קול הרמ"ז זרעים כג

הזרע האחר או גרעין א' שיהיו לו כלאים ב' האחרים ולפ"ז בבא דסיפא רבותא היא שהרי אין בכל א' שהספיק להיות כלאים שהם א' א':

תי"ט ד"ה לפת וכו' והראב"ד וכו' נרא' דמתני' אליבא דר' חייא דייקא דלא בעיא ב' אגודות אלא אפי' לפת א' ואגודה דצנונות אינו כלאים לא עם הגפן ולא זה בזה כיון דחדא באגודה ולאו דרך שתילה:

ד"ה אם וכו' דאילו לכלאים וכו' לשונו מכוון שהר"ש כתב דלענין שבת דווקא בעינן מגולים ולאידך תלתא לרבותא נקט מגולין דאינו דרך שתילה וכ"ש מכוסין דאינו דרך שתילה דלא הוי כלאים אלא דקאי אמאי דקאמר אם היו דזה דוקא אשבת:

ד"ה ולא וכו' הר"ב אזיל אשיטת רש"י רביה וכ"כ בשבת דף נ' ובעירובין ע"ז ועוד דלא משום מעשרות משמע דאין שום חיוב במעשר:

ד"ה שני וכו' אבל וכו' הר"ש טען חטים והתי"ט השיבו בשעורים שהקושי' אינה על שדך לא תזרע אלא על כרמך לא ת"כ דבהמתך דומיא דכרמך דכבר יש בה כח הזריעה מצד שלה דומיא דכרמך דיש בו כבר החרצן והקשה הש"ר דאמאי לא בעינ' ב' כלאים בהדי בהמה כדבעי' גבי כרם אבל משדך לק"מ דכל קרקע מקרי שדה אפילו בלא זרע ולפ"ז תירוץ ראשון דתי"ט אינו כלום דבעינן לחלק בין כרם לבהמה אבל תירוץ הב' נראה שיש לו פני הראות ואף ע"ג דאיכא למדחי דהאי כדאית' והאי כדאית' ולעולם אימא דבעינן ב' מיני' בבהמה בזא"ז וי"ל דילפינא מכלאי בהמה דנהגה דלא בעי אלא ב' מיני' לבד ועי"ל ועיקר דבסוטה דף מ"ב גבי גלית דהוה בר מאה פפי וחד ננאי כתב רש"י דאין ולד מתהווה מב' בני אדם אלא דערפה זנתה עם ק' אנשים ומא' מהם בא גלית ולפ"ז יש חילוק גדול בבהמה דאף דירביעו ב' אין הנקבה מתעברת כ"א מא' אין לומר דניבעי תרי להרבעה ואפי' למ"ש התוס' משם הירוש' דקודם שנסרח הזרע מתעברת מב' אפ"ה י"ל דהיינו כשהם ממין אחד כגון אנשים או ב' בהמות ממין א' אבל מב' מינין מודו כ"ע דלא מתעברת והסברא מכריעתו ובזה א"ש מה שאמר הכתוב הכלב אנכי שאמר גלית לדוד וכלומ' אפי' סבירא לך דאשה מתעברת מכמה אנשים מכל מקום אותו ננאי שבא על אמו ודאי דלא קלטה ממנו שהרי אין בו דמיון כלב ודו"ק:

ד"ה רי"א וכו' בפי' שהזכרתי וכו' והש"ר כ"כ וממנו למדו אותו הפיר' והתי"ט לא דק דהש"ר כתב עוד לפלוגת' דר"י ורבנן דמ"ס אין זריעה פחות מג' מינים ומ"ס מב' מינים נמי הוו זריעה ואהא כתב דה"נ פליגי גבי תכיפות אבל לפי טעם הנז' דשדה בזריעה הוא לא נגע אותה פלוגתא דתכיפות ולא פגע:

פ"ב מ"א שיש שיש בה דייקא ולא תני שנתן בה וכלו' שנתערב מעצמה ולא שעירבה הוא וכדמייתי התי"ט בסמוך ועיין במ"ש בסוף הדף:

ממין אחר ימעט אחר גרסי' ברי"ש דאי גרסי' אחד בד' תיקשי אדלקמן בין ממין א' בין מב' מיני' אבל באחר כולל סתם מין שהיא כלאי' לסאה:

הרע"ב ד"ה יבור מכיון וכו' ומש"ה לא תני ר"י אוסר דהו"א אפי' תחלתו. (פחות מ)רובע ואף מפני זה לא תני ת"ק כל סאה שיש בה פחות מרובע ומותר דהו"א דס"ל כר"י ותני ימעט לאשמועינן דדי לו בברור קצת:

ד"ה וחכ"א וכו' דלא כלאים וכו' פי' השבולת שועל:

תי"ט ד"ה ימעט וכו' וי"ל דקי"ל וכו' יישוב זה נרא' דאינו מיישב לר"ב דאי טעמא דליכא איסור אלא בדניחא ליה וכד לא ניחא מותר א"כ מאי איריא דחד בתרי בטיל והא הכא לא משום ביטול מטינן ביה אלא דמדאורייתא מותר אפי' חד בחד לא ניחא ליה:

ע"ש מפני מראית העין וכו' ולימא כשלא רוצה אטו כשרוצה אבל אעיקר' דסברא זו פירכא דלא מצינו איסור בכל התורה שיהא נתלה בחפצו כי אם בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה התורה ואטו יותר לאדם לבשל בשר בחלב כשלא חפץ בעירובם וכגון דאין לו מאי ליבשל מלבד שיסוד התי"ט רעוע שהרי מכח הירוש' פי' הש"ר אם עירב למכור גם זה אסור ולפ"ז לא ידענא מאי ראייה מייתי לסברתו דה"נ הא דאמר בירוש' אם במתכוין וכו' איירי באיסור דרבנן דומיא דלערב וכן מוכח בהדיא מלשון הרמב"ם פ"ב דבתר דכתב כל דיני המעוטי' דבמתני' דתבואות ודזרעוני גנה והפשתן כתב בד"א כשלא נתכוון לערב וכשלא נתכוון לזרוע הב' מינין שנתערבו אבל נתכוון וכו' אפי' היתה חטה א' בתוך כרי של שעורה אסורה ע"כ והרי לקמן שתנאי הבד"א הוא על היתר המיעוטי' שהוא מדרבנן וה"ק דאף כי ימעט אסור אם נתכוון לערב והיינו מדרבנן שהתיר' למעט וא"ל דאם נתכוון אסור מדאורייתא חדא דבריש ההלכות הו"ל לכתוב הזורע ב' מיני זרעי' ומתכוון וכו' ה"ז לוקה ועוד דב' תנאים חלוקי' התנה להתיר א' שלא יתכוין לערב וב' שלא יתכוון לזרוע אבל אם נתכוון לערב אע"פי שלא נתכוון לזרוע או שנתערבו מעצמן ומכוין לזורעם אסור וא"כ בבא א' דנתכוון לערב ולא לזרוע יודה התי"ט בע"כ דאין איסורא אלא מדרבנן דלדידיה אין אסור מן התורה אלא כשרוצה לזרוע כלאים ומינה דבבא ב' דלא נתכוון לערב אלא לזרוע דגם הוא מדרבנן ויתר ע"כ דאי בדאורייתא איירי הול"ל ה"ז לוקה ולא הול"ל אסור דהיינו מדבריהם והשתא מאי דכתב הכ"מ נפלא ממני איך דחה השגת הראב"ד בפי' על הירוש' דמשמע בהדיא דבתערוב' דרך מכנס מותר לזרעם לכתחילה ובכונה מכוונת ליהנות מב' דהכי איהו פשטא דמתני' סאה שיש בה רובע פי' שנתערב מעצמו ימעט ואז מותר לכתחילה לזרעם ליהנות ועוד מסיפא כשם שאמרו להחמיר כך אמרו להקל ואי הוא חפץ שהמעורב לא יראה ולא ימצא מאי קולא היא לגבי מיהו להא י"ל דקולא היא שלא יחייבו במיעוט אבל קושיא א' קשיא ונ"ל לומר דרובע בסאה אסור מן התורה שהוא שיעור כלאי זרעי' וכ"נ מדתנן במ"ב באמת אמרו דהיינו הל"מ כמו שכתב הרמב"ם בפי' ולכן כתב בחי' שהזורע רובע לסאה לוקה אבל רז"ל התנו בו שלא יכוון לכלאים דאם כיון אפילו חטה א' אסור והייינו דאמרו בירושלמי ובהא פליגי רמב"ם וראב"ד דהר"ם סבר דכל כוונה לכלאים אסור מדרבנן בין בתחילה שעירבם לכך אע"פ שבשעת הזריעה לא ניחא ליה בין שנתערבו מעצמן ובעת הזרע נתכוון לכלאים ולא יותר לו כי אם בנתערב דרך מכנס שלא ברצונו וגם בבואו לזרוע לא נתכוון לכך והראב"ד סבר דהכל הולך אחר ההתחלה דאם עירבן מדעתו לזרעם אסור בין לו ובין למוכרו לאחרים וכדפי' ג"כ הש"ר והשתא לכולהו מתני' איירי בשיעור' דאורייתא אבל גם התנה שלא יכוין לערב במאי דתני סאה שיש בה כנ"ל ר"פ והראב"ד סבר דדי לו בזה במה שנתערב מתחלה מעצמו והרמב"ם סבר דתני רישא דעובדא לגלויי סיפא ובהא דכתיבנא אזלא לה השגת הראב"ד שהשיג דבר"פ כתב דאם ימעט מותר לזרוע לכתחילה ובתר הכי אמר דלא יכוון לזרוע שאין זו השגה מפני שבר"פ הציע הרמב"ם דין התורה ושלכן סיים ואם זרע לוקה ואח"כ המשיך הדין להלכה למעשה ע"פ סייגי רז"ל שלא יחפוץ שיזרע ומצא באופן שמה שתלה התי"ט בדין התורה ניחא טפי לתלותו בסייג דרבנן והכל עולה יפה אליבא דכ"ע כי התי"ט חולק בהדיא עם הראב"ד והש"ר שכתבו שכיון שעירבם מתתילה לאכילה מותר לזרעם לכתחילה ואילו תשיבני מן הירוש' שהביא התי"ט ד"ה ימעט דנראה דחולק בין ריבוי איסור תורה לשל זה ומשמע דשיעור רובע הוא מדרבנן דה"פ שבשאר איסור כגון חלב ודם שנופלין במאכל היתר ולא יש בהם כדי ביטול הא קמ"לן דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל בכאן אין טעם איסור התורה בכלאים אלא שיעור שיתראה אח"כ למראית העין וא"כ מ"ל ריבוי עליו או מיעוט ממנו שכשם שהותר המיעוט כך יהיה מותר הריבוי שהרי עתה עדיין אין שום איסור קודם שנזרע אלא שיעור האיסור מה שיתראה אח"כ וכלל גדול כתב הרמב"ם רפ"ג באומרו ושמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין וגם הר"ב כתב במשנת ערוגה דשבת דאכלאים לבד קפיד קרא דלא ליהוי ערבוב וליניקה לא חיישינן ואולי שלזה כיונו רבותיו של הר"ב במאי דכתבו בריש שקלים דמדאורייתא חד בתרי בטיל ולא מקרי זורע כלאים אלא משום מראית העין ור"ל שכל קפידת התורה אינה משום שעת הזריעה דאז כיון (דנחפה) בעפר ועדיין לא נראה ערבובם הוה ליה להתיר משום דהחפוי חשיב כנאבד והו"ל להתבטל חד בתרי אלא דאין עיקר האיסור אלא מפני שסופו לצמוח ולחזור להתראות ע"ש ועיין לקמן מ"ה:

ד"ה ימעט וכו' פוחת מרובע וכו' ומתני' דתני ימעט כולל הכל דבהוספה נמי מתמעט הרובע. ב בנופל לבית סאה תני בנופל לבית סאה להודיענו שיעור הל"ו חלקים ולא תני בהדיא כביצה וחצי לאשמועינן מלתא בטעמא דמש"ה חמירי משום דשיעורא זוטא דקב וחצי דיו למלאות בית סאה:

ג הרע"ב ד"ה כמה כו' תלמים גדולים ומסיים הרמב"ם וזה ההיפוך ק"ל ואין מעמיקין בו:

תי"ט ד"ה ויופך וכו' מן ידע יודיע וכו' אילו זכר התי"ט פ' אותי נהג ויולך יגל בו כי בו ימצא כל כוונתם בין לטעם ניקוד החולם בין לטעם ניקוד הפתח אבל אין דעתי נוחה בכל מ"ש כי ויולך הוא מההפעיל ואם יופך הוא מהקל שר"ל יהפוך וע"מ יותר באותי ואסרם שהוא כמו ואוסרם וקריאת הפתח אינה כי אם במקום העמדה בטעם מפסיק:

ד"ה אם וכו' שהצמחים נכרים וכו' ובהכי דייקא מתני' לא יאמר דכיון שהצמח ניכר ס"ד למימר הכי:

ד"ה כדי וכו' קסבר אבא שאול דאין דרך לחרוש את כולה (הש"ר) ופירושו שהחורשין משעת הרביעה משיירין הרבה יותר מרובע ואיהו בעי דלא ישייר כדי רובע:

ד זרועה וכו' זא"ז קתני ל"מ זרועה ונמלך לנטעה דלא יאמר משום דלנטיעה לא בעיא חרישה בכל השדה אלא אפילו נטועה ונמלך לזרעה דמינכר יותר מצמחים וגם שמכחיש הקרקע ומפסיד הזרוע אפ"ה לא יאמר א"נ לאשמועינן שריות' דגומם עד פחות מטפח: