קול הרמ"ז זרעים כ

מעשר סמוך לו זה שעשיתי מעשר וכו' אלא כיון דתרומת מעשר צריך להיות בעין יפה והיא היא הרבותא דמתני' להכי אקדים יתיה א"נ י"ל משום דאיכא עין רעה ועין טובה ולא פסיק ותני כך וכך תרומה אלא תני מילתא דשויא לכל מידות אבל בתרומת מעשר צריך שתמיד יאמר אחד מק' ומש"ה לא תני ושנים תרומה אלא והשאר להורות דאת"ג לא קפדינא א"נ התקינו שיאמר כך כדי שיהיה היכר ואין מקדימין תרומת מעשר לת"ג כי בשינוי זה יתנו לב על הדבר:

ג הרע"ב ובדמאי התירו וכו' התנא המתין עד הכא ולא תני לה גבי הקלין שבדמאי לאשמועי' אגב אורחיה כחו דר"מ דאע"ג דאית ביה ב' רעותי דרע על היפה ודספק חיוב ופטור אפ"ה מיקל:

ד''ה ואפי' וכו' ונמצא וכו' דדוקא מן הרע על היפה הקילו משום דבודאי מותר בדיעבד אבל בפטור על החיוב לא שכן בודאי אפי' בדיעבד לא מהני כדתנן פ"ק דתרומות משנה ה':

תי"ט ד"ה ומין וכו' וכוותה וכו' ואפ"ה כתב הרע"ב ס"ל כר' אלעאי משום דאיהו מפיק ליה מקרא ב"מ נ"ד ונ"ו וכדאייתי התי"ט התם בספ"ב דתרומות:

ד הרע"ב ד"ה פלטר וכו' בב"מ פ' הזהב פרש"י וז"ל פלטר הוא לענין ככרות כסיטון לגבי תבואה לוקח ככרות הרבה ומוכר לחנוונים ולנחתומים ע"כ וק' לי דא"כ מאי האי דקסבר ר"י מאחד על הכל משום דפלטר מחד נחתום זבן ומה בכך והרי הנחתום הוא קונה מהפלטר וצ"ל דב' מיני נחתומים הם אחד המוכר לפלטר במדה גסה וא' הקונה מן הפלטר ומוכר מעט מעט וכן חילק הר"ב לעיל ר"פ דאיתא נחתום דמדה גסה ודמדה דקה:

תי"ט ד"ה רי"א וכו' והלכה כר"ש וכו', על הר"ב אין שום קושיא דהא קדים ואמר דכ"ע מודו בחלה ואהא מסיק ואמר והלכה כר"ש ופשוט הוא אבל בהרמב"ם אינו כ"כ מרווח דלא הזכיר שום דבר מר"ש אלא כתב סתמא והלכה כר"ש אך י"ל דלא חש לזה דהא לא פי' טעמא דר"ש מ"ט אסר בתרומה אלא הניח הדבר כנראה מפשט' דמשנה וכאילו בתרומה מודי לר"י ולכן מ"ש הלכה כר"ש ע"כ בחלה תדע דמנ"ל לפסוק כר"ש כנגד ר"י והא כללא בידן ר"י ור"ש הלכה כר"י אלא ודאי דלא נחית אענין דתרומה דפליגי ר"מ דהא הניחו לכללין:

ה פרוסות ל"א פרוסות דהוי דבר מועט אלא אפילו פלחי דבילה דהוי חשוב יותר ודוקא פלחי דלאו איהו חלק טוב כדמייתי התי"ט לעיל פ"ג משם הרמב"ם:

ו הסיטון נ"ל דבין לר"י ובין לר"ש דלעיל משנה ג' אין הנחתום נאמן לומר כסיטון משל א' הם משום דסיטון דרכו לקנות הרבה ונחתום לוקח פחות ממנו:

ז אפילו משתי קופות משום אפילו זה ודלאחרים נקטה האי בבא דבלאו כן היא פשיטא:

ח אע"פ שאמרו פי' אפ"ה לא קנסינן ליה לעשר מכל אחד ואחד:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' תקנה וכו' דשמא יעשר מן הפטור על החיוב:

ט תי"ט ד"ה ר"א אוסר וכו' וכ"ש וכו' ויש לדחות ולומר דדוקא בב' כותים פליג ר"א דכיון דהם שנים חיישינן לשמא עישר הא' והאחר בחזקת כותי דמוכר טבל אבל בכותי אוקימנא אחזקתיה דטבל היא והכי מוכח מדתני האי בבא דב' כותים ור"א אוסר משל כותים על של כותים:

פ"ו מ"א הרע"ב א"ר יהודה אימתי וכו' מן התו' נראה בפי' דר"י קאי אר"י ועיין בהר"ש שמיישבו:

תי"ט ד"ה מן העכו"ם וכו' לכאורה וכו' וי"ל דהואיל דכותים לא חיישי אלאו דלפני עור ומוכרין טבל וכמ"ש הר"ב לעיל משנה ט' סד"א דכל היכא דאפשר לתקוני מתקנינן וליעשר המקבל קמ"ל דאפ"ה לא יעשר וכ"ש במקבל מעכו"ם דידוע שלא מעשר:

ד"ה לפניהם וכו' ועל תנאי וכו' ואע"ג דאינו חייב לעשר מ"מ כיון דלא נותן לו דבר קצוב שמא יחשוב שכבר תיקנו המקבל ועוד נ"ל דאי לא יחלק לפניה' תורם כחוכר דא"א לגורן שתעקר וכו' א"נ י"ל דמתני' טעמא קאמר דהואיל דסתם מקבל מחלק לפניה' לכך לא יתרום שבע"ה שם לראות החלק המגיעו משא"כ החוכר דאינו שם דיש לו דבר קצוב:

ב הרע"ב ד"ה החוכר וכו' ותשאר וכו' בב"מ ק"א ותהיה ברה בידו פי' שיטרח עד שיקח אותה שתהיה ברורה שלו:

תי"ט ד"ה החוכר וכו' ולא פירשה וכו' פשוט הוא שדינם כישראל:

ד''ה מעשר וכו' שלא ישכרו פי' יחכירו:

ע"ש לא אסרו וכו' יותר מפורש ממשנתינו דאין איסור לחקור מדתני החוכר:

ג תי"ט ד"ה אף וכו' ועוד וכו' ובהכי דייקא מלת אף:

ד"ה שע"מ וכו' סתמו וכו' ולזה כיון באמרו שע"מ באו פי' וסתמו כפירושו:

ד תי"ט ד"ה רי"א וכו' כתב הר"ש וכו' ובהא פליגי דר"י סבר כיון דאין יכול למכור מסתמא אין דעתו עליו (הג"ה ר"ל אין דעתו לטרוח לעלות לירושלים ומ"ש התי"ט דאין מ"ש נמכר בירושלים תיבת בירושלים ט"ס הוא כי אף חוץ לירושלי' אין מוכרין והכי איתא בר"ש ובירושלי' אין דעתו לטרוח מסתמא ע"ש) וחכ"א כיון דיכול לעלות ולאכלו דעתו עליו ומטעמא דרבנן נשמע טעמ' דר"י:

ח תי"ט ד"ה כשם וכו' שז"ל וכו' אצ"ל זו דבפי' דבר הר"ב לא קבל קרקע אלא אילנות ורבנן לא עבדי זתים וכו' זתים דוקא דמשני ולא כתב אילנות כדפתח ברישא משמע דדוקא חשיבות דשמן הוא כדכתב הר"מ ותו דלא הו"ל להר"ב לומר אלא דהכא לא קבל קרקע אלא אילנות ותו לא:

ד"ה ולמחצית וכו' היינו לעיסקא וכו' ורבותא היא ל"מ כשישראל עשאן שמן אלא אפילו כשהכהן כבר השמן עשוי בידו דסד"א שהקנהו זכות גם במעשר ליתנם למי שירצה קמ"ל שהם לבעלים ומה שאמרתי שמסר לו השמן לא שהכהן עשאו שמן אלא שא"ל אחרי היותו שמן הרי הוא בידך לעיסקא:

והרע"ב ד"ה לא וכו' המעטן וכו' פי' אותה הזיעה שמכשיר אותה לטומאה דהיינו משתגמר מלאכתן כדר"ג פ"ט דטהרות דהלכתא כוותיה:

ז הרע"ב ד"ה המעשר וכו' מתקן וכו' פי' בלי חילוק חלקו לבד אלא הכל מעורב וזהו החילוק שבין הר"ב להרמב"ם:

