קול הרמ"ז זרעים יט

לרש"י שמפני היותו ת"ח היא רוצה להיטיב עמו ומ"מ צריכה להוראת היתר להחליף לו שלו בלחי רשותו דשמא ניחא ליה בקר יותר מבחם:

ע"ש ורש"י והר"ב פי' וכו' בא לחלוק עלינו את הירוש' דמנ"ל דגמ' לא ס"ל דדוקא ר"י יודה לרשב"ג משום דהתם גזלה גמורה והכא חילוף גרידא ומינה דרשב"ג לא יודי לר"י וכ"ש דאיכא טעמא דאין חבר מוציא מידו דבר ש"מ אבל תמהתי על הת"יט שנכנס בכי טוב להציל את רש"י ולומר דהיכא דהוו רמאין דאין אנו אחראין להם אף לרבנן ומדוע רפו ידיו מהא דירוש' לומר דס"ל כתו' דלמא ה"ק אין דרך חבר להיות מוציא וכו' בכה"ג דמתני' דלטובה מתכוונת אבל בעלמא ברמאין ודאי אין אנו אחראין וראייה לזו דאין חילוק מהכא להתם כי אם שכאן מוציא מתחת ידו והתם לא שאינו נותנו בידיו א"כ למה מודה דמציינים בשביעית הא אינו נותנו בידיו אלא ודאי שמ"ש אין חבר מוציא היינו כי הכא דלטובה מתכוונת ואין להחטיאה וג"כ מתני' לעיל דחוזם עלי הירק לא ספי ליה בידים ואעפ"כ מעשר:

ו הרע"ב ד"ה אר"י בירוש' מפ' וכו' והרמב"ם מסביר לזה פני' דתנן אר"י ולא תני רי"א משמע דבא ליתן טעם:

פ"ד מ"א ממי שאינו פי' ל"מ מסתם ע"ה דנאמן בשבת דאיכא תרתי לטיבות' חדא דרוב ע"ה מעשרים ותו דאימת שבת עליו אלא אפילו החשוד ממש שיודעים שאינו מעשר אפ"ה נאמן:

בשבת ה"ה בי"ט תו' דדמאי וכ"כ הרמב"ם:

לא מצאו האי בבא איצטריכא משום סיפא דסד"א הואיל דאיכא טעמא דאימת שבת והאי לאו דיליה ליהמניה אף לאכול בחול קמ"ל:

אף בחול לפי' הרמב"ם צ"ל דקתני האי הכא משום דאף בחול אימת דימוע עליו אף לא דייקי משום דאין השאלה כי אם על הדימוע ולא שייך לדרישא אבל לרש"י והראב"ד דייק שפיר משום דשואלו היינו על הדמאי אם קדם לתקנו:

תי"ט ד"ה מ"ש וכו' על הכל וכו' ובהכי דייקא מתניתין דלא תני עד שיעשרנו ומש"ה לא קתני חשיכה מ"ש אסור דודאי אסור עד שיתקן אבל אכתי ק' דלתני חשיכה מ"ש יעשר ונ"ל דקמ"ל דאע"ג דנאמן לשבת היינו לשבת זו דווקא אבל אם שכח עוד לשבת ב' לא יאכל עד שיעשר והו"ל כמתני' דהמדיר דלקמן ואחר כך מצאתי כך בתוספתא בפירוש:

ע"ש אבל בחול וכו' ועי"ל דאם תועיל לו שאלת שבת אף לחול א"כ הכל ימתינו עד שבת וישאלום ובטלה תורת דמאי ודייק דתני ושואלו כלומר בדיעבד אבל לכתחילה אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו נמי בשכח ודאי אבל לא במשכית את עצמו בכוונה לשאלו בשבת ובירושל' מצאתי וז"ל ואם אימת שבת עליו ונראה דר"ל דהאי חזקה דאימת שבת לא אלימא כולי האי וכיון דאיכא דמשקרי דיו שנתיר לו בשבת:

ד"ה שואלו וכו' תקנה וכו' פירוש שקודם נפילה זו קדם ותיקן הדמאי הזה שלא היה עוד דמאי:

ע"ש דימוע עליו ר"ל שאם הוא לא קדם לתקנו היה זה דימוע ודאי ואימתו נופלת עליו:

ב תי"ט ד"ה ואעפ"י וכו' מיושב קצת לא באנו לכלל ישובו ונ"ל שר"ל דברישא איירי דאיהו לחודיה אינו מאמינו אבל בסיפא מיירי אע"פי שאינו נאמן בהדי' דחשוד לכ"ע ועי"ל אע"פי שאינו מאמינו שבפעם אחרת קיים לו שהיה מעושר ונשבע לו על כך ונודע אחר כך שנשבע לשקר:

