קול הרמ"ז זרעים יב

נותן הלוקח כשלא שייר בעל השדה כלומר שחלק הקלחים שמכר לא מקרי שיור דהיינו דאיהו לא התחיל עדיין לקצור אבל אם שייר פי' שהתחיל כבר לקצור שאז הקלחים הם מן החלק המשוייר הוא נותן פאה לכל ר"ל ממה שנשאר לו בשדה ולא צריך לפרש כן בפי' דשאני הכא מהנ"ל קצר חציה ומכר חציה דהתם בהדיא תני שכל החצי האחרון נמכר אבל הכא דמיירי במכירת קלחים מצינן שפי' (למימר) דגם בחלק המשוייר שממנו מכר נשארו לו הקלחים וכ"ש דתנן (בתוך) שדהו דמשמע שהקצוות הם דבעל השדה:

ו הרע"ב ד"ה ובבכורים וכו' בבכורי חטה דייקא דקתני כל שהוא גמרא פ"ב דף כ"ז:

תי"ט ד"ה כ"ש כו' לפי שיש וכו' אין מקום לטעות זה אלא נראה דאין הר"ב פוסק דאין הלכה כר"ע. משום דסבר דאף זה נק' מחביריו דאלת"ה הו"ל לפרושי הלכתא כמאן כדרכו:

ז הכותב לא תנא המחלק נכסיו או הנותן חדא לאשמעינן דדוקא בכותב שמקנה המתנה מאז משעת הכתיבה עודהו חי אז בעינן שיור אבל המחלק בפיו לאחר מיתה שאומר תנו כך וכך לפלוני לאחר מותי לא בעינן שיור ואפי' עמד (אינו יכול לחזור) עיין בב"י ח"ה סי' ר"נ:

שכיב מרע קציר ורמי בערסי' והיינו ש"מ:

כל שהו מתנתו מתנה לא תני דבריו קיימי' משום דקיי"ל מתנת ש"מ במקצת בעי' קנין ולהכי תני מתנתו מתנה כלומר שצריך שתהיה כסתם מתנות דבעו קנין ואע"ג דהאי מתניתן מקומ' בפ"ט דב"ב נקטה הכא אגב דכל הני דקרקע כל שהוא וגם נוכל לומר דנקט' הכא למסבר טעמא לר"ע דאמר דקרקע כל שהוא מקרי שדה דה"נ מצינו בכמה מילי דקרקע כ"ש חשיב לאינשי ועוד נלע"ד שאפשר לומר דהכא איירי בעמד מחליו דאשמועינן דאם שייר לא חוזר משום דכמתנת בריא דמייא והיינו דקתני מתנתו מתנה כלומר כתשובה שבחשובות והתם מיירי בלא עמד ואשמועינן דאם לא שייר אין לו ממש בדבריו אף ע"ג דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי אבל אם שייר אע"ג דקנו מיניה ואין קנין לאחר מיתה א"ה מתנתו קיימת פי' אפילו לאחר מיחה והיינו לישנא דקיימת דתנן התם א"נ הכא מיירי בנותן לא' והתם מיירי בנותן לרבים וכן תנן התם ש"מ שכתב נכסיו לאחרים ויש הרבה חילוקי דינים ביניהם עיין בב"י סי' ר"ן וגם לישנא דש"מ שכתב משמע דמת והכא תני הכותב שהוא תואר למי שיש כח לכתוב עדיין וזה לפ"א:

אבדה וכו' מקולי כתיבה הוא זה דבשארי ב"ח לא נאמר שמחלו אא"כ פי' כך בפי' פ' יש נוחלין קל"ב. ז הרע"ב ד"ה שייר וכו' דה"ה מטלטלין וכו' חוץ מכתב לאתו קרקע כ"ש דקרקע דווקא כדאמרינן בב"ב ק"נ לא עשו מטלטלין שיור אצל כתוב' דכתובה גביא ממקרקעי בימי המשנה:

ד"ה מתנתו כו' אם קנו מידו וכו' דמתנת ש"מ במקצת בעיא קנין כ"כ הר"ב בפ' מי שמת מ"ו:

ח בן חורין אבל בנכסים חוזר אם עמד:

פ"ד מ"א מוריד וירוש' מסיק דלעולם ההוצאה של בע"ה וזהו דיוק ל' מוריד:

לבוז שיקח כל א' מה שיכול הרמב"ם:

