קול הרמ"ז זרעים טו

דטעמ' דמילתא הוא משום דארז"ל דאין נותנים פאה אלא לבסוף משום ד' טעמים דכתב הרמב"ם פ"ב מה"ע סי' י"ב והיינו דכתב הש"ר באילן לא משכחת לה דאין לקט באילן אלא ש"ופ ור"ל אין לפאה באמצע אבל הרמב"ם שכתב שיזכה בתלוש או במחובר מיירי בעוללות הכרם ודמו לפרט וסתם התוספתא מוכח כן דתניא שבאת רשות העני באמצע כגון תבואה והכרם דהא כדאיתא בלקט והא כדאיתא בפרט ועוללות ועוי"ל דסבר הרמב"ם דרשות העני דקתני היינו דוקא במה שיש לו רשות בו מצד עצמו דהיינו לקט פרט ועוללות לאפוקי פאה דבבעל השדה תליא ליתן מאיזה צד שירצה ובהכי דייקא מתני' דלא תני אם יש רשות העני באמצע אלא אם באת פי' מעצמה שנפל ללקט או לפרט הכרם או היו בו עוללות לאפוקי פאה דלא באה מעצמה אם לא יביאוה ונוכל לומר קצת טעם בדבר דדוקא ברשות העני שמקנהו בע"ה יפה כחו של בעל השדה לצרף הסאין ולפוטרו משא"כ בשאר זכיות דבע"כ דבע"ה באות לו והש"ר והר"ב שלא כתבו אלא פרט דומיא דלקט נקטי וה"ה לעוללות:

י וכל הטמונים ר"ל שיהא הנאכל מהם מתחתית לארץ הרמב"ם והכי משמע ודאי פשטא דמתני' דהרי בשעת לקיטתן איירי ולא הבנתי מ"ש הש"ר פ"ה דשביעית מ"ב הטומן את הלוף וכתב הש"ר שרגילי' לטמן כדתנן בפאה ספ"ו וכל הטמונים דמה ענין זה לזה דהתם מיירי כשבא לשמרם ולאוצרם ולקיימם גם לא זכיתי להבין מ"ש הכא במתניתין דמחלק בבצלי' בין טמונים לגלוים:

הרע"ב ד"ה הלוף הרמב"ם אמר וכו' וכן אמרו פ"ה דשביעית:

יא הרע"ב ד"ה הקוצר וכו' והא דלא תני הקוצר והמעמר בלילה משום דחד איירי משכחת קמה וחד בשכחת עומרי' ולא תני הקוצר בלילה והמעמר בלילה משום דפשיט' הוא דאם לא עכשיו אימתי א"נ משום דקוצר הוא רבותא דאפי' לא קצר קצת שבולים לא יאמר לא ראתי' משא"כ בעומר שהוא יותר נראה והתחיל בקוצר לפי סדר המלאכה:

פ"ז מ"א כזית הנטופה נראה דבלישנא דאינה קרוי לזית בל' נקבה קרו לה זית נטופה ודוחק לומר שהוא ע"ד רוח גדולה וחזק ועמ"ש לעיל רפ"ו:

בד"א לישנא דבד"א נר' דלא דייקא הכא משום דבעלמא הוא כגון ה"מ וכאן לא שייך אם לא שנאמר שבא למעט דדוקא הני סיומי מעלו לאפוקי אם קורא להם שמות או שמסיימם בסימני' כרצונו קמ"ל דדווקא הני סיומי מסיימי' משום דכוללין הם ושווין לכל:

בשמו שנוי האיכות לטוב מעולה מרב הכמות דהיינו במעשיו וזה יותר חשוב מהג' דמאי רבותא בשינוי מקום ולפ"ז א"ש דמתניתין זו ואף זו:

תי"ט ד"ה ביישני וכו' היינו שופכני וכו' ומזל"ן דשפכוני היינו שאפילו שהוא יחידי נודע חשיבותו וביישני שמבייש חבירו אף שאינו השפכוני אבל עושה יותר מהם בכמות השמן א"נ י"ל ששפכוני הוא הנטיפה וביישני שבכתישה הוציא ממנו יותר מן האחרים ששמן הרבה אגור בתוכו או שגרעינו יותר קטן:

ע"ש לפי שמבייש וכו' אבל לפ"ז אינו נכלל בכלל נטופה:

ד"ה שנים וכו' שבא להשיג וכו' זה מוכרח דאיך ישיג כמו שסבר הכ"מ והר"י על כרחך איירי באילן ועוד ממתני' גופא דבשלמא בשמו י"ל דאגב דחשיבו טובא דעתי' על כל אחד אבל בעושה הרבה ובעומד בצד הגת למה יתחשב יותר:

