קול הרמ"ז זרעים כד

תי"ט ד"ה אשרש וכו' לכרות וכו' כי כן הוא טבע פועל הכבד לשמש להפך הפעולה כמו מסעף פארה במערצה ודשנו את המזבח ורבים כמו הם ה עקור ואפילו אחר הגזירה דתנינן בפ"ק דשקלים שהתקינו להפקיר כל השדה כולה שאני הכא דמעיקרא לא עביד איסורא ולכן דיו בעקירת הכל חוץ ממין א' ולכן הזכיר דין משנה זו הרמב"ם בפ"ב מה' כלאים:

הרע"ב ד"ה כסח כו' לא תכסח גם בפסוק ישנו קוצים כסוחים כסוחה בקרב חוצות:

תי"ט ד''ה קנבוס וכו' לפ"ז וכו' שתי תשובות לדבר א' דר"ל דאין דין התלעה בהם כמו ששנינו בהנהו דלעיל מ"ג וסיים בנתינת הטעם לפי שאין טבעם להתליע והתשובה הב' דה"ק דאע"ג שיהיו בהם כמה גרעינים ישנים שיתליעו מ"מ אין זה מועיל לפי שסתמם אינן מתליעים:

ד"ה אין וכו' והקשו התו' וכו' וי"ל לפר"שי דדייק דלא תני אינו חייב לנכש דאז הוה משמע דליכא איסורא אבל אין מחייבים משמע אין מכריחין אותו מפני שהוא יעשהו ברצונו ובודאי דאי לא יעקרם שנחייבהו דאז מוכיח דניחא ליה דומיא דאם נכש או כסח דסיפא ולרבותא תנייה ולא תני אם הניחם לאשמועינן דאפילו שייר קלח א' חייב לעקור משום דניחא ליה ול"ק מידי מה שהקשה התי"ט בעבר הדף דמ"ש מר"פ דדיו במיעוט דהתם איירי שנתערבו שלא מדעתו ואדרבה באיש עלוהי וכמ"ש הכ"מ והזכירו התי"ט שם בר"פ אבל הכא כיון שהניח קצת גלי דעתיה דמעיקרא הוה ניחא ליה ביה ולא ישייר כלום דהו"ל כזורע כלאים מתחילה וזה אני אומר לפי סברתו דתי"ט וכפי מאי דכתיבנא לעיל מעיקרא קושיא ליתא דלעיל ר"פ איירי בדין התורה כנ"ל אבל הכא בכה"ג מיירי בדרבנן דגזרו כל היכא דאיכא ליה ניחותא בשום כלאים וכנ"ל וראייה רבה ממ"ש התו' בפ' מרובה שהזכיר התי"ט דמסקי דדוקא היכא דניחא ליה חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו שזרעם ע"כ והשתא לסברת התי"ט דמדאורייתא מותר היכא דלא ניחא ליה וכשרוצה בו אסור מן התורה א"כ מאי האי דקאמרי תוספת חייבוהו חכמים שלא יחשדוהו הול"ל שמא זרעם כאחד:

ע"ש שאין איסור בהנאתו וכו' לא נתלה כן בתוס' דבהנאתו דקאמרי כולל הכל ועוד ר"ל ההנאה של הקיום דיונקים זה מזה:

ד"ה ואם וכו' אלא שיעקור וכו' הרב כתב שסופו לעקרם ור"ל הכל מכל וכל והמשויר ניחא ליה בו וכנ"ל:

ו וקרובי' אצטריך למתנייה משום דהעול השרוני לא בקיאי כ"ע בשיעורי אבל דג' תלמים של פתיח ידוע בכ"מ ולאשמועינן שיעורייהו דב"ה ושהוא יותר רחב מדב"ש לכך תני קרובים דברי אלו דהיינו ב"ש להיות כדברי אלו הם ב"ה ומינה דשיעור ב"ה יותר מרווח מדב"ש דקטן ותלה בגדול לומר זה קרוב לזה:

הרע"ב ד"ה ג' וכו' שתי אמות אורך וכו' וזה שאמר הרמב"ם שמשר ארוך וקרח' מרובעת ואורך המשר היינו מה שמיצר והולך:

תי"ט ד"ה שלשה וכו' מפסיקי' לכלאים וכו' שכתב שהוא בית רובע והיינו ב' אמות ול"ק אמ"ש פ"ג דפאה מ"ו דקרקע בית רובע היינו יו"ד על יו"ד שזה כזה שאם תחלק בית סאה שהיא נ' על נ' לכ"ד רצועות ארוכות תהיה כל רצועה רחב ב' אמות ועוד מעט ותהיה ארוכה נ' אמות וא"ת ב"פ נ' הוא מאה והיינו י' פ"י ומשום דלקמן איירי בבור וניר ארוך לכן נקט לישנא דבית רובע והכא דאיירי בשיעור מרובע נקט ב' על ב':

