קול הרמ"ז זרעים יא

בראש הר דהוי הפסק שכיון שהוא ראש הר נראה שיניחו אותו כך ומפסיק ובהכי איכא נפקותא בין יש מפרשים להרמב"ם דאלת"ה מאי בינייהו ולכן הרחיב בו הדבור הרמב"ם באמרו כך פירשו הקדמונים זאת ההלכה אבל אני אפרש בה פי' אחר וכו' שנר' דנחית לפסקא דדינא והשתא דייקא לישנא דאעפ"י דקתני דלכאורה הול"ל ואין הבקר יכול לעבור דדווקא הכי לא מפסיק דאי יכול לעבור הו"ל כבור דלעיל ומפסיק אלא ה"פ ל"מ מקום מישור דודאי אינו מפסיק דסופו להחריש אלא אפי' הר שחדודו זקוף דסד"א דלא יחרשנו דטרחא רבה היא קמ"ל דלא מפסיק:

תי"ט ד"ה שאינה וכו' אמת המים וכו' ובהכי א"ש דלא תני רי"א אמת המים שאינה יכולה וכו' משום דקאי אמאי דכבר נזכר למעלה והא דשאני משלולית לאמת המים משום דלר"י דוקא גדולה מפסקת ולהכי מפרש מילתיה אבל הת"ק דאפילו קטנה מפסקת תני שלולית. ואף לפי התוספתא דתני מילי קתני מ"מ תנא ושייר ואההוא שיור קאי ר"י:

ע"ש אינו עומד באמצע וכו' וכך הם דברי הרמב"ם שכתב כי כשהיה בצד א' לא יוכל לשלוח ידו ולקצור בצד אחר והשתא ת"ק ה"ק א"ה שאינה יכולה להקצר פי' אם אינו עומד בתוכה אפילו מצד א' רי"א אם אינה יכולה להקצר בעומדו בצד זה אעפ"י שיכול לקצרה בעומדו באמצע מפסיק:

ע"ש בדברי הר"ב וכו' הר"ב נסמך על הרמב"ם דטעמא דכ"מ לא נהיר לפי התוספתא לפי' הר"ש דבהדיא פליג ת"ק אר' יהודה. אלא הטעם הוא מדלא הזכיר התנא מחלוקת דר"י לעיל גבי שלולית א"כ מדשקלו וטרו בירושלמי אליביה וכ"כ נמי בעל ע"ח והכ"מ נרא' דמפרש דר"י אף כתוספת' אתא לפרושי (דאיהו) גריס אר"י אבל הר"ש גריס רי"א ולפלוגי אתא:

ג הרע"ב אלא גדר גבוה וכו' כדתנן בפ"ד דכלאים משנה ג':

ד תי"ט ד"ה ולחרובין וכו' והראב"ד פי' הרואין זה את זה האילנות עצמן והוא יותר צודק:

ה תי"ט ד"ה ב' מיני וכו' ואפשר וכו' נר' שהכריחו לזה משום דתנן שני מיני חיטין אבל אשכחי' דשעורין ושבולת שועל דב' מיני שעורים הם והפול והספיר ב' מיני פולי' דספיר הוא בערבי מאס והם קטנים מפולין אבל מתניתין נקט ב' מיני חיטים משום דלא אפשר בל' אחר דאי אמר שני מינין ה"א אפילו חיטים ושעורים כדקאמר ברישא:

ז שדה שקצרו הכותים צ"ל אפילו מדעת הבעלים שמכרוהו להם וחזר ולקחה מהם דאי בלי רשותו היינו לסטים ולא מבעיא קאמר ל"מ היכא דאיהו כבר סילק עצמו ממנה מדעתו אלא אפי' לסטים דבע"כ ולא עלה על דעתו להסתלק ממנה ול"מ לסטים דלא שכיח אלא אפי' נמלים דשכיח ול"מ נמלים שגונזים ומצניעי' והוי נגד רצונו אלא אפילו הרוח דהכל נשאר שם ואפי' בהמה דאי דידיה היא הא נהנה במה שאכלה ואי דאחרים ישלמו לו אם ניזוק:

שחובת וכו' משום האי טעמא לא ערבינהו דלא שייך אלא בסיפא אבל הרמב"ם בפ"ב הזכיר הטעם גם כן ברישא:

ח וקצרו לסטים שמא אם קצרו כותים חציה יתן פאה לכל כיון דלא מקרי נגד רצונו וכדפרישי':

