קול הרמ"ז זרעים יג

הזתים ובכרם בעל הכרם וכ"ש ששם בית מושאל אף למקום כמ"ש בית אבנים יחזה ובמשנה בית רובע:

יא תי"ט ד"ה שלאחר וכו' ק"ק וכו' אין זו קושיא דמחמ' לחלוחית הארץ הם נוטים להשחיר וכ"ש בהיותם בדוחק תחת הארץ ובחור בלי ראות השמש ותחת שבלי' אחרים ועוד דלא הרגיש בחורים מיד:

ע"ש ונ"ל וכו' אין צורך לכך דכיון דתרי דרשות איתניהו במילת תעזוב שקולים הם ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת:

פ"ה מ"א גדיש כתב השרשי' שרש גדש התבואה אחר שנקצרה כשהיא צבורה בגורן נקראת גדיש והכא קודם העשותה עומרים ולפ"ז מ"ש הר"ב והגדיש את העומרים אינו מדויק שאם כבר היא עומרים מאי קנסא איכא שהרי לא יפול מן הכריכות והרמב"ם כתב הוא שיקבץ ערימת חטה והיינו צבורה ושם גדיש הוא מלשון מדה גדושה:

שפזר פי' והתיר אגדן:

תי"ט ד"ה הר"י וכו' דהפקר וכו' היינו דווקא במין על שאינו מינו דניכר שאינו לקט אבל מין על מינו נר' דלא צריכים להפקר ב"ד אלא משום טעם דספק לקט:

ב שבולת אגב סיפא תני לה שהרי זו היא דשכחה ואנן בלקט קיימי':

וראשה פי' אעפ"י שראשה מגיע לקמה מ"מ בעינן נקצרת עם הקמה:

הרע"ב ד"ה אר"א כו' ורבנן אמרי וכו' יש לדקדק דבגיטין לא בעו אמוראי לאוקמי מתני' דהמלוה מעות לכהן כר"י דסבר עשו שאינו זוכה כזוכה משום דיחידאה הוא בההיא סברא והא הכא רבנן דר"א סברי כוותי' והלכתא כוותייהו וצ"ל כמו שפי' התו' במציע' גבי השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו דף י"ב ומסי' בגמ' דעשו שאינו זוכה כזוכה משום דלעניים גופיהו ניחא להו בההיא תקנתא ופסק שמואל כר"י והתם בגיטין לא ס"ל כוותיה וכתבו התו' דהכא פסיק כוותיה משום טעמא דנייחא דעניי וה"נ צ"ל דניח' להו בהכי:

ג תי"ט ד''ה אין וכו' יחוש לא ידענא מאי חשש זה שהרי איסור ר"מ הוא לקצרן יחד פי' זע"ז:

ד בעל הבית לכאורה היה נר' דמשנה זו מקומה בסוף מכילתי' גבי מי שמותר לו ליקח לקט שו"פ וי"ל דנקט הכא משום משנה ה' דהמחליף דלר"א גם זה כעין חילוף דאח"כ משלם ושמא לר"א לא מפטר ממעשר ולא הוי דוגמא דהמחלי' דהתם מיירי שכבר זכה בו העני והיה בו תורת לקט משא"כ בכאן ורבנן סברי דלקט גמור הוא ולא מחייב וז"ש עני היה באות' שעה פי' ויעשה בו כעני ממש ומש"ה לא אמר וחכ"א פטור מלשלם דלא אדהכי לחוד פליגי אלא גם אהוה בשעה שנהנ' ממנו ותמיהני איך אישתמיטתיה אל התי"ט ואל הר"ב מ"ש הרמב"ם בפי' משנה זו וז"ל כשיצטרך אדם בדרך ללקט שו"פ אע"פ שיש לו ממון אינו חייב לשלם כשיחזיר לביתו אלא במדת חסידות ע"כ ועיקרו בפ' הזרוע ק"ל בסוגיא במזיק מתנות כהונה דאמרינן התם דפטור ומקשינן מסיפא דמתני' טעמא דעני הא עשיר משלם ואמאי ליהוי כמזיק מ"כ ואמר רב חסדא מדת חסידות שנו כאן ופיר"שי כאן אדקתני עני היה באותה שעה דמשמע דתידוק מינה דעשיר בעי לשלומי לאו בדייני' קאמר אלא אם חסיד הוא צריך לשלם לצאת ידי שמים ע"כ ומשמע דדווקא עשיר חייב בדין שמים אבל עני פטור אפי' לצאת י"ש ומ"ה לא אמרו חכמים פטור דה"א פטור מדיני אדם אלא עני היה באותה שעה וכלומר אפילו מדין שמים פטור אך לפי' הרמב"ם מדת חסידות קאי אעני וגם מה שפרש"י אלא אם חסיד הוא יש לפרשו דקאי אעני דמתני' וכהרמב"ם והא דהאריכו חכמים י"ל כדפרי' מעיקרא:

ה הרע"ב ד"ה שקבלה כו' אלא בתלוש וכו' פי' לא זכה בו עודהו בקמה כקונה קמת שדה דבסמוך אלא אחר שנתלש ומש"ה אסור במע"ע:

תי"ט ד"ה שקבלו וכו' י"ל דרבנן וכו' לעולם לא תיפוך דעיקר הדרש מתעזוב אותם כדאמרי' בחולין קל"א וכמו שכתב התי"ט עצמו לעיל ספ"ד דאי מלא תלקט לעני ה"א דרחמנא אמר לא תעביד ואי עביד מהני לכן כתב תעזוב וכ"כ התוס' בגיטין י"א ובהכי לא סתרן ב' שמעתין דחולין ודגיטין אהדדי והתוס' בב"מ דף י"ב כתבו סתם דלרבנן נפקא להו מקרא אחרינא או תרתי ש"מ ע"כ ואי ש"מ תרתי היינו מדלא כתב לא תלקט לך קצירך לעני ולגר תעזוב אותם ודוק:

ע"ש ולפום הך וכו' איני רואה שום הכרח לישובו ולחלוק עלינו את הירושל' דלעולם גם ר"א דריש אזהרה לעני אבל היינו עני הראוי ליקח לקט שו"פ דהיינו דאין לו מאתים זוז ויש לו שדה ולזה הזהיר ה' שכיון שיש לו שדה החייב בפאה ולוקט קצירו שיניח לעני אבל מנ"ל דאי מפקר כל נכסיו דלא מצי לזכות בלקט השדה שהיה קודם שלו ואין שום ראייה ממה דמבי' בסמוך מהמפקיר כרמו וחזר וזכה דהתם איירי שזכה בכל תבואת הכרם וה"ז דומה להקדיש קמה ופדה קמה דחזר הדבר כמו שהיה מקודם משא"כ במי שהפקיר נכסיו כולן דמנ"ל דלא יקח לקט שדהו כיון שאין לו בה כבר כלום אבל לקושית הר"ש על רש"י י"נ דפי מוכרח שם בגמרא דהתם אמרי' דמעשי' לעני הוא המחלוקת אבל מעני לעני כ"ע מודו דמגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ דהאי מעני לעני הוא מבע"ה לעני אחר דומיא דמעשיר לעני וכ"ע אית להו דרשה דאזהרה לעני וא"כ גם בב"ה עני בעינן ב' מגו מגו דמפקר ומגו דזכי ואמאי מודו ביה רבנן אלא ע"כ דלא איירי בבע"ה אלא בעשיר דעלמא דביה צריך ב' מגו ולרבנן לא ס"ל אבל בעני דעלמא מודו דלא צריך כי אם מגו חד אבל בב"ה בין עני בין עשיר לא איירו משום דלתרווייהו אסור להפקיר והכי דייק שמעת' התם דלא קאמר בעשיר לעני אלא מעשיר לעני וכו' וכלו' דתרוייהו מדעלמא אינהו וא"ש בהכי בפי' רש"י ואדרבא קשיא בירושלמי דבהדיא אמרו בב"ה עשיר נחלקו וא"כ מ"ש ב"ה עשיר מב"ה עני אלא שלזה נסתייע ממ"ש התי"ט דסבר דחולק ירושלמי מגמרא דידן ולא דריש אזהרה לעני אלא דרשא אחרינא לא תלקט לזכות לעני והכי איתא התם בהדיא ב"ה העני מתוך שראוי ליטול זכה נראה דלא דריש אזהרה לעני וליכא אלא חד מגו ומש"ה מודו ביה רבנן:

ו תי"ט ד"ה אל וכו' וזה ע"ד וכו' כי אותיות המשך וכו' פי' שבנקודת קמץ של עולם נסתר א' של יהוא והיא מתחלפת ביו"ד הרי עולים ולעד"ן דלא צריכים להכי דאין שם עולם יוצא מפשוטו ומ"ד עולי מצרים דריש ליה מלשון כימי עולם ר"ל הגבול שהוגבל מעולם ומקדם בעלות אבותיך ממצרים ומ"ד עניי' דריש ליה כמשמעו שחק חקק ה' בעולמו שיעלו אלו וירדו אלו דגלגל הוא שחוזר בעולם והם דאסמכנהו אהאי קרא ולא אתעזוב אותם דמיני' נפקא לן דאין לבעלי' בהם טוב' הנאה היינו משום דהאי קרא איירי במי שמלקט הוא עצמו בידו ונותן בידו לעני אבל כל הני לא עבוד מעשה בידים אלא שבא למנוע קצת עניים מן הלקט ושם דרך לאחרים שילקטו הם בהרווחה דאפי' בהא דתנן שאינו מניח לעניים. (אינו) ר"ל שלוקח לעצמו דת"ל דעבר על ד"ת אלא פי' שאינו בא לשדה בג' אבעיות שאינו מניח שהעניים ילקטו בזמנים א"נ שממהר אותם שיחישו ללקוט ואינו מניחם שילקטו כדרך העולם:

ע"ש ומאן דדריש וכו' א"כ תקשי למר ולמר מאי חזי' דסמכת אהאי סמוך אהאי אלא ודאי דבחד קרא פליגי ומשמעות דורשים איכא בינייהו:

ז העומר ששכחוהו דבעינן שכחת בע"ה דכתיב קצירך ושכחת ולא שכחוהו פועלים ואף שכחת הקוצרים מעכבת דכתיב כי תקצור ושכחת ירושלמי או שחיפוהו ל"מ עמדו בפניו שלא רואה כלום אפי' חיפוה ושיש צורך הגל:

בקש וזוכר את הקש ירושלמי ומש"ה לא תני בטליתו כדלעיל פ"ד מ"ג:

ח לכובעות פי' הערוך כובעות הקשורות למעל' כנגד ראשיהן:

ולכומסאות כומסאות אגודות אגודות הקשורות מתחת ובמ"ע פי' כומסאות אגודות ששמים אותם במפתן הבית לסי' טוב:

לחררה הערוך פי' בשם י"א הנשדף מן הזרע:

הרע"ב המעמר לגדיש וכו' הר"ש כתב וז"ל המעמר לגדיש דמשיעמר הכל רוצה לעשות מהם הגדיש יש לו שכחה אבל אם אח"כ רצה לעשות מן הגדיש גורן אין לו שכחה כדקתני זה הכלל עכ"ל ונ"ל שבא למעט מה שנר' מפי' הר"ב שכתב ורוצה שישארו באותו מקום ושם ידוש אותם דמשמע דוקא שמכוון לתרי מקום שישארו שם דהיינו גדיש וידוש אותם ולאו דוקא נקט הכי שהרי בחדא סגי וכמ"ש הרמב"ם בחי' פ"ה וז"ל איזהו מקום שהוא גמר מלאכה זה מקום שדעתו לקבץ העומרים שם ולדוש אותם שם או להוליכן משם ולמקום הדיש שהוא הגורן ע"כ (וכצ"ל שיש ט"ס שם) והר"ש נקט בבא דרבוותא רוצה לעשות גדיש שהיא הבבא הב' דהרמב"ם דהיינו קיבוץ העמרים בעימורם האחרון שלא יחזור לעמרם אבל אם רצה להוליכן משם לגורן שהוא הדיש אף שהוא גמר האחרון א"ל שכחה וזה השמיענו זה הכלל שאפילו קיפוץ העמרים בגמורם נק' גמר מלאכה:

הבקר ב"ש לא אמרי כפאה כמ"ש ב"ה השמיטה משום דממ"ש לעניים מובן גמ':

תי"ט ד"ה הבקר פי' וכו' נ"ל שכן היה המבטא שלהם שאנו רואים היום שהמדברים לשון ערבי לא יכונו לבטוח הפ' כי אם כב' ונ"מ שחייב אדם לומר כלשון רבו כמו שכתב הרמב"ם בעדיות מלא הין מים שאובים וע"כ לומר כן דאלת"ה מ"ש האי מתני' מדפ"ק דתמן תנינן אינו נותן אלא משום הפקר ולא ניחא לי כלל בדקדוק התי"ט ז"ל שמפרש דברי רז"ל בסדר דקדוק התורה בהתחלפות האותיות ממוצא אח' ואין סברתי כך שדוק' בתורה שכולה שמותיו של הקב"ה י"ל כך שנחלף אות זו באות זו אבל בבני אדם מה להם להחליף אותיות כי אם לבחור לשון ערומים ודבר אמת וממה שמביא ממ"ש הרמב"ן אין לו ראייה דהתם אקרא דבקורת קיימי ואדרבא משם וממה שאמר הרמב"ם עצמו פסוק נשפת ברוחך ופי' לא תתעמר בהן תראה שאין החילוף לרז"ל מפני