ע"ש י"ל דשיעור וכו' גם הרמב"ם דייק בהכי בר"פ דה' כלאים כתב בהדיא ב' אמות על ב' אמות ובפ"ג דמתנות עניים כתב כג' תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע והיינו משום דהתם בעינן שעור באורך להפסיק לפאה:

ז מותר לסמוך לו תלם ה"ה דמותר לסמוך לשלו גם שלא יהיה סמוך לשדה חבירו ואפשר דאיידי דנקט לעיל בשלו ושל חבירו נקטיה נמי הכא וא"נ הכי קאמר מותר לסמוך לו תלם ש"פ אע"ג דההוא דביני ביני הוא שלו אבל לא מין אחר אע"פי דההוא באמצע של חבירו. הרע"ב ד"ה מותר וכו' שהרואה אומר לצרכו וכו' וטעמא משום דאין היזק נמשך מהם ויאמר הרואה דלצרכו זרעם וניחא ליה בהו ולפ"ז הוה ס"ד למשרי גם חרדל וחריע הואיל ומזקי לתבואה והו"א דלבדוק נתכוון קמ"ל דכיון דיש הנאה מהם נאמר דליהנות זרעם וא"כ אין לדקדק מכאן דשאר מינים מותרים כדדייק הכ"מ והתי"ט בסמוך דתנא לא אתא אלא למיסר חרדל וחריע משום דהוה ס"ד לשריונהו ועי"ל ועיקר דאיכא פלוגתא בתוספת הובאה בירוש' והזכירה הר"ש דר"מ סבר דאין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות ור"י אתי כמתני' ור"ש סבר דלכל מקיפים ולפ"ז איצטריך רישא דמתני' לאפוקי מדר"ש והיתירא דירקות לאפוקי מדר"מ וסתם לן תנא כר"י וכיון שכן אין לדקדק מיניה כלום לשאר מינים דבודאי בדינייהו קיימי כדתנן לעיל וגם בתירוץ זה ניחא דלא נקט תנא ספיחי סטים דדוקא בחרדל וחריע איפליגו הנהו תנאי דתנא סתם דלא כוותייהו:

תי"ט ד"ה מפני וכו' וכ"ף כסוף וכו' (שקולה) היא הכ"ף בשקל הקדש אך צריך להקדים מה שכתב בפ"ג סי"ו דמדאורייתא שרי לזרוע ב' שדות בב' מינים כשהם של ב' מיני אדם ע"ע והלכך מותר מדרבנן לסמוך זה לזה כדתנן באמצעיתא אבל בשל א' אסור אם לא שיהיה כראש תור וטעמיה משום שנראה כאילו הוא סוף שדהו ושהשדה הב' הוא של אחר שאין דרך לזרוע בצורת ראש תור אלא בשל שנים לכך מותר בכה"ג כשהם של אדם א' ולא ליתו למשרי הסמיכה בב' שדות של איש א' א"נ י"ל דבב' שדות שוות הצלעות צריך לעשות הרחקה ביניהם עד שיתראה לעין סופה של זו וסופה של זו מובדלים היטב וקאמר תנא שבראש תור נראה נמי החילוק לעין כמו שורה בסוף שדהו כאשר נחלקה בעצם משדה אחר וכך נראה בכאן אע"ג דמשיקות זו לזו וז"ש הרמב"ם ספ"ג מפני שהם נראים מובדלים זה מזה ובדין של ב' זויות הנוגעות זו בזו כתב מפני שנראה כסוף שדה שנגע בסוף שדה אחר:

ד"ה מותר וכו' ובלבד שיסמכוהו וכו' פי' לאפוקי שלא יזרע מאותו המין לאורך שדהו אלא שיסמכהו לשל חבירו שיתראה כסוף שדהו:

ד"ה שלא וכו' ולא הוי וכו' לא צריכים להאי דכבר הסבירו הר"ב באומרו שנראה כסוף שדה חבירו:

ח הרע"ב ד"ה אבל וכו' ב' רובע עיין לעיל מ"ז:

תי"ט ד"ה אין סומכין וכו' וע"ק וכו' לזה י"ל עוד דאפשר דאסטים מזיק לירקות ותנא בעי מילתא דלא שוו ירקות לתבואה:

ע"ש לפי שאין מפסידים וכו' פי' וניחא ליה בהו ולפ"ז טעה היתר הירקות הוא מפני שמפסידין אותם וכ"ע ידעי דלבדוק הוא דבעו אבל דבר זה צל"ע דדוחק גדול לומר שיש טעמים הפוכים בדברי הרמב"ם עצמו ודק' מדידיה אדידיה בענין התלוי במציאות ועוד דאי טעם איסור דלגבי תבואה הוא משום דאין מפסידין מאי איריא חרדל וחריע הא כל מילי ה"נ מסתמא אין מפסידין ואסורים וע"ק דאי עיקר כוונת הרמב"ם הוא לרבותא דהתירא כדכתב הר"י קורקס בו בהיתר הו"ל ליתן טעם שהוא העיקר וגם דהוה קמ"ל דמפסידין לירקו' דאיהו רבותא טפי מלאשמועינן גבי תבואה דלא מפסידין דסתם זרעים לא מזקי דא לדא ואי לאו דאסתפינא הו"א דטעות סופר הוא וצ"ל מפני שהן מזיקים וכדכתב בפי' אבל פליאה דעת התי"ט ממני במ"ש דתירוץ של הר"י קורקס דהתם לא עולה להכא דאיני יודע למה ישתנה התירוץ משום חילוף הטעמים של האיסור וההיתר דלעולם אימא לך דמשום היתר דירקות נקטיה תנא וגם לאשמועינן איסור דתבואה:

ע''ש ולפי שההלכה וכו' פי' דסבר על הניזק להתרחק לכן מוקי מתני' דוקא שהכל שלו דאי של שנים לימא בעל חרדל וחריע לדתבואה הרחק תבואתך ואע"ג דמודה רבי יוסי בגירי דידיה כדאמרי' בפ' לא יחפור דף כ"ה עד שבשביל זה פסקו ג' עמודי הב"י דאפילו לרבי יוסי דהלכה כוותיה צריך להרחיק ג"ט ועיין בב"י הלכות היזק שכנים קנ"ה מ"מ הוצרך לאוקמי בדידיה דלענין כלאים בעי טפי מג"ט אבל ק"ל ה"ד האי איסור להניח לזרען אי מכר לו אותו חלק שבו בא לזרוע החרדל למה יכריחנו להתרחק ו' טפחים דהא ר' יוסי לא מודה אלא בג"ט משום דבא לו ההיזק בהכרח ואי משום חשד שיאמרו שהוא זרען האי לא מיקרי גירי דידיה ואי לא מכר לו אותו חלק למה לן כולי האי בדיני היזק יאסר לו ההנחה לזרוע חרדל וחריע אם לא ירחיק ו"ט וכ"ש דלמה יאסר לו להתקרב שיעור' דכלאים די שירחיק ג"ט ולא יותר ובזה ליכא (חשש) שהרואה יאמר ודאי אחר זרעה דמש"ה הרחיק שיעור ההיזק דהיינו ג"ט דאי בעל השדה זרען מה הועיל בהרחקה זו וכיון דלא חש לכלאים הו"ל להסמיכו ממש לתבואה ויתר ע"כ הרי הרמב"ם ז"ל מפ' מתני' בבא לזרוע חרדל וחריע בין ב' שורות של מיני תבואה וכדמייתי התי"ט לעיל ונפקא ליה מדתנן אין סומכין בלשון רבים וא"כ מתני' דלעיל אמאי אסרה כל מין אחר אפילו במתכוין לבדוק כדכתב הר"ב מ"ש דחרדל וחריע בשדה ירקות דמותר משום דיאמרו אחר זרעם ה"נ לישתרי לעיל בכל מין כיון דלבדוק מכוין ולרואים לא חיישינן דיאמרו אחר זרעם ועוד דדוחק גמור לאוקמי שידוע שהכל שלו דאין לומר כן אלא ליושבי עירו וכיון שכן גם הם ידעו שאחר זרעם:

ט מקדחת דוקא קאמר דאי חלקה ליותר מבית רובע אסור משום ערבוב וכמ"ש התוספות באיסור ט' זרעי' בערוגה והביאו התי"ט לקמן רפ"ג:

כל מין פי' אפילו חרדל דתמונת הרבוע מחלקת:

תי"ט ד"ה קרחת וכו' לא כדברי הכ"מ וכו' לא כי כנים שלא הראב"ד ולא הכ"מ רצו לפרש שם בקרחת בכללות אלא כאשר הוא שם מפרש דברי הרמב"ם שכתב. רצה לעשות שדהו קרחת קרחת מכל מין וכו' וע"ז כתב הראב"ד מקום הזרע נקרא קרחת ר"ל בדין זה לאפוקי קרחת הכרם שהוא חלק שהכרם חרב באמצעו כדתנן לקמן רפ"ד וכ"ש שהראב"ד אמר מקום הזרע ר"ל אותו החלק שבו יותן הזרע שעדיין הוא קרח וסופו להמלאות לאפוקי מה שלא יזרע שישאר תמיד בקרחתו ומפני שזה ראוי להקרא קרחת יותר מאותו שיצמח