קול הרמ"ז זרעים כב

וכמ"ש הר"ב מטעמא דכל המתערב חוזר להיות כתחילתו:

זה הכלל נראה דאתא לאתויי ק' טבל צ' חולין וזה לפי' הר"ש והר"ב ולא לפי' הרמב"ם ככתוב בגליון ודו"ק:

תי"ט ד"ה נוטל וכו' פי' הר"ב וכו' חובה עלינו ליישב אליבא דידיה ודהמ''ש מה שהקשה הרמב"ם ונראה דטעמא משום דטבל חמיר מתרומ' דאפילו כהן צריך לתקן טבל כדנפקא לן מתרימו גם אתם ועוד דקי"לן טבל אוסר בכ"ש כדתנן ספ"ג דחלה ואין להקשות אליבייהו אמאי איצטריך במשניות בחד טעמא דחולין נעשו טבל הכי הוא בפ"ג דחלה דהכא איירי במחלק ומבדיל הטבל מן החולין והתם מיירי במניחו מעורב ומתקנו ועוד דאיצטריך לאשמועינן דינא דאם יש פרנסה ממקום אחר:

ע"ש ונשארו בכרי ק' וכו' יש להקשות מה יתרץ בפ"ג דחלה כי למה יוציא תרומות גם על זיתי ניקוף דפטירי ולמה הספיק בהעלאת חלק של זיתי מסיק וי"ל דכיון דיש פירות הרבה אם לא יוציא כי אם השייך למחצה יחשדוהו הרועים שאינו מתקן פירותיו ושהם טבל ומש"ה כשיש פרנסה ממקום אחר אינו מוציא אלא לפי חשבון דאפילו מקיפו אצל המעורב הרואה יאמר שמפריש ממנו עליו:

ע"ש ואולי שהרמב"ם וכו' וא"ל שהרמב"ם יפרש דהתם כהא דהכא דבפי' פי' וז"ל יוציא מן הזיתים המעורבים תרומה ותרומת מעשר החייבים לכל ונחשב הכל זיתי מסיק:

ע"ש וכתב הרמב"ם וכו' ואין להקשות כיון דטעמא להיכרא לסגי ליה בתרומת מעשר דא"כ אתי למטעי בין טבל דתרומה לבין טבל דמעשר. ד"ה חולין וכו' והמע' שנשאר וכו' וכגון דאותם ק' חולין היו עוד עמהם בתחלה עשר שהיו הכל ק"י דאל"כ למה יטול יו"ד למעשר שהרי אם היה קוראם חולין סתם כבר ניטלה מהם תרומת מעשר ולא היה לו ליטול כי אם ט' אבל צריך ליישב דאיך ס"ד למימר הכי והלא בבא מציעתא דאיירי בק' טבל דחמיר מחולין דאית ביה מעשר ותרומתו לא תני אלא נוטל ק"א וי"ל דהו"א דלא נחית התם תנא אלא לא' דתרומה ולא בט' דמע' והכי הו"א בבבא קמיית' דלא נחית אלא לתרומת מע' ומשום היכרא ולא כמ"ש התי"ט דאין מקום לטעות משום דלא איירי במע' ומה בכך הרי חולק סתם משמע דלא ניטל מעשר' ומ"ש דלא תנן ק"י כמו דתני בבבא תליתאה:

ד"ה מאה מעשר וכו' א"כ הרמב"ם דייק טפי מתנא דידן אבל האמת דתנא החליף לסמוני משום דבתרי בבי קמאי דינא בק"א ובמציעתא ק"י ולהקל בקיום הגיר' נקטיה הכי ואין טעם זה בדברי הרמב"ם לכך נקטיה בסדר א':

ד"ה שהטבל וכו' עשר וכו' ומש"ה כפיל תנא ב' בבי דק' וצ' ודצ' ופ' לאשמועינן דדוקא במרובה עשר:

ע"ש שאם המעשר וכו' פי' שבהיות המע' צ' ולא ק':

