קול הרמ"ז זרעים יח

להקדים מ"ש לראשון וכן פסק בפ"ט מה"מ וק' לזה לישנא דמתני' ונ"ל דס"ל דמתניתין איירי במע"ש דודאי וכההיא דתנן מ"ו פ"ג דתרומות וה"ק הא אם הקדים מ"ש לא' בודאי אין בכך כלום כי אם בודאי כך מינה תידוק דבדמאי מותר לכתחלה וכן נראה דברי הרמב"ם בפי' שכתב וז"ל ובעבור שעיקר חובת מה שזכרתי לך הוא שהוציאו מ"ש בלבד ואע"פ שאין אנו יודעים אם הוציא ממנו מעשר א' אם לאו למדנו מן הענין הזה שאם הקדים מ"ש לא' אין בכך כלום ר"ל בטבל האמיתי אם הוציא מ"ש קודם מ"ר וזה מותר וכו' דוק אריכות דבריו ז"ל והוא להסביר הענין באומרו כעין טעם למה שאמר שמותר לכתחלה להקדים הב' לראשון בדמאי וזה במ"ש שמע"ש הוא העיקר בדמאי ולא הראשון וא"כ למדנו מהענין הזה פי' ממה שלא קפדינן לראשון מזה נלמד טעם למה שאם הקדים הב' לא' אין בכך כלום ר"ל באמיתי ופי' מה היא הקדמה ואמר דהיינו אם הוציא וכו' וזה שהוא הדמאי מותר לכתחלה וגם הוא נלמד מכלל ההקדמה שהקדים דלא חיישינן לא' משום דמותר לזרים והוצרך לכל הוא כדי להסבירנו טעם למה ששנינו גבי מ"ש שהקדימו לא' למה יהני כיון דאינו יכול להתודות ולזה נתן הטעם הנז' כך אפשר לומר כדי שלא להגיה כמ"ש התי"ט (בסמוך) ומ"מ מ"ש שלפי הנמצא כתוב הוא הפך משנה תרומות וכו' שמלת וזה לא תכילנו ודו"ק:

פ"ב מ"א ואלו לעיל בריש פרקין לא תני אלו הקלין משום דתנא ושייר הרבה שנזכר בתוספתא והרמב"ם הביאם בחיבורו:

האורז לא תני האי בבא גבי הפטורים להסמיך אותו לאורז דא"י שחייב לומר שמובדלים זה מזה אבל שמן דספ"ק אין חילוקו כי אם בדרכי שימושו ולכן לא הזכיר אותו במתני' דהכא:

ב עצמו בירושלמי אמרו דלא קאמר ר"י אלא כשחזר לביתו אבל עודו בבית הע"ה מודה דחשוד ולהכי השיבוהו שאם אבד חזקתו בבית הע"ה איך ישוב עוד להתאמן לאחרים:

תי"ט ד"ה מעשר וכו' שקיבל וכו' קבלה לא הויא אלא בפני ג' כדאיתא בפרק עד כמה הר"ש בשם הירוש':

ד"ה את וכו' ואין להקשות וכו' לפי זה ישתבש סדר המשנה דתחילה תני לאכול ואח"כ למכור והו"ל זא"ז ואח"כ לוקח לאכול הו"ל זו ואצ"ל זו דאין ספק דאכילה אסורה ממכירה אבל לפי פי' הירוש' הויא כולה שפיר זא"ז:

ג תי"ט ד"ה להיות וכו' ולכאורה נראה וכו' אין זה נרא' כלל שהרי דין ההרגל כתבו הר"ב קודם שהזכיר דין ת"ח והכי מסתברא דאי מהימן בלא קבלה בפני ג' למה יצטרך ל' יום שאין זה אלא כדי (שנחזיקנו) לחבר ונקבלנו כמו שפרש"י שם בבכורות ועוד דבלאו הכי איכא בין זקן לת"ח דזקן אין צריך קבלה כל עיקר כדתני טעמא שכבר קבל משעה שישב אבל הת"ח צריך שיאמר שיקבל על עצמו וזה מוכרח שהרי בת"ח שלא היה חבר איירי' ובא עכשיו להיות חבר דאי הוה קודם לכך מה קבלה צריך:

ע"ש וטעמו וכו' אין זה טעם לשבח שהר"ש הזכיר ג"כ בפרק עד כמה:

