קול הרמ"ז זרעים יד

הדקדוק אלא מפני השתנות המבטא לפי המקומות כדאמרי' קורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין וה"ה בבי"ת במקום פ' לרגילים בלשון ערבי:

ד"ה הבקר לעניים וכו' ועי"ל דמאותם וכו' הכי מסתבר ואע"ג דלעיל פ"ד דרשי' אותם שאין בהם סכנה וכו' אי לההיא לכתוב תעזבם דהוה קאי אפאת שדך ולקט קצירך דאין בם סכנה ועוד דיש במשמעות אותם דמצי נמי קאי אשדך וקצירך כלומר אם תרצה להפקיר הכל יהא הפקר לעני ולגר גם השדה או הקציר כלה והפי' הב' מוכח בהדיא מדמהדרי ב"ה לב"ש תעזוב אותם מיעוט דר"ל דמלת אותם הוא המיעוט וכי תעזוב אינו מיעוט בעצמו ואי מדכתיב לעני ולגר תעזוב גם בשמיטה כתיב ואכלו אביוני עמך:

ב תי"ט ד"ה ובה"א וכו' חורפיה דמר מחליא ליה האי טעמא אבל ק' דכיון שזכה בו כשהחזיק בו להוליכו לעיר למה יחזור ויאבד זכותו בהנחתו אצל הגפה ואפי' את"ל דושכחת איירי דווקא ע"י עצמו דלמא דהיינו בשכוח מעיקרו ולא בשכבר זכה בו ועוד מאי גורם שכחה נקרא החזיק בו להוליכו ולא הניחו אצל דבר מסוים אדרבה התם עסוקים אפילו בהניחו אצלו דהוי קרוב לו ויותר מצוי להזכר וכ"ת דאיירי בהניחו זמן רב ורחוק ממנו א"כ לפלוג וליתני בדידה בין הניחו רחוק וזמן רב להניחו אצלו ולזמן קרוב ומה שרצה להסתייע ממ"ד אינו דומה דהתם טעמו ניכר דכיון שזה סמך ע"ז לא מיקרי שכחה דלא שכחה אלא שחשב שחבירו יוליכנו ועוד הניחא להר"ש דמפרש מתני' בשלא החזיק בו וכפי' ב' של הר"ב יש חילוק בין מתני' למתני' ג' אבל להרמב"ם דסבר בהדיא כסברת הר"ש דאצל דבר מסוים מסתבר טפי דלא ליהוי שכחה וכדמוכח בהדיא מלישניה כמ"ש התי"ט לקמן והוא מפרש תרתי מתני' בהחזיק בו מ"ש האי מהאי וגם מ"ש התי"ט שפי' הב' שכתב הר"ב והוא פי' הר"ש שהוא דחוק לא ידענא מאי דוחקיה כיון דאתיא אליבא דר"י דקי"ל כוותיה לגבי ר"א ואדרבה תמהנא על הרמב"ם ז"ל למה פירשה כר"א אם לא שנאמר דפי' כן משום סיפא דקאמר ראב"ע כפי' ר"א אבל הר"ש לא חייש להכי אבל אכתי ק"ל דהרמב"ם בעי טעמא ונ"ל דטעמא הוי דבהחזיק בו להוליכו מיד לעיר ושלא להניחו במקום אחר אינו שכחה אף ששהה זמן רב מפני דלגבי מחשבתו אינו יותר בבל תשוב אבל המניחו אצל הגפה דדעתו לשוב לקחתו לא זכה בחזקתו הראשונה מפני שהעומר הוא בשדה ואיתיה בבל תשוב והוא שגלה נמי דעתו דלא ניחא ליה למזכי עדיין בו:

ע"ש מתני' דב"ש וכו' ק' לי לפי' הא' של הר"ב והוא דהרמב"ם מאי קושי' דשאני מתני' דהכא דהחזיק בו וזכה בו משא"כ בההיא דאצל הגת וי"ל דלר"י פריך וכפי' הב' של הר"ב וזו ראייה לפי' הר"ש וצ"ע להרמב"ם:

ע"ש אע"פי שהניחו וכו' מכאן דגם הרמב"ם סבר כסברת הר"ש ולא כהתי"ט דמאי אע"פי אדרבה לתוי"ט היא הנותנת והרמב"ם ה"ק ל"מ כשהניחם אצל דבר שאינו מסוים אלא אעפ"י שהניחם סמוך למסוים ה"ז שכחה:

ג ראשי שורות הא דהפסיק בין ראשי שורות בבבא דהחזיק בו להוליכו לעיר נראה משום דהעומר שכנגדו הוא דבר מסויים ומש"ה הסמיכו למשנה ב':

