קול הרמ"ז זרעים טז

אינו מן התורה אלא בדגן ותירוש ויצהר וסד"א דאף רבעי כוותיה קמ"ל הילולים דנוהג בכל אילן והיינו למ"ד נטע רבעי דלמ"ד כרם רבעי כ"ש דאצטריך הילולים לאשמועינן דדוקא בכרם נוהג:

ד"ה ובה"א כולו לגת וכו' מאין לו וכו', ומזל"ן דנפקא לזה מהא דלעיל רפ"ד דדוקא בדלית ובדקל הוא דחייב להוריד לעניים משום סכנה משא"כ בשאר אילנות ומינה דמ"ש אין ב"ה חייב לבצור איירי ברגליות ולא בדלית דמאי שנא פאה מעוללות:

ז הרע"ב בד"ה א"ל כו' יזכה בהם בה"ב וכו' וא"ת איך תסיק זה אדעתיה דא"כ תבטל מצות עוללות וי"ל דנ"מ שיהיה לו כח בהם להקדיש כל כרמו אפילו משנודעו העוללות:

תי"ט ד"ה א"ל ר"ע וכו' וממילא שמעי' וכו' פי' דווקא בעת הבציר יש עוללות ור"ל דאז בע"ה חייב ליתנם ושאין העני יכול ללקט קודם לכן:

ח תי"ט ד"ה העוללות וכו' וס"ל נמי וכו' פי' דצ"ל דאותו הס"ד דקאמר ר"א דלעיל דהו"א דיזכה בע"ה בעוללות קודם הבציר דר"ע לא אסקי' אדעתא וסבר דמעולם לא הוה אימא הכי דאל"כ אתיא האי מתני' דלא כוותיה דהא לית ליה קרא לאפוקי אותו ס"ד וא"כ לפי' נודעו העוללות ליזכי בהו:

ד''ה משיעבור וכו' דכשדלג ועובר וכו' במ"מ יגיד עליו רעו העריס שאף שעבר עליו אינו שכחה אם יכול לפשוט ידו וליטלה וה"ה בכל שכחה שעבר עליה כ"כ שיצטרך לשוב בהליכה לקחתה אבל אם בהפנותו לאחוריו יכול ליטלה פשיטא דאינו שכחה ועוד ראיה משיבולת שראשה מגיע לקמה והכא ברגליות אף שיוכל לקחתה בפשיטת יד ה"ז שכחה משום דאומן אחר הוא:

ע''ש ואסור לשוב באומן וכו' ולא ידעתי מה תיקן כי למה נזכר לשון דאומן כל עיקר:

פ"ח מ"א תי"ט ד"ה הנמושות לשון הר"ב אית דמפרשי וכו' ואף ע"ג דפי' תניין הוא דר"ל מ"מ לא נמנע הרב מלהזכירו משום דלנ"מ מידי לענין הלכה כ"כ הכ"מ פ"א דמע"ע בשם הרשב"א ע"ש:

ב ועל המעשר אע"ג דמעשר ראשון קודם לשל עני הקדים המאוחר מפני סדר הזמן כי מתנות עניים דוקא בשעתן ומע"ע בשעתו ודלוי לעולם ונר' שטעם הנאמנות במעשרות בכל השנה מפני שאין זמן קבוע להפרישם גם משום שהם הרבה ויוכל להיות לעני או ללוי מהם לכל השנה משא"כ בלקט שו"פ שהם מעט שהרבה עניים מלקטים וגם יוכל להיות שלא ירבה הלקט והשכחה ועוד שזמנם קבוע:

ג הרע"ב ד"ה שעורה וכו' אית דמפרשי וכו' עפ"ז כתב הר"ש שלא יתכן דאדרבה כי נתמרח טפי עדיף שאין דרך לעשר במדה כמו חטים ונ"ל שצ"ל אין דרך לעשר אלא במידה:

תי"ט ד"ה נאמנין וכו' ואולי וכו' ול"נ דלרבותא נקטיה דמתנות עניים אין בע"ה נותן להם אלא הם לוקטים אותם וסתמו שנלקט בתבואה אב מע"ע בע"ה הוא הנותנו ואין חיובו אלא אחר מירוח ואז קרוב להטחן וסד"א דהכי מקרי וטחין ועוד די"ל שבעל הבית טחנו להיטיב לעני וכ"ש אם הוא קרובו משא"כ במתנות עניים שאיך יערבם בשלו וגם המעשר ראשון אין לומר כן משום דטבל הוא וכל אדם חושש לתקלה וממהר להפרישו ובמע"ע דליכא זה אימא דמהימן קמ"ל:

ד תי"ט ד"ה נאמנין וכו' הטעם וכו' מזל"ן שגם יש טעם אחר לפי שאין דרך ללקט שדה ירק לא ביום א' ולא בשנים אלא מעט היום נמעט למחר וכמו כן נזרעים כמה פעמים בשנה וא"א לעניים לכוין הזמן ועוד שלקיטת' היא על דרך (זה) ולא יוכל בע"ה לצאת י"ח ומפני טעם זה חייבו את הזרעי' בפאה כגון שבת וחרדל שדרכן לקצור כאחת והוי כעין דאורייתא ולטעם הר"ש ק"ק דשבת וחרדל ריוח מועט הוא:

ע"ש מללקט וכו' וא"ת העניים לא ילקטוה כשיהיה להם ללקוט מתנות אחרות וי"ל דאז ילך הירק לאבוד ולא רצו חז"ל בכך:

ה תי"ט ד''ה אין פוחתין וכו' לבוז וכו' ובלאו הכי נמי דהא איכא דקל ודלית שבע"ה מוריד ומחלק לעניים אלא טעמא דמעשר יש בו כדי לחלק השיעור האמור אבל לקט שכחה ופאה פעמים שהם מעט מזער ועוד דקרא במעשר עני כתיב:

ו תי"ט ד"ה מדה וכו' ומצרכינן וכו' נוכל לומר דסד"א דכיון דכתיב ואכלו בשעריך לא נכללו כהנים ולויים שלא נטלו חלק בארץ קמ"ל ואפילו ר"מ מודה דע"כ לא פליג בשילהי מ"ש אלא בוידוי דס"ל דאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לנו אבל בכאן מודה דסוף סוף ערי מגרש מקרו שפיר בשעריך:

ז ממקום למקום כתב רש"י בשבת דף קי"ח ששיערו חכמים ככר זה לב' סעודות היום והלילה ע"כ והיינו א' שיאכל שם ביום והב' שיוליך עמו לאכול בלילה במקום שהוא הולך כי טורח גדול יהיה לו אם יצטרך לילך לבית הגבאי בלילה והא דלא תנן מזון ב' סעודות בהדיא לסתום כר"י בן ברוקה דפ"ח דעירובין דהלכה כמותו תו' שם:

מן התמחוי כתב הרמב"ם במע"ע פ"ט התמחוי לעניי עולם והקופה לעניי אותה העיר:

הרע"ב ד"ה מככר כו' הוא חצי קב וכו' שהם י"ב ביצים (ב' לוגין) שהם לד' סעודות ג' ביצים לכל סעודה ובפ' השותפין כתב נ"י וז"ל ואיך יתכן זה והרי אמרו שבת נותנים לו מזון ג' סעודות ואיך נתן לו בלא שבת יותר אלא ודאי צ"ל שהחנוני משתכר מחצה ע"כ וכתבתיו כאן להכרח דברי:

תי"ט ד"ה פרנסת וכו' שהרי וכו' הוצרך לכתוב כן משום דאין מזון בכלל פרנסה דפרנסה היינו לכסות ומטה ושאר צרכים:

ח זוז מ"כ משם הר"א זכות ז"ל בעל ס' יוחסין ששם צדקה תרמוז שעולה קצ"ט דהיינו מאתים חסר א' ואז יטול צדקה:

הרע"ב ד"ה מאתים כו' קים להו וכו' ונ"ל שלכן תקנו כתובה לבתולה ר' זוז שלכל הפחות יהיה לה מזון לשנה:

תי"ט ד"ה זוז פי' של מדינה וכו' והם כ"ה זוזי צורי שכל זוז מדינה ז' חלקים נחשת וא' דכסף כמ"ש בהלכות אישות פ"י וכתב הר"ב המגיד דהכי תנן בכמה דוכתי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה אבל ק"ל דא"כ אמאי אצטריך אביי לאשמועינן בפ"ה דכתובות דאותם חמישים זוז הם פשיטי ולא של כסף צורי והלא כל כסף דדבריהם אינו של צורי אח"כ מצאתי בפ"ו דכתובות דף ס"ז דכוונ' לדעת התו' ותירצו דמ"ד דשל דבריהם הוא כסף מדינה היינו דווקא בסלעים אבל לא בזוז ומנה וסברי התו' דמאתים זוז דכתובה הם צוריים אבל קשה למ"ד שהם כסף של מדינה:

ד"ה חסר דינר וכו' נר' דהא אשמועינן דזוז ודינר א' הם דא"א דינר צורי מאי קצבה זו ופשוטה דמתני' כאילו אמר מאתים חסר א':

ד"ה אין וכו' ואין נר' וכו' הכי היא ודאי דאין פי' הר"ב כשל התוס' דפ"ו דכתובות אלא פי' הוא כדכתב הרי"ף שם בכתובות וז"ל כל זמן שאינו נוטל אלא בצנעה אין מחייבים אותו למכור כלי תשמישו אבל אם הוצרך ליטול מן הגבוי של קופה אין נותנים לו אלא אחר שימכור ע"כ אבל יש להקשות לפי' הרי"ף דחילוק זה נאמר בגמרא לתרץ הא דתני בתוספתא דמחייבין אותו למכור וכו' ומתרצינן דמתני קודם שיבא לידי גיבוי [פי' שאינו נוטל מן הגבוי] ותוספתא לאחר שיבא לידי גיבוי דהיינו הקופה וק' דתוספתא זו מתנייא לגבי לקט ש"ופ [שכן היא מובאת בשילהי בתוספתא דפאה] וא"כ אין ענין לקופה ונ"ל שלכן נתחכם הר"ב והוסיף מדיליה מ"ש אז אין מניחין אותו ליטול אפילו לקט שו"פ ודוק אבל לא ידעתי למה לא כתב הר"ב עוד תירוץ שקודם להכי בין כלים חשובים לכלים פחותים והרי"ף הזכירו וגם הרמב"ם והרא"ש אם לא שנאמר דס"ל להר"ב דב' התירוצים אינם מודים זה לזה אמנם מ"מ תימ' הוא שיחלוק הר"ב עם תלתא רבוותא ע"ה:

ט ועליו הכתוב וא"ת מאי משמע מהאי קרא דיפרנס אחרים וי"ל במה שאמרו רז"ל בדברים רבא סדר שופטים א"ר סימון בשם רבי יהושע בן לוי כל מי שבוטח בה' זוכה להיות כיוצא מנין שנא' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו פי' יהיה מובטח שהוא כביכול יהיה ה' ומינה שפיר דיפרנס אחרים משלו דומה ליוצרו שזן את הכל וגם א"ש על דיין שדן דין אמת לאמתו שהוא שותף ה' וכדפי' התו' לאפוקיו דין מרומה שטורח ומוציא זמנו וצבי דביתי' לא עביד מימיו לא יראה עוני ואת אחרים יזון ומ"ש הב"י על התו' אינה קושיא שהרי הדן ע"פ שני עדים הוא לפי התורה ודין אמת הוא קמ"ל לאמתו של הדין ולא לפי האמת הנר' מהטענות הטוען והעדאת העדים ופירושו מוכרח ממקומו שהרי ממשה ילפינן לה וכתיב ביה הדבר הקשה יביאון אל משה והיינו הקשה להשפט ועיין למטה עוד:

וכן דיין גם ענין זה אינו חוץ מעניינא דמכלתין שהרי גם חילוק מתנות עניים נקרא דין כמו שכתבתי לעיל גבי והקופה נגבית בשנים וכו' משום דהו"ל דיני ממונות.:

שעינו כהות משום דפשטיה דקרא הוא שיסתם עיני שכלו וכמו שפרש"י בחומש פ' שופטים לכן אשמועי' דגם בעינים ממש איירי קרא שסופן להיות כהות ומש"ה לא מייתי פסוק דפרשה שופטים דכתיב יעור עיני חכמים דהתם יותר פשוט דמיירי בעין השכל דחכמים ומייתי יעור פקחים שבכל התורה נאמר פקח על עיני בשר ומתרי קראי ילפינן תרי מיני שיסתם שכלו וזה מיד באותו הדין ושיתעור לסוף ימיו וגם דשל שופטים מיירי, אפילו בלוקח שחד לשפוט אמת כדפיר"שי שם משום דכתיב בתר לא תטה ולא תכיר ודוק משא"כ בפסוק דמשפטים:

הרע"ב ד"ה מי שיש כו' דלא עבדין וכו' ואיירי או בחולה דאינו יכול לישא וליתן או בת"ח דאינו רוצה להבטל מד"ת דאל"כ כיון דיש לו במה לעסוק נכסייה שיעסוק