הרע"ב ד"ה אפי' וכו' קאי בפאה וכו' אבל בדלית ודקל לא יורד ויזרוק בפניהם (כדי) שלא יכו איש את רעהו וא"נ משום ביזוי אוכלין:

תי"ט ד"ה וא' כו' כך מצאתי וכו' גם הר"ש הזכיר זה ומש"ה הוצרך לשנותו דלא תימא דווקא כשהוא ראוי לבוז שומעין לו משום דלהלכה נתכוון אבל חולה או זקן דלכבוד עצמו דורש אימא לא קמ"ל ומינה נילף לרישא דאפי' האומר לבוז חזק ובריא והצ"ע זקנים או תלושי' שומעים לא' שאמר כהלכה:

ג' וכן בלקט אע"ג דליכא כ"כ הפסד לעניים אחרים בהם כמו בפאה שרובה במקום א' ואם א' יפיל עצמו עליה יפסידו חביריו משא"כ בלקט ושכחה המפוזרים הנה והנה ואפ"ה קנסינן להו:

תי"ט ד"ה נפל וכו' לב' בבות וכו' אין זה הכרח משום דלא ערבינהו דטעמא מפני דבלקט ושכחה לא שייכא בבי קמאי א"נ משום דבבא תניינא אית קנין אלא דלא תקינו ליה רבנן משא"כ ברישא וטעמא דהרמב"ם מסתבר דכיון דהכל קנס מ"ל רישא מ"ל סיפא ומתניתן בדיוק דרישא קאמר אין לו בה כלום פי' אפילו מה שכבר נטל והיה שלו ובסיפא קמ"ל דאפי' כל מה שרצה ליטול הוא שלו מדין קנייה דהיינו מה שבד' אמות ומה שכבר לקט מ"מ הפסיד הכל:

ד במגרות וכו' התבואה במגלות והאילנות בקרדומות. ה הרע"ב ד"ה שלש וכו' הערוך פי' ג' עתים ורש"י בישעי' פסוק כמלונה במקשה שתרגומו במקשי''א בתר דאבעיוהי פירש"י לאחר שלקטוהו והוא לשון משנה ג' אבעיות ביום פי' זה נכון שעניינו לקיטה כחיפוש מחיפוש:

ד"ה שלא יפחתו כו' אין פוחתין וכו' פי' לא כר"ג דאמר שלא יפחתו הא אם רצו מוסיפין ולא כר"ע דאמר שלא יוסיפו הא אם רצו פוחתין תי"ט ד"ה היו וכו' ע"ש וכו' אם נק' המ"ם בפתח ע"מ מפקידי' ר"ל היו גורמי' לעניים ללקט אלא שהוא כפל שאח"כ תנן ונותנין פאה ונר' דל' לקט דווקא נקט על הלקט הנושר שהיו העניי' הולכין אחריהם בכל אומן ולוקטים הלקט ובסוף כל אומן לוקחים הפאה ובזה יקל וייטב לעניים. ד"ה מכל וכו' וטעמא וכו' אין טעם זה לשבח שאם בשחר יפסידו תינוקות וזקנים וכן עד"ז בשאר הזמנים אם לא שנ' שכיון שהיו מלקטי' מכל אומן ואומן היה בה כדי לקיטה לכל הכתות שהמניקות היו משכימות ולוקטות מאומן א' או ב' וכן התינוק' אח"כ ואחריהן הנמושות מפני שהיה צריך זמן רב לקצירה כסדר זה ובהכי היה מגיע חלק לכל הכיתות בין מלקט בין מפאה:

ו תי"ט ד"ה מן הלקט וכו' בתחילת הקצירה וכו' אבל באמצע הקצירה שכיח ומש"ה נקטינן קודם הפאה דמסתמא בסוף ובזה יכון לטעמא דרבנן דכל שאינו בשכחת קמה וכו' דהיא זאת השכחה דלהכי לא תני בעומר השכחה בדלעיל:

ז ופדה קמה חייב וכו' בתרי בבי תני בל' זכר משום דכיון דלא מידי עבד בה הגזבר לא נשתנה ולא נפיק גברא מחיובא אבל בסיפא דהגזבר עבד בה עובדא דקצירה ודעימר נתן בה כח הפטור ותני שפיר פטורא ואצטריך האי מתני' כי היכי דלא נימא דבהאי מודו רבנן לר"י משום דשאני הכא דגברא בר חיובא מעיקרא הוא ותנן עומרים ופדה עומרים חייב דסד"א דבקמה פודה עומרים לודו לר"י קמ"ל והיינו דכתב הר"ב והוא מן הר"ש דהכי נמי פליגי ר"י ורבנן וקשה דמאי נ"מ ותו אמאי לא תני תנא פלוגתייהו נמי הכא כדתני ברישא אלא הא קמל"ן דרבנן נמי פליגי אר"י בהא ור"ל דלא מודו ליה ובהכי אזלא לה תמיהת תי"ט ז"ל דבסמוך על הרמב"ם דהשמיט דין זה בלקט ובשכחה משום דעיקרא דתנא לא תנייה כי אם לאפוקי מדר"י והואיל וכן כיון שהרמב"ם הזכיר דין זה גבי פאה וכתב אבתריה דין נכרי שקצר ונתגייר דינו בכך דזה שוה לזה דמקרא חדא נפקי:

כיוצא כאן שייך שפי' כיוצא דדמי למאי דסליק דאיכא תרי גווני חיוב עד שלא באו לעונות המעש' ומשבאו וה"ל דהקדיש קמה או עומרים. ח תי"ט ד"ה עד וכו' יותר וכו' ובהכי א"ש נמי דאינה משנה יתירה דוקא בתבואה עונת המעשרות א' היא מירוח ותנינן לה לעיל לעולם הוא נותן וכו' ובסיפא המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר שפירשו כפי' הרמב"ם שנגמרו הן בעודן בידו ולהרמב"ם א"ש דמפרש עונות המעשרות כפי שנוי הזרעי' כדתנן פ"ק דמעשרות שהגמר נעשה מעצמו אבל לפי' הר"ב דאיירי במירוח הול"ל וגמרן כפשוטו שמירחן הגזבר וכ"כ הר"ש:

ט מי שלקט וכו' לא תני לקט את הפאה דהוה משמע בעל השדה וביה לא קאמר ר"א זכה לו דבע"ה אפי' עני חייב בפאה כפי' רש"י בב"מ פ"ק ט' ודייק נמי למתניתן מי שלקט דהיינו בין עני ובין עשיר אלא דבעני לא פליגי רבנן:

זכה לא אמר יתננה לו כלישנא דחכמים לרמוז טעמו דהיינו דמצי למזכי לנפשיה:

אא"כ הפקיר נר' דמייתי להכא דלא נימא דלזכו ביה עניים למפטר ממעשר משום דאי בעי העכו"ם למפקרי וכדאמרי' ברישא דאע"ג דלא אפקר אמרי' מגו ואף רבנן לא פליגי אלא משום דהוו תרי מגו וסד"א דה"נ הכא קמ"ל דבעי הפקר ממש כדיניה:

הרע"ב בד"ה אא"כ כו' ר"מ היא וכו' אינו מוכרח כן דיש בהשולח מ"ד יש קנין לנכרי ומוקי מתניתן בלקט של ישראל שלקח נכרי ולכן הר"ש לא החלי' הדבר ונראה דהר"ב סובר דיותר פשוט במתני' שהלקט של נכרי:

ע"ש אין קנין וכו' ואין לומר דת"ל משום דפטור מן הפאה כדתנן לעיל וכל הפטור מפאה חייב במעשר דהיינו בבר מצוה אבל נכרי לאו בר חיובא הוא ומש"ה אי הו"ל קנין היה מפקיע:

י איזהו לקט הנושר נשירה ר"ל נפילה מעצמה ע"ד פירו' הנושרי' והעלה נבל נק' נשר פ"ק דסוכה ולאפוקי נופל מחמת אונס. היה קוצר וכו' ס"א ל"ג ליה ונ"ל לקיימה דה"פ כשהיה קוצר כסתם קצירה דהיינו במגל הוא דבעיא הכאת קוץ להפטרי' אבל אם קצר בידו כל הנופל מתוכה אינו לקט כדכתב הרמב"ם פ"ד:

מלא קומצו דרך התולש לקמץ את ידו הר"ש:

תלש לרבותא תניי' דלא תי' דאיהו גרי' דאילו לא הוה קמיץ יתיה לא הוה עקיץ לקוץ:

ונפל מידו כדי לקט דאי יותר הא קיימ"ל ב' שבלים לקט וג' אינם לקט:

תי"ט של בה"ב וכו' דרפ"ק דשבת וכו' אורחא רחיקא היא והנכון שבע"הב שם כולל לכל המקומות ולכל הענינים כדי שלא לשנות בזתים ולומר בעל