ד"ה ובשבת וכו' כלומר וכו' לא ידעתי מה תיקן ליתורא דמתני' ול"נ חדא מתרתי דרישא איירי בהדירו מהנאתו וסיפא מיירי שאסר עצמו מהנאת חבירו וכלומר שהוסיף עוד ליבדל ממנו ועסקי' שבפעם ראשונה היתה כוונתו שיאכל אצלו זמן הרבה ואי איירינן בסעודת אירוסין כגון דהוו ליה כמה סעודות דנשואיו ודבניו וכיוצא וקתני שבשבת הא' מותר אבל בב' ל"מ כשהיתה ההדרה נראה בהדירו משלו אלא אע"פי שאז בפ"א הוסיף להבדל ממנו שאמר הריני עליך חרם ואת עלי אפ"ה לא יאכל עד שיעשר וטעמא משום דהו"ל לזרוזי לתקן פירותיו א"נ ברישא איירי שהדירו בחול דהו"מ לתקוני וקמ"ל דאפ"ה שרי משום איבה וסיפא איירי דהדירו בשבת דהו"ל תרי. חדא דאימת שבת עליו ותו איסור ההנאה אפ"ה אסור דהו"ל לאזהורי אחר שבת א' דאיכול בהדך תקן פירותך ואל תשיבני דאי הדירו בחול הו"ל לאתנויי מע"ש כההיא דתנינן רפ"ז דהתם כתב הר"ב דאי הדירו מצי לאכול עמו בשבת א' ע"ש גם מ"ש התי"ט על הרמב"ם לא נהירא חדא דאי איירי בהשביעו והוא ענה אמן למה נתיר לו שיאכל אצלו א"כ הקופץ ונשבע שיאכל אצל ע"ה נתיר לו זה חוץ מן הדעת ועוד דקי"ל הנשבע על מל"ת דרבנן לא חלה השבועה כדפסק הש"ע בה' שבועות סי' רל"ט. ועוד דהרמב"ם לא כתב המשביע את חבירו אלא הנשבע על חבירו ונ"ל שאמר אני נשבע שלא יעשה לך דבר פלוני או כיוצא בזה:

ד"ה לא יאכל וכו' דלא דמי וכו' אין צורך לחילוקו כי בשבת שנייה הו"ל פושע דומיא דמ"ש במסכת י"ט ט"ז גבי עירוב ששכח ההוא (סמיא) גם בפעם הב' וה"נ לא שנא דהו"ל להזכירו שיעשה וכה"ג דייקנא לעיל ר"פ:

ג תי"ט ד"ה אין וכו' והר"ב שהוסיף וכו' אי משום דא לא קשה דמ"ש הר"ב אעפ"כ אינו ר"ל אע"פ שהוא כן ושיודו רבנן דלא נחשדו אלא פירוש אף על פי שיהיה כן (מה שאין אנו מודים בו) מ"מ קורא שם שהרי אינו מפסיד ואי הוו קאמרי טעמא דנפשייהו הול"ל צריך לקרות שם ותו לא דמה להו למימר ואינו צריך להפריש דסתם קריאת שם הוי בלא הפרשה אלא דלר"א קאמרי ויהבו ליה טעמ' דאין זו חומרא וא"ת מאיזה טעמא יודה להו ר"א כיון שסובר דלא נחשדו וי"ל מטעמ' דכתב הרמב"ם משום גזרת מ"ש אבל אי קשיא על הר"ב הא קשיא דכתב דטבל מ"ע הוא במיתה ובש"ס דידן במכות דף ט"ז קאמרי בהדיא דאינו אלא לוקה ומה לו לבקש טעמא דמיתה והרי בגמ' יהבינן ב' טעמים דלא נחשדו. במכות משום דממונא דידיה ובנדרים משום דאי בעי מפקר נכסיה. ע"ש ואף הרמב"ם וכו' מזל"ן להשיב בעד הרמב"ם דק' ליה דבש"ס דידן אמרינן דמ"ע טבלו בלאו והרי מצינו דרבנן לא גזרו בדמאי במאי דאיהו לאו וכמ"ש התי"ט בריש מכילתין וא"כ אמאי גזרו על טבל דמע"ע לזה חידש ע"פ טעם הגזרה ובמאי דכתיבנא תחזי דלא עלה ע"ד הרמב"ם לסבור כהירושל' שהרי בה' מ"ע פ"ו שכתב שם דיני מ"ע לא הזכיר בו אפי' מלקות משום דלא מפרש הלאו דידיה ואי דס"ל כירוש' לא הוה שתיק מאיסור מיתה דחמיר:

ד הרע"ב ד"ה לא כו' כמאכיל אורחיו וכו' כ"כ הרמב"ם והר"ש כתב דפעמים שאינו טהור ואסור בתרומה ועני נמי שלא יטמא טהרותיו של חבירו ובהכי מתני' זו א"ז קתני ל"מ תרומה דאינו איסור לאוכלה בטומאה אלא אפילו מ"ע א"נ דחמיר וקדים קדים:

תי"ט ד"ה לתרומת וכו' ומסיק וכו' ועיי"ל דתני דקילי וכ"ש דחמירי:

ד"ה לא יטלם וכו' אתיא כב"ש וכו' כלומר דמשום האי סתמא הלכתא כב"ש דסתם לה תנא כוותייהו:

ה ליקח ממנו דסד"א בשלמא ברישא לא מהימן דלא בעי למיטרח אבל הכא הא חזינא דטרח לאשכוחיה ואימא דליהמניה קמ"ל והתי"ט כתב בד"א:

ו תי"ט ד"ה הרי וכו' ירוש' וכו' הא דלא מחלקינן דהכא מילתא דעבידא לאגלויי אבל בר"פ לא היינו משום דמתניתין כוללת אף באורח שנטה ללון ועוד דא''כ נהימניה אף אדידיה פ''ה מ''א וחלה הא דלא תני הכא משלשים ושלש ושליש כדלקמן שהרי גם חלה קרובה לב' ממאה י"ל דבשלמא לקמן דכשניטל תרומה גדולה שנשארו צ"ח המעשר הנשאר אינו דוקא יו"ד וכדכתב שם הרב ולחומרא לא דק אבל הכא כשניטלה תרומת מעשר שנשארו צ"ט נותן חלה יותר מב' חלקים ואי תני כדלקמן הוי לקולא ולקולא לא אמרינן לא דק כדאמרי' גבי סוכה העשויה ככבשן ובכמה דוכתי ועי"ל דיש הרבה שנותנים חלה א' מכ"ד כדתנן פ"ב דחלה ומש"ה תני סתם וחלה:

הרע"ב ד"ה הלוקח כו' כשהנחתום וכו' בעי לאוקמי מתני' אפי' בחבר אבל רש"י בב"מ דף נ"ו פי' למ"ג כדלקמן מע"ה וי"ל דהתם דאיירי בככרות מסתמא הוא פחות ממדה גסה ולהכי פריש ליה בע"ה:

תי"ט ד"ה הר"י וכו' ולא ידעתי וכו' ול"נ דבשלמא לקמן שכבר יש צד א' שיש בו דבר קדש צריך לפרש מקום הקבועות אבל הכא שהוא תחילת המעשר לא צריך להאריך אלא בזה הצד ואח"כ תנן בצפונו או בדרומו כלומר אם קבע הקודם בדרום יקבע זה בצפון ואם הא' בצפון יקבע זה בדרום:

ד"ה ושאר וכו' ולא שיפרישם וכו' ול"ק אמאי דאמר לעיל דהתם איירי במציעות ההפרשה אי הויא בפועל או במעשה והכא איירי בטעם הדבר למה אינו מפריש' ונותנה לכהן מיד:

ע"ש ושתי קביעות וכו' ומה בכך כיון דלא טרח במעשר ונ"ל דלהורות באו שהעיקר משום תרומת מעשר ולהכי הקדימה:

ב אחד משלשים הא דנוטל הכי ולא דיו שיאמר על כל הכרי א' מק' ממה שיש כאן חולין וכו' הוא משום דטורח גדול הוא לחלק ק' חלקים והא דתנינן קל טפי וא תשיבני דאין זו נטילה בפועל ואין כאן טרחא שהרי לסוף צריך לחלק הכל בשעת נתינה ומש"ה ביקש לו התי"ט דרך יותר קל בעיניו כדכתב בד"ה נוטל אחד וכו':

תי"ט ד"ה נוטל א' וכו' עשירית וכו' מלישנא דמתני' דקתני כא' לא משמע כן ואף לא מפי' הרב שכתב ד"ה הרי הוא בצד ב' שלישים שעמו:

ד'ה זה שעשיתי וכו' וכלומר כו' ובהכי נ"ל שיש לתרץ אמאי לא תני הכי ב' מק' ממה שיש כאן הרי הוא תרומה והשאר מעשר ושאר