קול הרמ"ז זרעים כה

לכן כתב הראב"ד שבכאן הקרחת הוא אותו הנקרא כן באותה שעה והן הן דברי הכ"מ ע"ש וקרוב אני לומר שקורא קרחת דוקא למקום הזרע מפני שסתמן של שדות מאחר שנקצרו עד שיחזרו ויזרעו מעלות עשבים שונים מעשבי השדה וכשיבאו לזרעם צריכים לעקור כל העשבים בחרישה ואז הוא קרחת ממש משאר העשבים שהיו בהן ומה שלא ירצו לזרוע נשאר בעשביו ולא מקרי קרח ולפ"ז קרחת הנשנית כאן הוא ממש כדרפ"ד שכאן חרב מעשביו והתם מעיקרי הגפני' שהיו בו קודם חרבנו ובזה אתי שפיר הא דתנן הרוצה לעשות שדהו קרחת שמה שייך עשייה בהעדר אלא מחוורתא כדאמרינן שחרישתן היינו קרחת וזהו עשייתן ואולי שלזה כיון הר"ב שכתב קרחת מקום פנוי שאינו זרוע ולא פסק ואמר מקום בור אלא שאינו זרוע פי' אבל הוא חרוש דהיינו קרחתו והיינו דמסיים דהיינו שנמרט שערו והמקום חלק דלפי דברי דומה המשל לנמשל:

ע"ש ומ"מ אינו מרובע וכו' גם שהרמב"ם המחשב ריבועם שכתב עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב היינו לפי כוללות התחלקות ב' אלפים ות"ק אמה שהוא סך המרובע של נ' על נ' אך התי"ט יכוין לפרטיות כל קרחת בעצם לפי התחלק כל שורה לד' בתים שכל קרחת תהיה י"ב ומחצה אורך על ח' אמות ושליש רוחב שד"פ י"ב ומחצה של הד' בתים הם נ' ושש פעם ח' ושליש של הו' שורות הם נ':

ד"ה זורעם וכו' ומתני' וכו' משום דאשתמיטתיה תוספתא שהבאתי לעיל ליישב משנת אין סומכין מש"ה קאמר דההיא לא אתיא כר"מ ור"ל משום דכאן מתיר לזרוע חרדל ולעיל אוסרו אבל כד ידעינן ההיא תוספתא הא לא קשיא דר"מ מודה ההיא דלעיל דאדרבה מחמיר יותר דאמר דאין מקיפין אלא לחסיות וכנ"ל אבל הא קשיא ודאי דהכא מתיר בתבואה ובתוספתא דוקא לחסיות שהם זרעי' החריפים כגון לוף ובצלים ונ"ל שהכל מיושב במה שאמר בירוש' והא דאין סומכין וז"ל כיני מתני' אין מקיפים הא לסמוך סומכין והר"ש הביאו בפי' ולא פי' בו כלום ולבי אומר לי דמקיפים יותר בקירוב מסומכין וכדתנן גבי תרומה מן המוקף ובפ"ב דנגעים ומקיפו מבחוץ ובחולין דף נ' מקיפין בריאה ובדף מ"ה אין מקיפין בביעי ופשיט שזה קירוב גמור וא"כ מתני' דאין סומכין ר"ל דאין מקיפין בקירוב שיעור ההיזק דהיינו ג"ט כנ"ל שכיון שמזיק הרואה אומר שודאי הבעל זורעו וכמ"ש הר"ב לעיל הא לסמוך סומכין דכיון דהרחיק שיעור הגורם נזק הרואה יאמר שאחר זרעם וכדאמרינן גבי ירקות ולפ"ז הא דמתני' דהכא איירי בריחוק שיעור ההקפה ולא שיעור הסמיכה ואתי מתניתין דאין סומכין שפיר כר"מ ודוקא בענין החרדל אבל לא בדין הירקות וכמ"ש לעיל:

ד"ה עשר וכו' וא"ת נתיר עשר וכו' אחר שהניח שאסורים הרבה ראש תור לא ידעתי מה שחזר והקשה בא' ראש תור דא"כ הו"ל חמש קרחות בה' ראש תור אהדדי דוק ותשכח:

י אכילת הגפן אע"פי דכללא כייל בתחלה מ"מ תני הני תלת אכילת הגפן ולא הגפן עצמו והקבר דאין איסורו ניכר ולא דמי לגפן וכדמייתי התי"ט מהירוש' והסלע דל"ת דמפסיק בפני עצמו אם רחב יותר מד' או גבוה מיו"ד. בירק ששה פי' מרובעי' והכי איתא בתוספתא עבודת ירק בירק אחר יו"ט בין מן האמצע בין מן הצדדים ורואים אותה כטבלא מרובעת:

טפחים והא דתנן לעיל במ"ו דבין משר משר מרחיק ב' אמות נראה דהיינו בעושה כל שדהו ערוגות וכן תני בהדיא לעשות שדהו:

הרע"ב ד"ה כל וכו' כגון נקעים וכו' וכן גדר שאינו גבוה יו"ד הש"ר:

ע"ש שאינן ראויי' לזריעה דסד"א דבעי' דוקא ראוי לזריעה כי היכי דלתחזי דאיהו שבקיה לכתחילה למעבד הרחק קמ"ל דהואיל ואיתיה להתרחק דיו ואין להקשות ממ"ח דלעיל דתנן הבור והניר רחבים ב' אמות סגי דהתם איירי באורך כל השדה כולה והכא עסיקי' במרובע יו"ד על יו"ד בין באמצע בין מן הצד כמ"ש הר"מ פ"ג מ"ט וה"ז דומה למאי דתנן לקמן פ"ג מ"ג אורך ו' טפחים ורוחב מילואו ה"נ הב' רובע בריבועו הוא והיינו ב' רובע מרובע שהוא י' על י' שעולה ק' והיינו ב' רובע דלעיל ב' אמות על רוחב נ' שגם הוא ק':

ד''ה אכילת וכו' תופסת ואוכלת וכו' היינו שיונקת מלחות הקרקע בשרשיה וזוהי אכילתה ולא צריכים לפי' שפי' התי"ט בסמוך משם שפי' שמצא:

ד''ה ירק וכו' אבל אם רצה וכו' לא הוצרך לזה בכאן אלא ליתן טעם לר"א ולומר דמשוי מרובע לשורה אבל עיקר דין שורה לקמן ס"פ (ג') דאין חילוק בין שורה של דלעת לשל שאר ירקות וכמ"ש הר"מ פ"ג ס"י ולפ"ז מ"ש התי"ט וכיוצא בזה אשכח דלא דק בלישניה דאינו כיוצא בו אלא הוא הוא:

תי"ט ד"ה אכילת הגפן וכו' ירוש' וכו' לפ"ז לא זכיתי לירד לדעת הר"מ שפי' אכילת הגפן ר"ל מה שיתפשטו ענפיו על הארץ ומלת אוכלת מליצה ר"ל מה שאכלה מן הארץ כשנתפשטו ענפי' ע"כ וא"כ היינו גפן היינו ענפיו דכולהו אסירי בהנייה ושמא י"ל דמ"ש בה שיתפשטו ר"ל השיעור שעתידים ענפי' להתפשט אבל א"כ נתת דבריך לשעורים דיש גפן מתפשטת בענפים יותר מחבירתה ואולי שלזה תיקן במ"ש אח"כ מה שאכלה פי' מה שכבר נודע שדרכה להתפשט:

ד''ה תבואה בתבואה וכו' קאי אדהתם וכו' ומה בכך דר"ל התם בהקפה א"נ אם הקיפו מד' רוחות לא סגי ליה במה שירחק מתחלה עד שיופך רוח א' ויהיה פתוח:

יא תבואה אגב מתני' קמייתי דמיירי בד' חלוקות נקטה להא הכא משום דעד השתא קיימ' בהרחקות דזריעה ולא בדנטייה:

רמ"א ה"ז דומה לאותה ששנינו פ"ק דעדיות מ"ו למה מזכירין דברי היחיד לבטלה שאם יאמר האדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ופי' הר"ב וכבר נדחו דבריו וכ"ש הכא שמודה ר"מ לת"ק:

פ"ג מ"א תי"ט ד"ה ארבעה בארבע וכו' וקרא דהכא וכו' ר"ש כתב דבהדיא מוכח בירוש' דקר' עיקר דרשה ולא אסמכתא ע"ע:

ד"ה ואחד באמצע דגבהות וכו' והיא גופה קמ"ל ומש"ה תני גבול לאשמועינן דאפילו גבול ממעט:

ד"ה רי"א וכו' ואמר מהר"ר וואלף וכו' ל"נ כי תרוצו דהא דלעיל איירי מדאורייתא והכי קיימי' משום מראית העין ודוחק לומר דר"י פליג אכל מתני' דכלאים אם לא דסבר כהש"ר דס"ל דדרשה גמורה הוא כנ"ל:

ד"ה ומעתה וכו' היה הטפח עולה טפח בלבד וטפח ומחצה וכו' ורביע שתאמר וכו' כצ"ל:

ד''ה ומ"ש לפי וכו' ובני האלוף וכו' דמעיקר ס"ד ששתי זווית ב' המרובעים היו מפסיקים בין ב' צלעות המעויינים להיות כעין ראש תור ואם אינו כן כמו שדן לפניו מעלות בנו א"כ דקארי לה אמאי קארי לה:

ב כל מין זרעים משום דלעיל תני ה' זרעונים שהוא שם כולל לכל הנזרעים כנראה בדברי הר"מ שהביא התי"ט דפ"ק לכן חזר התנא לפרט המין המותר והאסור ונקט האסור תחלה משום דזרעים הוה משמע דנקראים זרעונים טפי מירקות ובתר הכי אשמועי' דירקות נמי איקרו זרעונים ושרו:

הרע"ב ד"ה כל וכו' דמיחזי ככלאים וכו' כ"כ הר"מ והש"ר כתב משום דאלימי לינק טפי:

תי"ט ד"ה גבול וכו' עוד שנית וכו' אין מזה כ"כ הכרח שהרי גם ראש תור פי' הר"ב לעיל פ"ב וחזר ופירשו לקמן אבל בירוש' גרס גובל בין הכא בין במתני' דלעיל וגם בהמשך הגמ' תמיד קוראו גובל וה"ג בעל הערוך בבי"ת המשניות וא"כ הלך לו הכרחו של התי"ט ועוד שהרי הר"ב כתב שפי' משנת ערוגה מפורשת למטה בסוף הקונטרס וא"כ שפיר עביד שפי' כאן ענין גובל או גבול שהרי מתני' זו המאוחרת קדמה בסדר פי' (ואפריין נמטייה):

ד"ה התלם וכו' דלא ידענא וכו' חדא מתרתי מצינא למימר דשאני לעיל שיש זרעים אחרים בערוגה ובגבוליה אבל הכא האי תלם לחודיה קאי ועוד הנזרע בעומק אינו נראה כ"כ כנזרע בגובה הגבול:

ג היה ראש תור אע"ג דכבר תנינא להיתרא דראש תור לעיל פ"ב מ"ז גבי חטים ושעורים וכ"ש ירק דקיל נראה דהכא מיירי בראש תיר ערוגת ירק הנכנס לתוך שדה ירק וסד"א דאיידי דזוטר ליבטל אגב השדה הגדולה וכמ"ש הש"ר במאי דמייתי התי"ט בסמוך גבי שעור אורך ורוחב השורה נזרעת דאי פחות משיעור דמר ודמר בטיל אגב שדה וה"ג נימא הכי קמל"ן ובהכי דייק' מתניתין דלא תני שדה בראש תור ותני לה בתר הכי:

ורוחב מלואו ר"ל ששה ברבוע שמילוי שלו ו' פעמים ו' הם ל"ו:

הרע"ב ד"ה ר"א וכו' התלם הזרוע וכו' ובהכי דייקא דמשני ר"י משורה לתלם משום דעודו זרוע לא נראית אלא תלם וכו' דהתלם ר"ל אותו שמייחד למקום השורה דבעי לזרוע ומעיקרא. נקט שורה לפי שהוא המעשה כשמבקש כי סוף המעשה תחלת המחשבה:

תי"ט ד"ה אורך וכו' עירוב פי' וכו' טפי הו"ל לאקשויי מדידיה אדידיה דבמתני' לקמן ד"ה שתי שורות כתב והוא דאיכא תלם מפסיק בין מין למין ובתר הכי בד"ה ושורה של קשואין כתב וסגי ליה בהרחק' תלם כדתנן לעיל וכו' הרי דבהדי' כתב דמתני' איירי בענין הרחקה אבל מאי דמתמה לי שהר"ב ראה ודאי קושית הש"ר על הס"ד ואפ"ה אסקי' לקושטא ונ"ל שהירוש' הכריחו לר"ב לפרש כן דקאמר התם מה אר"י ברוחב ומשני מה אין ר"ע חובש בג' רוחות אית ליה רוחב מילואו ר"י שהוא חובש בב' רוחות לכ"ש והוא הוא הק"ו שהזכיר הר"ב עצמו ולשון חובש נאמר על הקפת זרע אחר המקיף את שבתוכו וכ"כ הש"ר לעיל פ"ב במ"י גבי תבואה בתבואה בית רובע דאמר בירו' ובלבד שלא תהא חבושה מד' רוחות ופי' הש"ר מוקפת כאדם החבוש וא"כ מתני' דהכא איירי ע"כ בזרוע ונראה לר"ב (דהני) תנאי סברי דדוקא בשדה ירק הוא דתנן לעיל ו' ט' לכ"ע אבל משורה א' סברי ר"י ור"ע דהה"נ דצריך ו"ט כדלעיל