תי"ט ד"ה וחלקו וכו' ולי קשה יותר מזו כיון דמעיקרא בצרו הכל ביחד למה נחייב את המעשר בתרי חיובי ולמה לא יספיק לתקנת שלו בכל תיקוניו שהרי דמאי הוא בכלל ודאי וא"כ כשיחלקו יתקן את שלו ודיו ואי לאו דכתב הר"ש דרבי יוחנן לטעמי' הו"א דמשום קנסא נגעו בה וכדכתב הראב"ד פ"ט מה"מ משום דנשתתף עם ע"ה ונראה דמה שאמר המעשר מעשר וכו' אינו לחיוב אלא ר"ל שיכול לבא לידי כך כגון שכבר עשה את שלו קודם הדריכה בגת שאז יחוייב גם לתקן דמאי כשיחלוק היין:

ע"ש אבל הרמב"ם וכו' ולדידיה מתני' דייק' דה"פ מתקן את שלו היינו החצי שחלק בפועל לעצמו וחלקו הוא חלק חבירו דחיישינן שמא יחזור להיות (חלקו) כשיחלקו היין ולר"ב שלו היינו שיתקן החצי שלו ככל תיקונו תרומות ומעשרות וחלקו קרי לחצי האחר מפני שאינו מוציא ת"ג ולא מעשר א':

ח באריסות תלתייהו צריכי דאי לא תני אריסי הו"א דהואיל דקבלו השדה על שניהם הו"ל כאילו התנו מעיקרא דזה יטול חטים וזה שעורים ואי לא אשמועי' שירשו סד"א דירוש' דאורייתא הויא כאילו כבר בא לידו. (כדכתב הר"ב סוף מ"י) וחזר ונתערב דלית בריר' וכמ"ש התי"ט להרמב"ם סוף המשנה הקודמת וא"כ דילמא דאפילו חטים בחטים אסור ואי לא תני שנשתתפו הו"א דכיון דחלקו וחזרו ונשתתפו גרע מירשו קמ"ל דאפ"ה מותר חטים בחטים ואי איירי בשותפים בעלמא י"ל דקפדי טפי אהדדי יותר מאריסים ואפי' חטים בחטים הו"א דאסור:

הרע"ב ד"ה טול וכו' שחלקו וכו' ומש"ה לא תני שם קצירה במתני' אלא שדה סתם ולעיל תנן שנים שקצרו:

תי"ט ד"ה ול וכו' חטים ויין וכו' עיקר הסיום חסר שכ"כ הר"ש ואפ"ה יין ושמן אסור ור"ל דאי הוה תני ברישא ענבים הו"א דיין ויין אסור פי' אם אמר שם יין וה"ה חטים ודווקא באומר קמה וענבים הו"א דמותר משום דהתם במחובר ואמרי' זהו שלו מש"ה תני חטים ויין ואפ"ה יין ושמן אסור:

ע"ש אלא אף וכו' חידשו שחידשה מתני' בסיפא בצד האיסור אבל הכ"מ איירי ברישא בצד ההיתר דרבותא הוא אפי' למ"ש שהחמירו שאפילו לצורך אין מוכרים טבל כדכתב הר"ב לעיל מ"ח דפ"ה וכותיה מסתברא מדתנן האי דינא הכא דבין משנה ז' דקמיה ובין מ"ט דבתריה איירי בחבר וע"ה:

ט חטים שבמקום פלוני שיודע בהן שהוכשרו לטומאה והאחרים שרוצה לעצמו יודע שלא הוכשרו רש"י בחגיגה כ"ה:

תי"ט ד"ה חבר וע"ה וכו' דבעי למיתני וכו' נ"ל דר"ל דתני ליה לאשמועינן דהפרש שיש בין ירושה זו שהיא מן התורה דהויא כאילו כבר בידו משא"כ בירושה דרבנן וכמ"ש הר"ב במ"י אך לדעתי עיקר הטעם הוא משום לח ויבש דהו"א דדוקא גבי דמאי אסור לו להיות כמוכרו משום דחב לאחרים היינו ע"ה אחרי' שיקחו דמאי זה שאסור לאוכלו אבל גבי טהרות ליכא איסור לאכול חולין שלא בטהרה ועוד דטעמא דאין מוכר לע"ה לח ויבש הוא דלא ליגרום טומאה באוכלים שבא"י והני דכבר הם בחזקת טומאה כדכתב הר"ן הו"א דשרי קמל"ן:

ד"ה טול וכו' לפי' הר"ב וכו' תי' דאם הם מחוברים איך הם בחזקת דמאי וטומאה דהא אין חובת תרומה ומעשרות אלא אחר הדגן ואין הכשר לטומאה אלא בתלוש ואע"ג דהיכא דלא צריך עוד לקרקע חשיב כתלוש לענין הכשר