ד"ה ואינו וכו' שאינן בקיאים וכו' וא"כ ליכא מגו דאנן סהדי דלא בקיאי וכדכתב הר"ש בפאה גבי נאמנין על הקמח:

ד תי"ט ד"ה הנחתומים וכו' ודוחק וכו' וי"ל דמיירי במוכר לע"ה לאכול שם א"נ מיירי בתבואה שנולד בה ספק טומאה וכיוצא אבל הרמב"ם לא הזכיר בזה שם חבר לא בפי' ולא בחי':

ד"ה הסיטונות וכו' ולשון הר"ב וכו' ויש ליישב דמוכרי התבואה הם הבעלים הראשונים שמהם לוקחים הסיטונות סד"א כיון שהם אינם קונים מאחרים אלא שהם בעלי התבואה דלא ליפטרו קמ"ל וגם הקושי' הב' דהקשה מדתני לה לקמן אינה כלום דאטו ביין ושמן לא שייכי תרומות ומעשרות אלא דנקט תבואה וה"ה לח:

ה בדקה וכו' ועיי' בתשו' הרמ"ע סי' כ"ח שיש שם עוד נוסחא אחרת:

פ"ג מ"א מאכילין את העניים הא דלא ערבינהו משום דעניים מותרי' פעמים הרבה והאכסניא דוקא בשלא לנו שם כמ"ש הר"ב ולהרמב"ם נמי אכסניא לא קביע:

האכסניא הרמב"ם בחיבורו פ"י מה"מ פי' אכסנאי דהיינו אורח וכ"כ בפי' וטעמיה משום דסבר דטעמא דמתני' הוי משום להקל עלינו הצדקה כמ"ש בפי' וקמ"ל דאפילו אורח דלאו עני אלא באותה שעה שרי וחכ"א צריך עיון אמאי לא תני לה בשם ב"ה שמא קמאי דקמאי אמרוה ואתו ב"ש ופליגי עלה:

הרע"ב ואת האכסני' חיל של מלך ישראל כו' זה יותר חידוש אבל התו' כתבו בפ"ז דברכות מ"ז דה"ה חיל נכרים לאפוקי טבל דלא משום דפורע חובו בממונו של כהנים:

ע"ש חייבי' לישנא דחייבי' קשי' דמתני' תני הרוצה לתקן דמשמע דרשות הוא ולא חובה ודוחק לומר דבכל שבא לידו איירי וכשיהיה מעט תלי ברצונו וחלק טוב חייב ונראה דהרוצה לתקן הוא תואר לחבר שרוצה תמיד לתקן לאפוקי ע"ה דאינו רוצה לתקן לעולם ומתני' ה"ק הרוצה לתקן בודאי יתקן כיון שהודיעוהו שאינו מתוקן ואפילו בלא הודעה שיודע שגובין מכל אדם ובהכי יש ליישב מה שהקשה התי"ט על הרמב"ם ואמר שחזר בו בחי' ול"נ דהרמב"ם דייק דלא תני ברישא בהדיא הרוצה לתקן יתקן וסבר דהתם תלי בדעתיה ולא מחייב וכן מדוייק לשונו בחי' דגבי עני ואורח כתב אם רצונו דר"ל כפשוטו אבל בגבאים כתב כלישנא דמתניתין הרוצה לתקן:

תי"ט ד"ה והרוצה וכו' אבל ק' טובא וכו' מז"לן דלא ק' מידי דממון שבא ליד גבאים מעלי טובא לכמה מילי והו"א דאפילו הרוצה לתקן חומרא יתירה היא כיון דמן הכלל גובים ורוב ע"ה מעשרים וגם יש חברים הרבה שנותני' וא"כ הו"ל תרי רובי כנגד מיעוטא דלא עשרי ובטיל והיינו דקתני גובים סתם כלומר מכל אדם ואפ"ה הרוצה לתקן יתקן וא"כ מתני' זו א"ז קתני לא מיבעיא בב"ה הנותן לעני דאם רוצה לעשר שפיר עביד אלא אפילו בממון דאין לו בעלים ודהקדש מצי עביד והשתא דאתית להכי ניישב מאי דק' במתני' דכיון דב"ש סברי דאין מאכילין את ע"ה דמאי אמאי לא תני לה ר' ברישא כי אם בבבא דגבאי' אלא משום דהאי דגבאי' עדיפא אי תני לה לפלוגתא ברישא הו"א דב"ש מודו בגבאי' וא"ש דלא תני ברישא הרוצה לתקן יתקן דהתם פשיטא אבל בסיפא צריך למתניא:

ע"ש לתת וכו' א"כ נותנים מיבעי ליה דסתם נתינה מיד ליד הוא ויותר היה נראה לפי שטתו לומר דתני מאכילין משום אכסניא דבהו לא שייך לומר אוכלין דאין היתר לאוכלין אלא למאכילין וכ"ש להתוס' דסברי דבחיל נכרים עסיקינן:

ב תי"ט ד"ה עד שיעשר כתב הר"ב וכו' ואע"ג דתנן משך הימנו פירות ולא נתן מעות אינו יכול לחזור בו הכא לא איירי אלא לענין המעשר ובלתא דקנין לא איירי וכה"ג כתב הר"ן בפ"ק דשבת גבי וב"ה פטור ושם הזכירו תי"ט ע"ש:

ד"ה שאינו מחוסר וכו' ממוצא הגרון וכו' ה"נ כדכתיבנא רפ"ו דפאה דאית דקרי הע' כח' וכן במוחש בני סאלוניקי יע"א כשקורין רשע אומרים רשת ושמע שמח:

ע"ש עשר תתחסר וכו' נפיש בטרחא כל האי פי' אלא שרצה לומר אם תעשר פ"א תעשר אח"כ בשנה אחרת ודלא כאותו שהיה ממעט מעשרותיו משנה לשנה וכן היו מתחסרים פירות וז"ש עשר כי חמיד תעשר והאי דאמר שלא תתחסר לפ' הענין בפי' אבל לא קאי אקרא:

ד''ה היה וכו' מותר וכו' עיי"ל מותר להחזיר המקח אע"ג דנתן וסד"א כיון מעות דמדאורייתא מעות קונות כבר הירק שלו להתחייב במעשר קמ"ל:

ג לא יצניע נ"ל דמתני' מתוקמ' בדרך נעשה וה"ק דוקא נטלן לאוכלן ונמלך להצניע חייב לעשר מיד הא אם מתחלה נטלן להצניע נעשה כנטלן בשביל שלא יאבדו ופטור ממעשר עד שירצה לאכלן או למוכרן וכדכתב הרמב"ם:

הרע"ב ד"ה שאין וכו' דאמרי' וכו' לפי' הא' שפי' הר"ב לא מיתוקם הכא שפיר דבשולח ליכא ריוח אלא הטעם הב' הוא הנכון שלא יבואו לאכול בלתי מתוקן:

תי"ט ד"ה המוציא וכו' דמס' וכו' פי' דאיירי במכניסים למכור:

ד"ה שלא וכו' וליכא לאקשויי דלפלוג בדידה דסיפא לאו דוקא כדכתיבנא לעיל:

ד"ה ר"י וכו' שבדמאי וכו' ובהכי ניחא מה דהוה קשה דהאי דר"י איבעי ליה לתנא למתנייה לקמן פ"ה מ"ח דהתם תנן איסור מכירת הטבל אלא דתניי' הכא משום דגם בדמאי פליג הת"ק דטעמא דת"ק משום דהשווהו רבנן שליח למכירה בדקה כדכתב הר"ב ור"י לא אסר אלא משום חששא דלא יודיענו דהא שמעינן ליה ממאי דקאמר בודאי ד או לטוחן פי' אפי' לע"ה דמעיקר' הוו עדיפי כותים מע"ה. הרע"ב ד"ה הרי כו' שאינן מתוקנים פי' המעושר בשאינו מעושר ופירותיו דו' בפירות שביעית ולא יאכלנו בקדושת שביעית א"נ דשביעית פטור מן המעשר ולא ניחוש שיחליפנו לו בשל ששית ולא יעשרנו ויאכל דמאי:

ה תי"ט ד"ה אין וכו' ובזה מתיישב וכו' לא שת לבו התי"ט לקושיא אחרת שהקשו התו' על רש"י והיא דאמאי דאמרי' התם פונדקית מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא פרש"י שמורה הוראת היתר לטובה אני מתכוונ' כדי שיאכל בר בי רב חם והקשו התו' דלשון מוריא משמע מורא היתר לעצמה לעכב משלו ופי' בל' תמיהה ובאמת דתואר רב בי רב א"ש