תי"ט ד"ה ראשי וכו' ולשון הר"ש וכו' נ"ל דה"ג לה בהדיא בגירסת המשנה ראשי שורות אינו שכחה דאל"כ אין בידי ליישב לשון המשנה לפי' הר"ש ושיהיו ב' דברים שונים:

ד תי"ט ד"ה שלאחריהן וכו' עיין לקמן וכו' שגם לדידיה רישא פי' דראשי שורות אבל מטעם אחר כדמייתי בסמוך:

ד"ה שלפניו אינו וכו' בסוף השורה וכו' חובה עלינו לפרש משנתינו לפי' הר"ב חדא דראש שורה הול"ל שהרי אין ענין לעומר שכנגדו כ"א לשכחה שלפניו והיינו שורה א' ועוד מאי ואלו ראשי שורות דקתני שהרי אין לבבא זו שייכות עם מ"ש לעיל ועוד דבבא דיחיד הו"ל לאקדומי ונ"ל שגם בב' שהתחילו מאמצע שייך לשון ראשי שורות שלכל א' נקרא ראש ממקום שהתחיל לעמר ולפ"ז הא דתנן לעיל ה"פ בכל ראשי שורות יש א' שהעומר שכנגדו מוכיח והדר פריש כל מה שנקרא ראשי שורות ולהרמב"ם אתי כפשוטו שראשי שורות היינו בב' שהתחילו ודווקא בהם הוא ענין העומר שכנגדו ומיד התחיל לפרשו ואלו הם ראשי שורות:

ע"ש לא פירש בפירושו וכו' ר"ל בפי' של הרמב"ם במשנה לא דכ"מ שאחר שהכ"מ הבליעו בענין לשונו במ"ש והיינו לומר שאע"פי שהיחיד שהתחיל מראש שורה וכו' מה יחזור לפרש עוד:

ע"ש ועכ"ז קשיא וכו' ולע"ד ל"ק משום דלא תשוב לקחתו בעמרים כתיב דכתיב ושכחת עומר בשדה ל"ת לקחתו ור' יונה מעיקרא היה בדעתי' למילף סוף שורות קמה דבעי מיניה מסוף שורות עמרים דכתיב בהדיא בקרא והבעיין הקשה לו ע"כ סוף וכו' ור"ל א"א להיות הדרשה שלך אמת שהרי הפסוק דלא חשוב איירי בעמרים ואין לך ממנו אלא סוף שורות עמרים ולא יש פסוק לראשי שורות עמרים שהרי תחלת הפסוק כי תקצור דמיניה ילפת ראשי שורות איירי דוקא בקמה וא"כ לדבריך אין ראייה לא לראשי דעמרים ולא לסוף דקמה ששאלתיך ואז גלה ר"י דעתו ואמר דילפי' זה מזה:

ע"ש והיא גרסא וכו' נראה דטעות נפל בדפוס וכצ"ל עד כדון ראשי שורות קמה (במקום ומה) וסוף שורות עמרים ור"ל אלו השנים כבר למדנו אבל מנ"ל ראשי שורות עמרים וסוף שורות קמה. ע"ש ואם לא נפרש וכו' הראשון עיקר דהכי דייק ל' דהרמב"ם הקוצר שהתחיל לקצור מראש השורה דהול"ל הקוצר מראש השורה ודיו אלא דר"ל דיקא שהתחיל מראש הא לא התחיל א"ל שכחה אבל לר"ב לא צריכנן להכי חדא דאין דיוקו מרווח כדהרמב"ם ועוד דאין חובה עליו לאסוף כל פרטי הדינין אלא הצריך לפי' המשנה אבל הדרך הב' שכתב התי"ט דלענין העומר שכנגדו העומר שכנגדו יפרשוהו ל"נ כי דין ראשי שורות וסופי שורות מקרא נפקא ודין העומר שכנגד והוא מאומד הסברא דאמרי' דבעי למעבד שורה ועוד דבירוש' מתחיל הפסקא הג' שהיא על המשנה הג' מנין לראשי שורות וכו' ככתוב לעיל בתי"ט והדר מפרש העומר שכנגדו מוכיח כיצד היו לו עשר שורות של עשרה עשרה עמרים ועמר א' מהן צפון ודרום ושכחו ה"ז אין שכחה מפני שנדון מזרח ומערב וא"כ מוכח בהדיא דהעומר שכנגדו מילתא אחריתי היא ומינה סיועא רבא לפי' הר"ש דמפרש מ' ג' בתרי מילי וגריס ראשי שורות אינן שכחה כנ"ל אבל הרמב"ם פי' המשנה כגי' שלפנינו:

ה שני עמרים, אע"ג דלקט קדים לשכחת עמרים הקדימה משום דסליק משכחה דצבורי תני צבורי לאשמועינן דדוקא צבורים דגמר מלאכה נינהו כדמייתי התי"ט בסמוך ותני הוצני למימר דאוכל נינהו:

ו רבן גמליאל זו הצעה למה שיקשה אח"כ שא"ל אם רוב העומרים תועלת בע"ה או הפסד והשיבו שתועלת הוא לו והשיב להם א"כ איך תאמרו שב' עמרים לעניים וא' לבע"ה והשיבו שא' הוא כגדיש והכתוב אומר ושכחת עומר ולא גדיש זה תמצית לשון הרמב"ם ולא ידעתי למה לא הביאו התי"ט שהרי הר"ב קצר מאד בפי' המשנה:

הרע"ב ד"ה לא אם וכו' שכחה בגדיש וכו' והכתוב אומר ושכחת עומר ולא גדיש כ"כ הרמב"ם וטעמא הנ"ל דלא תשוב לקחתו שאתה יכול להגביהו זה טעם כולל אפי' לר"ג ומפרש ושכחת עומר למעוטי שני עמרים אבל בעומר ובו סאתיים לכ"ע נפקא מלא תשוב לקחתו:

תי''ט ד"ה העומר, וכו' ועיין במשנה וכו' שם לא פי' כלום רק שהקשה קושי' והניחה בצ"ע אבל אין ספק אצלו שעיקר קושי הגבהת עומר שיש בו סאתיים הוא מפני הנפח שהרי משקל סאתיים שהם ב' שלישי איפה וב' שלישי חלק עשירית שלה הוא קרוב לכ"ו ליטרין גסות שלנו ע"פ מ"ש הרמב"ם בעשרון דשיעור עיסת המצות שהוא תק"ב דרהם מצרית ואמר לנו איש בקי במשקלי מצרים שהעשרון הם קרוב לד' ליטרין שלנו וא"כ סאתים שהם ו' עשרונים וב' שלישי עשרון הם קרוב לכ"ו ליטרין ומשקל זה קל מאד להגביהו אבל ק"ל שאם תצרף לו משקל התבן והקש (ודאי) יהיה כפלים מכובד החיטים ויגיע לפ' ליטרין ואדם בינוני לא יגביהנו אלא ודאי משום כובד מטינן בה ומ"מ מה שהזכיר התי"ט מאבני הגלגל שעל זה הק' שם בכ"מ מה שהקשה נראה ודאי שאין מביאים ראייה מהתם דגוזמא הוא ודוקא באותם הדורות דעדיף אולמייהו שהרי ארבעים סאה אפילו מקמחי דקיל מאבנים הוא משא כבד לדרא דהשתא דאחמור ודאי ואין כח לאדם בינוני כי אם לה' סאין בלבד וכדכתב רש"י בב"מ ד' ע"ב:

ח תי"ט ד"ה העומר וכו' בברייתא וכו' ובהכי ניחא דלא הויא משנה יתירה דלקמה מצלת בעיא קרא ומהיכא תיתי דהעומר יציל אלא דלאפוקי מק"ו דרשב"ג אצטריך למתניה ט תי"ט ד"ה והשום וכו' לפי' הב' וכו' והא דלא שנאם תבואה ושום ובצלים ואילן ה"ט משום דשום ובצלים לא אתרבו מקרא אלא דוקא תבואה וקטנית כדלעיל פ"א מ"ד אבל הרמב"ם סדרם כסדר הרמתם ובהא דכתיבנא ניחא אף פי' א' דק' דפשיטא דלא איצטרפי' ב' מיני' אלא משום שהם ירק סד"א דיצטרפו משום דהוה אמינא דקילי טפי מהנך א"נ משום דטמונים בארץ כדבסמוך בפלוגתא דר"י ורבנן ס"ד דגריע קמ"ל:

תי"ט ד"ה אם וכו' דהמחובר מציל וכו' אפילו הצלה פורתא לא הויא דקי"ל אין קמה א' מצלת לקמת חבירו וכיון דבשר זכה עני בפאה פשיטא דלא תציל על של בע"ה ועוד איך אפשר לומר כך והא טעמא דפטור הפאה הוא משום דפאת אילן כמאן דליתא דמיא לפי' תי"ט משום דהוי כמחובר ולא מחלק' בין ב' הסאי' ומצטרפי' והיכי משכחת לה לצירוף והרי הסאה שכוח' שמצד אחד של האילן כבר נפטרה בכח האילן שהוא מחובר לה דהיינו זה של הפאה ונ"ל