קול הרמ"ז זרעים כא

כדאמרי' בהעור והרוטב (קכח) תאנים (שצמקו) באיביהן. (פירש"י שיבשו באילן) מטמאות טומאת אוכלין פסקו הרמב"ם בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין מ"מ מאי גריעותיה דהאב ע"ה לזה יותר מאב חבר ונ"ל דהכא איירי בתלוש וסד"א דכיון דאביהם ע"ה הו"ל כאילו בירר בהדיא שחלק הדמאי והמוכשר יהיה לע"ה המתוקן לחבר:

ד"ה טול אתה הלח וכו' אבל וכו' הרגיש דכיון דגם היבש אסור למוכרו א"כ למה לא תנייה ותירץ דהאי הו"א דמותר:

ע"ש אם הניח וכו' פי' עד שלא חלקו ולפ"ז איתא תו צריכות למתני' יתירא על מאי דכתב הר"ש כדלעיל והיינו דאשמועינן דאפילו מה דשייך לחבר בגויה מותר להניחו לגת הכי דייקא מתני' לא יאמר טול פירות עכשיו אבל להניח שרי דאי ממתני' דחגיגה התם איירי בע"ה דמותר להניח עד הגת אבל מה דאית ליה לחבר חלק בו אימא לא קמ"ל:

ע"ש אלא למכור וכו' דלא חמיר כמוכר דמאי כמ"ש לעיל דברי הר"ש דאי שווין כחדא א"כ ממתני' ח' שמעי' לה דקתני שירשו גבי דמאי אלא דהוה ס"ד לחלק בין דמאי לטומאה:

יא הרע"ב ד"ה ואם וכו' מסתמא וכו' והוי מיגו במקום חזקה תי"ט ד"ה שהפה וכו' ומנ"ל דנאמן י"ל דפשיטא דנאמן משום דהוי ס"ס חדא שמא מחוצה לארץ או מא"י ואת"ל מא"י ספק נתקנו:

אגודת ירק ל"מ ירק דאיהו מדרבנן אלא אפילו גלוסקין דמדאורייתא לוקח סתם ופטור אף ע"ג דאית ליה עיקר מן התורה ובדאורייתא לית ברירה:

פ"ז מ"א על המעשרות אומר מכאן מוכח דמ"ש הרמב"ם בחי' פ"ט מה"מ גבי הפרשת המעשר מן הדמאי דמפריש ומניחה בצד הפירות ודכתבי' תי"ט לעיל רפ"ה אינו חובה להפרישו ממש אלא דכתב היותר טוב אבל בלי הפרשה דיו בתנאי כדמוכח ממתני':

מה שאני הא דלא תני א' ממה שיש שם כדתני בפ"ה היינו משום דעשוי לאכול מינים הרבה וגם לשתות ומש"ה תני מה שעתיד דמלת מה כוללת הכל:

תי"ט ד"ה אומר וכו' ולכאורה וכו' לא נהירא לי דהא תנן מזגו לו את הכוס אומר וכו' ואי הדירו אצ"ל כלום:

ע"ש שאינו מתארח וכו' נראה דמתארח ר"ל להיות אצלו זמן מה אבל לא לאקראי בעלמא כי הכא וגם שלא ילך הוא אצלו לאפוקי הכא שחבירו הזמינו והוא לפעם א' ומש"ה לא קתני לעיל ואינו אוכל אצל ע"ה דכיון דאפשר לו לתקן אפילו מה שיאכל ביום שבת שאחריו למה נחשדנו שאכל דמאי להריעו מחזקת נאמנותו ובהא לא צרכינן לייחד עדים שאמר התי"ט שלא הוזכר במתני' וכ"ש התירוץ הא' דלא מכוון כלל חדא דאיכפל תנא למתני תקנתא למאן דלאו מיתוקן ועוד דבירושלמי מקשינן דאיך מותר לו להפריש תרומה משל ע"ה והרי גוזלו וכעין דכתב הר"ב גבי פועל לקמן] ומתרצינן דרוצה ע"ה בנחת רוחו של זה המזומן ומסתמא מחיל והשתא האי טעמא שייך דמי שהוחזק לנאמן אבל מי שאינו נאמן לאו כל כמיניה להפריש משל ע"ה:

ב תי"ט ד"ה מזגו וכו' נקט שתיה וכו' ונקט שתיה לרבותא דהלח נעכר והיבש אינו נעכר ואשמועי' דאפילו בלח אהני תנאה דמעכשיו ולכשישתה כדלקמן וטעמא משום דהוא דמאי דבודאי אסור כדקתני בתוספת' דסוף מכילתא הקורא שם לשולי החבית לא ישתה מפיה וכו' מפני שהמשקים מעורבים:

ע"ש דהוי כמתקן וכו' ומש"ה לא פי' כן הירוש' לעיל ברפ"ה דאיירי בחול:

ד"ה שאני וכו' וקשה וכו' ונלע"ד דלא אמרי' יש ברירה אלא במאי דניחא ליה לאינש ביה והכא מברר דבריו שלא יהיה תרומה אלא הנשאר בשולי הכוס והו"ל כאילו הפרישו מתחלה ויודע שאותו חלק יקדש מעכשיו לאחר שישתה הכוס מה תאמר שנתערב ונדמע והלא הוא פירש שלא יקדש אלא מה ששייר והיינו דקתני מה שאני עתיד לשייר ולא תנן מה שבשולי הכוס ור"ל מה שאני אשייר אחר השתייה שמשוכשך היין בנענועי אותו החלק יקדש ולא יותר וגם בדרכי זה מתורץ ההיא דהלוקח יין מבין הכותים וכמ"ש הר"מ שהביאו התי"ט סוף פ"ב דמ"ש לא מיתרצא ההיא דהלוקח וע"ש והיינו למ"ד יש ברירה בדאורייתא:

ג הרע"ב ד"ה חושך וכו' יהיה גוזל וכו' דבשלמא לעיל ע"ה מוחל לו מה שמפריש דניחא ליה לעשות לו נחת רוח כיון שבא לאכול אצלו וכך אית' בירוש' והר"ש הביאו בר"פ:

ד"ה לא יחשוך וכו' נראה דאיכא בינייהו פועל ביום צום דלרשב"ג חושך דליכא מיעוט מלאכת בע"ה ולר"י לא יחשוך מכללות תנאי ב"ד ועסקי' בפועל ע"מ לאכול אצל בע"ה א"נ נ"מ ליתנו לכהן דל:

ע"ש ומעשר שני וכו' הכי איתא בירוש' ובתוספת' כדכתב הר"ש והכי משמע מדקתני לא יחשוך דר"ל דוקא לא יחשוך אותה דתרומה אבל במ"ש לא פליג את"ק:

תי"ט ד"ה ומ"ש באחרונה וכו' והתשובה וכו' אין תשובתם שלימה שעוד יש להם פ"פ לומר דהתם איכא אחרונים ב' זימני אבל היכא דאיכא ראשון ואחרון יאמרו שהוא כפשוטו ומאותות משה אין ראייה דהתם כשאמר לו ה' האות האחרון עדיין לא ידע משה מן הג' שאח"כ נאמר והיה מימי גו' אבל התירוץ הנכון הוא שנקרא אחרון ממש לבנין ידי אדם כי הג' יכוננהו ה' כמ"ש ביחזקאל שאותו הבית עדיין לא נבנה וכן אמרו בזוהר פ' פנחס רכ"א א' והעיקר דאתא התי"ט וקילסה ללישנא דתוספתא נראה דאדרבה לישנא דמתני' דייקא טפי דקובע מקום גמור באחרונה וכ"כ הרמב"ם בפ"ט ומ"ש הוא סי' האחרונות:

ד הרע"ב ד"ה הלוקח כו' והיה יינן וכו' א"נ במטהר יינו של כותי כ"כ הר"ש:

ע"ש חשוב כהפרשה וכו' כתבו התו' פ"ק דחולין דף ז' דאסור בשבת אפילו ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד זה:

ד"ה מיחל מתחיל ושותה וכו' לאפוקי שלא ישתה כל השייך לחלקו ויניח הנוגע בתרומה ומעשר דהיינו הפרשתו ובשבת אסור אבל בפ"ק דחולין דף י"ד פירש"י וז"ל ומיחל המ"ש הואיל ויכול לתקנו באמירה בעלמא ולומר הרי הוא מחולל על מעות שיש לי בתוך הבית לא התירו חכמים לשתותו ולסמוך על הברירה תי"ט ד"ה מבין וכו' דאילו וכו' ול"נ דנקט כותים משום ר"א לעיל פ''ה מ"ט דאע"ג דחייש התם דזמנין דמתקן לנפשיה ונמלך למוכרו הכא מודה בלוקח ממנו שיפריש גם ת"ג וזה לפי' הר"ב דאיירי קודם שגזרו על יינם ותירוץ תי"ט לא נ"ל דכמו דתנן לעיל הלוקח טבל מב' מקומות הוי מצי למתני הלוקח טבל סתם כדמתני' דהכא:

ד"ה שאני וכו' בבין השמשות כך הוא בהדיא בתוספתא:

ה שתי תאנים איידי דתנן לעיל ב' ב' לוגין תנא הכא ב' תאנים ולאו דווקא דהא אפילו צ' הם מאכל אדם א' כדתנן אצל פועל והכא איירי דווקא בתאני טובא דמש"ה לא תני למחר משום דלא שרי ליה לתקן הכל כדכתב התי"ט לקמן:

תי"ט ד"ה היו לו וכו' ק''ק וכו' ונראה דאיצטריך דסד"א דכיון דהיה לו הפירות בביתו דהוה מצי לתקנם קודם אימא דלא התירו לו בכה"ג קמ"ל ול"מ כשהוא בבה"מ דליכא ביטול תורה אלא אפילו בשדה בדבר הרשות ובבא דדמאי איצטריך לאשמועינן דאף בדמאי לא הותר כי אם לתקן את מה שיאכל וכדכתב התי"ט בסמוך:

ו הרע"ב ד"ה הראשונה וכו' של שתיהן וכו' נראה דהיינו אם ירצה להפריש מן הב' של שתיהן מפריש מן הב' על הא' אבל המעשר הב' מפריש ממקום אחר אם ירצה דהא לא קבע בב' כי אם של הא':

ד"ה מעשרותיהן וכו' פ"א ועיקר וכו' אבל הרמב"ם ספ"ו מזכי שטרא אבי תרי שמעשר או מזו ע"ז או מא' על ב':

תי"ט ד"ה מעשרות ברפ"ד וכו' וצריך להסביר הדבר קצת ונ"ל דב' מעשרות הם והם כ' למאה וסתם תרומה תרי ממאה נמצאת היא בערך מעשר לערך ב' המעשרות:

ע"ש וכדפירש הר"ב במשנה דלקמן וכו' במחילה מכבודו אינו כן אלא שבתוספתא תנא בהדיא שניטלה תרומתן:

ד"ה הראשונה וכו' נוכל לומר דהא אשמועינן דאע"ג (דאין בשנוי') אלא כדי מעשרות שתיהן ולא ישוייר שום חולין אפ"ה חלה עליהם המעשרות ולאפוקי בבא דסיפא דכתב הרמב"ם דאם היתה האחת גדולה מחבירתה מפריש דוקא מזו ע"ז משום דאיכא ליה רווחא למעבד הכי דקאמר כלכלה בחבירתה ולפי' הכ"מ שם לא למדנו הרמב"ם כלום:

ד"ה של זו בזו וכו' אני תמה וכו' זה אינו מן המתמיהין דע"כ לא קאמר רבי יוסי התם דאף בגמר דבריו נתפס אלא משום דסבר האי גברא דאי אמר הרי זו תמורת עולה ושלמים ולא יאמר תמורה ושלמים תיהוי קדושה ולא קריבה וכדאמרינן התם אבל הכא דהומ"ל בבבא דסיפא שתיהן בבת אחת וקאמר של זו בזו ושל זב"ז אף ר' יוסי מודה דתפוס לשון ראשון והא דאמרו בירוש' דר"מ היא לאו לאפוקי מדר"י קאמר אלא לאשמועינן טעמא דמתני' דהיא משום דתפוס לשון א' והזכיר ר"מ משום דאיהו בעל סברא זו א"נ יש לומר דהא דקאמר דר"מ היא קאי אמאי דקאמר התם דאשנייה עובר בעשה ול"ת וכלומר דלוקה וכדאמר ר"א בתמוה כדמייתי התי"ט לעיל והיינו לר"מ דלית ליה בגמר דבריו א"נ ולוקה משא"כ לר"י דהוי ספק שמא לכך נתכוון בתחילה דהוי ליה כבבא דסיפא דמותר להפריש מא' על ב' וכדכתב הר"ב בפי' דקאמר דהוא עיקר:

ז מאה טבל הא דלא עירב ב' בבי קמאי דתרוייהו שוויין בק"א דבבבא תניינא אשמועי' רבותא דלא הוי בק"י אע"ג דנתערב עם מעשר