ב שיש לו תחתיו הרמב"ם פי' כ"ז שיש לעני רשות לקחת השכחה מתחת האילן יש לו כמו כן רשות לקחת מן האילן וכ"כ בחבורו פ"א וע"ש בכ"מ:

תי"ט ד"ה שלש וכו' צ"ל בהפך וכו' שכאן פי' ושעור האורך כלבנה ושם דחהו מדלא קתני ראשי מלבנות במקום ראשי שורות:

ד"ה זית שיש וכו' שנוייה שם וכו' אילו לא יקשה כי אם הפסקת תרי בבי דשנמצא עומד ודיש בו סאתים החרשתי דזמני' אמרינן בגמרא לאו אסיפא קאי אלא ארישא אבל הל' המשנה ק' להבין אי לא קאי אלא אהנטופה לחוד מאי קאמר אפי' כזית הנטופה והלא בה לחודה איירי והיה נ"ל דה"ק אפילו דזו נטופה ותשובה מ"מ הוי שכחה אם התחיל בה אבל מ"מ לא פלטינן מיתור נפיש וא"ל דקאמר הכי לאשמעי' דבנטופה מיירי דא"כ הול"ל אע"פ שנטופה היא כי מלת אפילו זרה מאד לפרש פי' זה ונלע"ד דאכולהו בבי קאי משום דנטופה דרישא איירי באין בו סאתים מדתנן בתר הכי זית שיש בו סאתים ולפ"ז עלה קאמר דבזאת דבאין בה סאתים יש חילוק בין התחיל ללא התחיל הא ואם יש בה אין שום חילוק וגם בעומד בין ג' השורות פשיט' דיש חילוק בין התחיל ללא התחיל דאם התחיל בו שוב א"ל דהאילנות חיפוהו וכן יש החילוק ביש בה סאתיים ואינה נטופה הא דאם אין בה סאתיים לעולם הויא שכחה ולפ"ז בד"א קאי אכל זית דתני בתלת הבבות וא"ל מל' התוספתא מפני דלא איירי התם כי אם בבא דנטופה ולא נשנו בה תרי בבי אחריני דמתני' וא"כ אין משם ראיה דקאי אנטופה לחוד ולפי דעתי גם הר"ש מפרש כן וזה לשונו ושמא פליגא ברייתא אמתני' ואם באנו ליישב צ"ל דבד"א דמתני' לא אזית שיש בו סאתיים קאי אלא אמה שחלקנו בין נטופה לשאינה נטופה קאי בד"א בלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין באין בו סאתים דהיכא שיש בו סאתי' אדרבה חלוקים בהתחיל ובלא התחיל שוים עכ"ל דוק שלא אמר דמהדר לרישא כדאמ' הר"ב ומש"ש לאו אזית שיש בו סאתים קאי ר"ל לא קאי ליה בדוקא כדקאמר בתחילת דבריו אלא אמה שחלקנו בין נטופה לשאינה נטיפה פי' דנטופה לא בעי סאתיים ושאינה נטופה בעי סאתים כי היכי דלא תיהוי שכחה בתרווייהו דהו"א דחלוקי' דזו לא בעיא וזו בעיא כשלא התחיל אבל התחיל שניהם שוין להיות שכחה באין בו סאתיים והשאר מבואר כמה שפירשנו וכלל הדבר דנטופה שיש בה סאתים שאפילו התחיל אינה שכחה אתי מדיוקא דרישא ושאינה נטופה ואין בה סאתיים שאפילו לא התחיל הויא שכחה מדיוקא דסיפא דזית שיש בו סאתים והשתא א"ש מה שאמר אפילו כזית הנטופה פי' ל"מ באינה נטופה ויש בה סאתים או זית העומד בין ג' שורות אלא אפילו הנטופה יש לו שכחה. ג בשעת הבציר היה בוצר עיין מ"ש פ"ד מ"י אלא דלא ידענא מאן דלא גריס התם היה קוצר למה גריס בכאן היה בוצר:

אל תסג נרא' דמייתי האי קרא משום דלא תלקט משמע שכבר נפלו ולוקטו אבל מזה הפסוק משמע שלא יסג מה שמוכן לבא בגבולם ושמא דריש הכי משום דתרי קראי כתיב אל תסג ומיתורא (דקרא) דריש הכי:

הרע"ב ד"ה איזהו פרט וכו' כך נ"ל דתנא אקרא קאי וכ"כ הר"ש ול"נ דלא צריכינן להאי דתנא קאי אפרט שנז' לעיל פ"ו מ"ה ובהכי ניחא דפתח בפרט ברישא וקרא כתיב וכרמך לא תעולל ופרט וגו'. ד"ה אל תסיג וכו' לעיל בפ"ה ועמ"ש שם:

תי"ט ד"ה נפל וכו' ל"ג מידו וכו' ול"נ לקיימה וב' בבי קתני הוסבך בעלים ונפל לארץ או נפל מידו בלא רצונו בארץ אינו פרט לאפוקי אם היה משליך האשכולו' מדעתו ונפרט אפילו אשכול שלם ה"ז פרט וכדכתב הרמב"ם שם פ"ד בתר האי דינא דהוסבך ומש"ה לא כתב האי דנפל מידו משום דמינה דין אחר נשמע:

ד הרע"ב ד"ה נטף כו' המחוברים בסוף וכו' איברא דה"ק הר"ש אבל עוד פי' כל שענביו נוטפות זה ע"ז למעוטי מפוזרות פי' אף שיהיה בכל השרביט ולא לבד בסופו וגם הרמב"ם לא הזכיר זה דבסוף לא בפי' ולא בחיבור:

תי"ט ד"ה עוללות וכו ר"ל שיש וכו' כן האמת שבפירושו פי' בפי' ארכובה הן הכרוכות שיש בזמורות:

ד"ה אם נקרצת וכו' דהוה וכו' אין זה ענין לזה דהתם הדרך לקצור שבולים מלא זרועו וכל שנקצרת עם הקמה עדיין היא בכללה אבל אשכול כל א' עוקץ לעצמו אבל טעמא דהכא הוא מפני שעוללת היא דבוקה לסוף עוקץ האשכול באותו הקשר לשנק' ארכובה ואם יעקצו האשכול מסוף עוקצו עד שיחתום גם מן הקשור מעט תעקץ העוללות עמו:

ה בשלו הוא רשאי נראה דר"מ לא פליג אלא בעוללות דניכרות שהם לעניים אבל בעניינא דפאה לא פליג משום דעדיין לא הוברר באיזה מקום תהיה הפאה ועדיין הכל שלו וברשותו שיכול להקדישו ובזה א"ש מ"ש בשלו הוא רשאי דאלת"ה הול"ל ר"מ אוסר בשל עניים:

תי"ט ד"ה כן כו' שיש בהם פאה וכו' אע"ג דבפאה שייכא נמי עניינא דמדל לא מייתי פלוגתא דר"מ ור"י לעיל גבי פאה משום דהו"א דשאני עוללות דניכרים מעיקרא שהם של עניים קודם גמר הבישול והו"א דבהא מודה ר"י לר"מ להכי מייתי לה הכא דאיכא פאה ועוללות:

ע"ש אבל קשיא וכו' לא ידענא מאי קשיא ליה דהכא עסקינא דעוד הענבים בתחילת הבישול הוא מדל את כל הכרם ואז גורע גם מהחלק העתיד ולאו משום דכשותפי דמו שהרי גם לעניים יש חלק לבסוף באותו שבח שמשבחת השדה באותו דילוי ובהכרח נ"ל דלא מיירינן בגמר בישול דא"ה ילקט העוללות ויניחם לעניים ומאי הנאה להם בשותפות לשנה הבאה מי יודע אם תהיינה עוללות:

ו כרם האי מתני' תנינא לה נמי במ"ש פ"ה מ"ג וי"ל כדמתרצינן בקדושין גבי מתני' דהמקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים דתני לה בקדושין משום בבא דאינה מקודשת ותני לה בכתובות משום בבא דתצא בלא כתובה וה"נ נימא הכא דהכא תנייה משום חלוקה דפרט ועוללות דשייכי הכא ותנייה התם משום דחלוקה דחומש וביעור דשייכי התם:

יש לו פרט הזכיר הכתובים בו וה"ה בשכחה ופאה וכ"כ הרמב"ם פ"ט דמ"ש:

כולו לגת פי' דלא תימא דלדרוך העוללות בפני עצמן גזרה אטו שאר שני קמ"ל דלא חיישינן להכי דכרם רבעי יש לו קול וסימן וגם שיהיה הפסד ליין של העוללות:

תי"ט ד"ה ובה"א וכו' ולא בשנה ג' וכו' ואף על גב דתלי ברביעית להכי אתי הלולים ללמד דכל זמן נוהג ובהא אנהירינהו לעיינין לתירוץ אחר שמ"ש