קול הרמ"ז זרעים יז

תי"ט ד"ה אינו וכו' במדת עונש וכו' אין זה במשמעות הל' אלא ה"פ אעפ"י שלא יחיה הרבה אינו נפטר מ"ה עד שיצטרך ובאידך ה"ק דאם יזכה להאריך ימים לא ימות מן הזקנה עד שיפרנס אחרים אבל אם נקצרו ימיו לאיזו סבה לא יתחייב שיפרנס אחרים:

ד"ה וכן וכו' ולא לשוחדו וכו' לדידי א"ש במה שפי' בוהיה ה' מבטחו שמובטח שיהיה כיוצא שהרי הוא שותפו של הב"ה כדילפי' בפ"ק דשבת:

ע"ש והיה ה' מבטחו היה נראה דבכלל דברי הב"י דבריו דמ"ל שוחד ממון או של אהבה אבל אינו כן כי במ"מ הפונה לשוחד מעול' לא יכוין לאמת כי כן גזרת ה' ומה שפיר"שי בפ' משפטים היינו לסברת הדיין שאומר אקח שוחד ואדון אמת אבל לא יעלה בידו דכתיב כי השוחד יעור:

ע"ש לאמתו וכו' אם הכוונה לפי מה דמשמע ליה הול"ל ולאמתו דתרי מילי קאמר אלא כוונתם ליישב מה שהקשה הב"י באמרו דדין אמת משמע אפילו בשאומר יהיה קולר מוטל על העדים שהתורה האמינה לב' עדים ולא אמרו שלכן קאמר לאמתו של דין ולא יטו את הדין ממה שהם חושדין שיש רמאות באופן שהנטייה שאמר היא לפי חשד שלהם ולזה חייבים לטרוח שיהיה ביושר ואמת שלו ואם תזכור מאי דפירש"י גבי אלו ואלו דברי אלקים חיים שפי' מפני שבין ב"ש ובין ב"ה הולכים לפי מדות התורה לא יקשה לך מ"ש שגם דין המרומה נקרא אמת הואיל והוא לפי גזירת התורה והרי הוא כדברי ב"ש אבל דב"ה הוא אמת לאמתו ובפ"ק דמגילה כתבו התו' עוד וז"ל נראה דמש"ה אינו אמת לאשמועי' דבדין מרומה צריך לחקור העדים בטוב עד שיתברר האמת ואז ידונו לאמתו עכ"ל וכוונתם דאע"ג דקי"ל דדיני ממונות לא בעי חקירה מ"מ צריך לחקור העדים בדין הנראה שהוא מרומה והיא היא מה שאמרו בשבת לאפוקי דין מרומה ור"ל שלא ימהר לחתוך ע"פ העדים וכנ"ל ומהרי"ט בחדושיו למס' פי' שיש הפרש כפי' התו' וע"ש:

מסכת דמאי פרק א משנה א פתיחה העניים דמאי וכו' דאל"כ הו"ל לסדריה בתר מעשרות:

כל זה הפרק איירי (בקולי) דמאי ומשום דעיקר הדמאי מדרבנן הקלו בו כולי האי ולכן הקדים למיתני הקולות:

שוח תאנים רעות ונקראו כן מפני שגורמים שוחה לאדם שתולין הקלקלה במקולקל כ"כ הש"ר:

הרע"ב ד"ה הקלין וכו' לפי שהיא במיתה וכו' נר' דדוקא משום דאיכא תרתי מיתה ושיעור קטן לאפוקי תרומת מעשר דאע"ג דגם היא במיתה יש לה שיעור א"נ יכול להיות שהע"ה היו חושבי' שאין חיוב בתרומת מעשר אלא כשהופרש המעשר או שהיה חובה ללוי:

שם שחטה א' וכו' וא"ת והרי מדרבנן יש לה שיעור ומאי שנא דלא העמידו דבריהם בשיעור התרומה והעמידו בענין כוללות הפירות שכן דמאי נוהג אפי' בפירות שאין בהם חיוב מן התורה שאינם כי אם דגן תירוש ויצהר וי"ל דכיון דמן התורה מותר בחטה א' לא רצו להחמיר יותר אבל בשאר פירות דפטירי מן התורה והם גזרו בהם אם יקלו בהם בדמאי תשכח גזרתם או לפחות תתבזה:

תי"ט ד"ה הדמאי וכו' וכתבו התו' וכו' ועוד נ"ל דגם בזה תיקנו קצת לע"ה דאין ספק דפירות ע"ה הוו זולים טפי מדחבר שהרי לוקח אותם צריך להפריש מ"ש ותרומת מעשר ובזה שמא יחזרו ע"ה לתקן הכל שיאמרו מאי אהניא לן דלא נפריש והלא גם במכירה יגרעו לנו הלוקחים. ד"ה והחומץ וכו' ל"ק ולא מידי וכו' אפילו בלא תירוציו קושיא ליתא דכל הארצות כשרות ליין כדתנן פ"ח דמנחות וכמה פעמים יארע דלא הספיק מיהודה לנסכי שנה או שקדמו ממקום אחר להביאם לגזברי צבור:

ע"ש דאין סומכים וכו' דאפילו קרא לא סמיך אניסא מדכתב בדישון המזבח ושמו לאוסרו בהנאה ולהטעינו גניזה כ"כ התו' פ"ק דיומא כ"א א':

ע"ש הפקר וכו' פי' לא שהיו מפקירים אותם בדין הפקר דא"כ אפילו ודאי פטור אלא ר"ל מתוך שלא היו מחשיבים אותו היה הפקר לכל החפץ בו:

ד"ה והכסבר מדאפסיק וכו' אין זה הכרח דמלת שביהודה ר"ל שיהיה מן החומץ הנעשה שם שהיה מן הסתם מן התמד לאפוקי אם יהיה שם איזה מין חומץ שנעשה ממשקה אחר כגון משכר של חטים וכיוצא וגם מ"ש שהרמב"ם כ"כ ל"נ חדא דירושלמי דמביא בסמוך ק' עליו ועוד משנה שלימה שנינו בפ"ד דמעשרות כסבר שזרעו לזרע ירקה פטור וכו' והרי בפירוש שתמיד הזרע חייב אלא נ"ל דלא נקט הרמב"ם הנהו בפי"ג בדווקא במתני' אלא לדוגמא דהכי דייק בלישנ' פירות שחזקתן מן ההפקר כגון השיתין והרימין וכו' ואיירי במקום שחזקתן מן, ההפקר תדע שהרי לא הזכיר הני דביהודה ועוד שאח"כ כתב החומץ הבא מן התמדים פטור מ"ה משנתינו הי"ל לחלק בין יהודה לשאר ארצות:

ב ויאכל כנגדו והא דנקט בל' יחיד משום דלא רבים יעשו כן לתת את שלהם לע"ה שיצטרכו לחזור ולאכול כנגדו ושאר מילי שייכי ברבים:

שיחזור ויפדה פתח במחללים וסיים בלישנא דיחיד משום דלא קאי אלא אבבא בתרא אבל מחללים מיירי ברוב מיני חילול וגם מ"ש מאבדי' לרמוז למה שאמרו בירוש' דבודאי מצוה להשיב אבדה ולא כן בדמאי והיינו מאבדי' הבעל והמוצא:

הרע"ב גדודי חיה כ"כ הר"ש בשם ירוש' ובדרכים מדוייק לפ"ז ולהרמב"ם י"ל דדברו בהווה דבדרך עשוי לאבד יותר מבביתו אבל מלת מאבדי' לא דייקא טפי להרמב"ם דאין מותר לאבדו לכתחלה ולר"ב הוא כמשמעו:

תי"ט ד"ה כסף וי"ל איירי וכו' ועי"ל דאי לא תני ליה הו"א דאיברא דאפילו שלא מדוחק שרי וכגון שיש לו כסף אלא שצריך לו לאיזה צורך מותר אבל הו"א שלא יתקיים כך אלא שיחזור ויחללם על הכסף מעין הודאי קמ"ל דלא צריך אע"ג דהפרוטות מחלידות ועי"ל כמו שאמרו התו' עצמם שם בב"מ דף מ"ה סוף דבור לפלוג בסלעים דגרסי בפ"ב דמ"ש מ"ח רמ"א אין מחללין כסף על כסף וחכמים מתירין וע"ש בתי"ט ולפ"ז חכמים מתירין בודאי כסף ולא קשיא מידי דמתני' איצטריך לרבנן והוא ע"ד זו אף זו לא מיבעיא כסף על כסף דאפילו במעשר ודאי מותר אלא כסף על נחשת וכו':

ג הלוקח נראה דמעיקרא לא גזרו בדמאי אלא בלוקח לאכילה ושתיה וסיכת הגוף וכמ"ש לקמן גבי שמן ערב:

חלת ע"ה לא עירב כל הני עם השנויין ברישא משום דהני הוי טעמייהו מחמת איסור לר"א דאימת (קדשים) עליה ולר"י משום טעמ' דכתב תי"ט לקמן:

ב"ש משום דסיכה כשתיה וב"ה פוטרי' דעקרו למשיחה וכמ"ש התי"ט בסמוך:

תי"ט ד"ה חלת וכו' ובחיבורו וכו' אבל קשה למה לא הזכיר גם חבר שהפריש חלה מעיסת ע"ה דלר"י היא חדא:

ד''ה והמדמע וכו' שמא דמעה וכו' ואע"ג דאף נקראת מלאה וקדמה בקרא מ"מ נקיט ל' דמעה משום דכולל ב' מינים יין ושמן ומלאה אינה רק בתבואה א"נ משום דיותר מתערב משקה במשקה מדגן בדגן ולהכי נקטי לענין עירוב דשייך ביה טפי:

ד"ה והלוקח וכו' אימת קדשים עליו פי' שהכסף שניתן לו בעד הדמאי אם הוא לא תיקן הדמאי אז נמצא שלא נתחלל כל הכסף של המ"ש כי אם מה שיותר על המ"ש שיש מן הדמאי דרך משל מאה ליטרות נתחלל הכסף כי אם לערך צ' ליטרי' שהרי היו"ד מהם הם מ"ש אבל ק' דאיך שייכא אימה במ"ש והרי כל עצמו של דמאי לא נגזר אלא מפני שע"ה לא חייש למ"ש ולא מרתת מעון זה וכ"ש דכאן איירי אפילו בכסף מ"ש של דמאי כדכתב הר"ב וי"ל דדוקא כשהמ"ש מעורב בחולין הוא דלא חייש הע"ה אבל בשכבר הופרש לא חשיד דהקדש בעין וכמ"ש בפ"ד דאימת דימוע על הע"ה:

ד"ה ושירי וכו' אפי' חבר וכו' דכיון שנתנו לכהן שוב אין בו חשש תרומת מעשר ולא נשאר אלא חשש מ"ש וכיון דלית בה מיתה לא גזרו וכעין דאמר לעיל ריש פרקין דלא גזרו אאיסור דלאו:

חייב אע"ג דכל הפרק בקולי דמאי תני האי בבא משום דסורק דפטור:

תי"ט ד"ה הדמאי וכו' תמהתי וכו' י"ל דהכי כי"ל רוב ההנאות שמותרות בדמאי ובשבת תנאן ליה אגב דתני הם:

ד"ה ומברכין וכו' ומשמע וכו' לא ירדתי לסוף דעתו דאמת דרש"י משמע דסבר דאין מברכין על דבר איסור והיינו משום שכתב בפ"ג שאכלו אכל הנהו דתנן דאע"ג דדמו לאיסור אין כאן ברכה בעבירה דייק דקאמר דדמו לאיסור הא איסור גמור אסור וכ"ש דמאי דקיל טובא חדא דרוב ע"ה מעשרים כדכתב הר"ב רפ"ז דברכות ותודאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי לי ולדידי תרי טעמי נינהו ואע"ג שהתי"ט כללם זה לטעם זה אין הר"ב סובר כן ואע"פי שרש"י בגמרא דף מ"ז כתב כן וז"ל מאכילין את העניים דמאי דרוב ע"ה מעשרין נראה דלרווחא דמלתא נקט דבלאו ההוא טעמא איתא לטעמא דאי בעי מפקר לנכסיה וראייה במ"ש בפ"ד דפאה דכ"ע מודו דעני מזכה לעני מגו דאי בעי זכי סוף דבר רש"י לא מחשיב דמאי לדבר איסור תדע שהרי הרשב"א שהוא מן האוסרים הביא ראיה לדבריו ממתני' דהכא דווקא בדמאי מברכין אבל לא על הטבל אפי' דרבנן כדכתב הרמב"ם. ד"ה הא אם וכו' משמע דלכתחלה אסור וק' למה אסרו בלכתחלה מ"ז דבשאר לאוי לא חששו כגון ונאכל דאונן ולר"מ דמ"ר אסור לזרים ובדמאי לא גזרו עליו כדכתב התי"ט ריש פרקין אבל איתא בירוש' דמותר לכתחלה