ע"ש אינו מספיק וכו' לפ"ז נמצא הרמב"ם בלי טעם למ"ש הירוש' אבל נ"ל דלעולם אף הוא ס"ל דטעמא משום דדיינינן ליה כיש לו פרנסה אלא דיהב טעמא למילתא דהוי כי היכי דלא לידמע הצ' דמע' ומש"ה האי דינא הוי דוקא כשהטבל מרובה על המע' דאי מרוב' על החולין אז לא דייני' ליה כפרנסה ממ"א משום דצריך ליטול הטבל תחלה ואז אי הוי ק' טבל צ' חולין נוטל ק"א להיכרא וכ"כ בפ"ח וז"ל וכן אם היו החולין מרובין על המעשר הטבול או פחותין ממנו מפריש המע' וכדי תרומת מעשר שבמעשר הטבול על החולין:

מסכת כלאים פ"א מ"א הרע"ב ד"ה החטים וכו' לפי שכשהשחיתו וכו' ובזה דייק קרא וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה פירוש הארץ ממש נשחתה שהיתה מזנה פירותיה ולכן המבול השחית עד עומק המחרישה לכלות שורש הזונין:

ע"ש גם היא וכו' הערוך פי' כן והוסיף שם זרעונים שחורים הנמצאים בין החטים משום דהנהו משונים שלא ממעשה בראשית לכך לא כללינהו עם שארה דבמתני' דלא אשתני רביתייהו ומ"ש התי"ט לא נ"ל דכיון דלא הטיל ווים בכולהו משמע שפי' דנשנו זוגי זוגי ע"ש הכוסמין מין חטים וכו' וא"כ הו"ל להצטרף החטים עם הכוסמין ושיפון עם השעורים:

ע"ש הוו כלאים וכו' כ"כ הר"ן בפ' כל שעה אבל רש"י סבר דאינם כלאים:

ד"ה הפרקדן כו' בערבי גילבא"ן והערוך פי' פורקדן מין לבן וטופח מין שחור:

פתיחה תי"ט כתב הרמב''ם וכו"ה לתוספת טובא כתב כן דכיון שנתן טעם לסמיכות דמאי לפאה ופאה לברכות דיו שאלמלא כן כלאים הו"ל לאקדומי לכל דין זרעים שנוהג בשעת הזריעה דקדמה לזמן מתנות עניים וכהנים ולוים א"נ כי היכי דלא תי' דתרומות ומעשרות הו"ל למתני בתר מתנות עניים:

ע"ש אף כלאים וכו' צ"ל כלאים מלשון ויכלא הגשם ר"ל שני מינים מונעים זה את זה כלומר שונים ומשונים ולא ממין א':

ד"ה אקדים וכו' הפשתן והחרדל וכו' ומאי דתנן בפ"ג דפאה מ"ב ומודים חכמים לר"ע וכו' ופי' הר"ב שאין דרך לזרוע שדה חרדל וכ"כ הרמב"ם ולקמן נמי כ"כ פ"ב מ"ט ר"ל דאין דרך לזרוע שדות רחבות בלתי חלוק ערוגות כמו שזורעים החטים והשעורים אלא שדה חלוקה בערוגות גדולות יותר מלפת וצנון שנחלקים לערוגות קטנות ורחוק מזה כתב התי"ט לקמן פ"ג מ"ב ע"ש שלפי דבריו שם לא אתי שפיר מה שסמך הרמב"ם פשתן לחרדל דודאי דפשתן לא נזרעת אפי' חלם א' כדכתב הר"ב לקמן פ"ב משנה ז' ולדידי ניחא ב ברישא נקט תנא מיני תבואות וקטניות ולפי שגם הקטניות ראויות לאכול גרעיניהם ולהעשות קמח ללחם ערבם זה ע"ז ובתר הכי נקט הנאכלים כשהם ירק וחלקם לב' חלקים חלק הא' אותם שיש להם שם לווי לפי מקום גדילתם ואח"כ בחלוקים בשם אבל דומים ז"לז כגון הלפת והנפיץ:

הקשות הוא לשון יחיד ור"ל א' מן הקשואים:

תי"ט ד"ה והרמוצה וכו' רש"י והר"ן וכו' וגם תוס' ומש"ה כתב הר"ש דלא קיימא הכי:

ג ר"ע אין הלכה כר"ע הרמב"ם:

ה תי"ט ד"ה הצנון וכו' ולכן וכו' לא הא ולא הא קשיא שהש"ר הציע תחילת כל מימרא דירוש' ואח"כ מסיק לענין דינא והמקשן לא אסיק מעיקרא אדעתיה טעם מה טעם וסבר דדוקא דימוי גוף הפרי או העלין הוא עיקר והקשה מצנון והנפוץ דדמו בפרי והעלין ואפ"ה הוו כלאים ומשני ר"י דאף הטעם מעלי והיינו כשיש ריחוק גדול בין טעם של זה לשל זה וה"ה במראה הפרי או העלין דאי מרוחקים הרבה אע"פי שיהיה בהן ב' לטיבות' וא' לגריעותא בריחוק השינוי הוא המכריע לאסור והן הם דברי הר"ש דהולכין אחר הפרי להחמיר דהיינו כשהוא משונה אע"ג דאשתני בטעם ובעלין וכן באחרים והלפת והצנון יש בהם דימוי גדול ולא ריחוק גדול וכמ"ש להרמב"ם דאילו היה ריחוק בא' מהג' דברים יכריע אל ב' הצדדין שיש שישתוו בהם:

ו שדומין ומתעברי' זה מזה הרמב"ם פ"ט מה' כלאים:

כלאים להרמב"ם ר"ל שכלאים הם דווקא להרבעה אבל לא להנהגה ועמ"ש לקמן פ"ח מ"ב:

ז תי"ט ד"ה אין וכו' היינו דוקא וכו' ומז"לן דלאסור כל אילן המשונה מחבירו כגון אילן סרק בשל מאכל וכדכתב הר"ב וכן לאתויי פלוגתא דר"י לירק באילן ומ"ש התי"ט לא נהירא דכלאי אילן נפקי לן משדך ל"ת כלאים בהמתך ל"ת כלאים ואמרינן בפ"ק דקדושין מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וכ"ת דהו"א דהא והא איתי' א"כ עד היום נימא הכי ואיך הצילנו התנא מן הטעות אלא ודאי כדכתיבנא:

ד"ה ר"י מתיר וכו' שהביאו הר"ש וכו' ר"ל דמש"ה הזכירו הר"ש למיהב טעמא לר"י:

ע"ש מעי פי' זרע כדתנן בעדיות מעי אבטיח:

ע"ש זה בצד זה וכו' כתב בעל מוסף הערוך בערך מלפפון שק' להלום דברי הירוש' שהרי אין זה אבטיח מתאחה עם מעי של תפוח ואם הוא ראה כן במוחש אולי נשתנה הטבע כעין דכתבו התו' גבי הרפואות שנמצאו בתלמוד והשתא לא מועילין:

ח אין נוטעין מז"לן שכל אלו המפורשים במשנה זו אין הרכבתן עושה שינוי ניכר בפרי אלא כעין יחור של תאנה בתוך החצוב שיהיה מקירו ולפי הפי' הב' שהוא מל' קורה הרי שאין הכוונה להרכבה ממש וקמ"ל דאפ"ה אסור דלא פלוג ודוק דתנא תני לפי מאי דסליק ירק באילן וכו' ולא מייתא לאילן באילן לפי שכיון שהוא אילן באילן היא הרכבה גמורה לענין הפרי ולית ביה שתהיה הכוונה להנאה אחרת בהני תלת דמייתי:

תי"ט ד"ה חצוב וכו' וע"כ נקרא וכו' א"נ ע"ש דמקטע רגליהון דרשיעיא כדאיתא בפ' אין צדין:

ט הטומן דוקא הטומן אבל במכוין לנטיעה חושש משום כולם תוס' דשבת דף נ':

מקצת עלין רב האי גאון גריס אם היו מקצתן מגולי' וקאי אאמהות עצמן ועיין בתוס' דשבת דף הנ"ל:

הרע"ב ד"ה עד וכו' ל"ת כלאים וכו' פי' שני גרעינין שיהיו ב' כלאים עם