פ"ג מ"א הרע"ב ד"ה שבין כמה שחייבים בפאה פי' מן התורה:

ד"ה ב"ש כו' ובזמן שהאילנות וכו' פי' זה לגי' הר"ם בירוש' אבל גיר' דידן פי' להפך וה"ג הרא"בד והר"ש והיינו דבמרוחקים אין הפסקתם ניכרת מפני פיזורם ונותן מא' על הכל אך ברצופי' יחד ניכרת שפיר הפסקתם ונותן מכל אחד ואחד:

ע"ש מרוחקים זה מזה והא דלא תנן ליה ברפ"ב בכלל המפסיקי' י"ל משום דאיכא בבא דמתני' דפליגי בה ובפלוגתא לא מיירי אי נמי לא חשיב אלא המפסיקים מחמת עצמן לאפוקי דההפסקה מחמת ריחוק המקום. תי"ט ד"ה מכל כו' מלבן לשון זכר וכו' כגון אבות ובכורות הראב"ע ריש נ' שמות:

ד"ה ומורים וכו' דרך כלל י"ל דלא גרעי ב"ש מיחיד בין המרובים וכשם שנזכרו דברי היחיד לשאם יאמר אדם כך שמעתי יאמרו לו כדברי פלוני שמעת כדתנן בעדיות כך נזכרו דב"ש ומינה דכשם דאפי' לבטלה נזכרו דברי היחיד ורבו בזה הפירושים גם תנן במתניתי' הודאת ב"ש ונ"מ אפי' לאותן דב"ש עצמן שידעו שקדמוניהם הודו בדבר ולא יחזקו במחלוקת וזה נאמר דרך כלל אבל הכא אפשר דאיכא נפקות' לדידן דמדב"ש נשמע לב"ה שכשם דבי' אילנות לבית סאה הודו ב"ש במעורבין כ"נ במרוחקי' יותר מנ' על נ' דאמרי ב"ה מכל אחד ואחד אם יהיו מעורבי' יאמרו דיתן מא' על הכל דכשדה א' דמיין ועי' לענין זה עוד בפ"ק דסוכה מ"א:

ד"ה ראשי שורות וכו' מזל"ן דלרבותא נקט ראשי שורות דל"מ אם המלבנו' מעורבים אלא אפי' ראשי שורות המלבנות אע"ג דאיכא מלבנות באמצע דלא מתערבי. ע"ש מלבנות הבצלים וכו' תמיה לי דהבצלים בין הירק הן ומאי טעמא קרי להני לבנים ולא לירק וגם פי' דשדה לבן לא שייך התם דאין צל לא על הבצלים ולא על הירק וכולו הפך לבן:

ב ושייר קלחי' לא קלח אחד ואחד מפוזרי' אלא קלחים רבים במקום אחד וכך במקום אחר וכ"כ הרמב"ם בפ"ג דמ"ע שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו:

ומודים פי' נמי במנמר וכ"כ הרמב"ם בפ"ג שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש וכו' אם היה דרך בני אדם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות כגון שבת וחרדל ה"ז מניח פאה מכל מלבן וכו' ובהכי א"ש ומודים דהוי מענינא דרישא:

הרע"ב ושייר וכו' בירושלמי מוקי מתני' ביבש מכאן ומכאן ולח באמצע והכי דייק לישנא דשייר קלחים לחים כ"כ הר"ש שביליו הביאו הכ"מ בפ"ג:

תי"ט ד"ה המנמר וכו' ובכלל ההוא וכו' עמ"ש שם ותראה דמה שכתב התי"ט מלאכה שא"צ היא זו דכ"ע מודו דנותן בתחלה מן היבש על כולו לא נחלקו אלא על המשויר שר"ע סבר מכל א' ורבנן סברי דסוף הקצירה היא ונותן מא' על הכל בין על הנלקט ובין על המשוייר וכמו שכתב הראב"ד ולא נחלק על הרמב"ם בזה:

ולא ידעתי מה ענין שיטה אחרת דכתב התי"ט בסמוך שהרי הראב"ד לא השיג אלא על חלוקת לח מכאן ומכאן דלא שייכא ממתני' ועיין בפ"ג דמ"ע בפי' הר"ש שביליו:

ד"ה בשנים וכו' וא"ל השתא כו' עמ"ש התי"ט ריש מפנין:

ד"ה מכל וכו' והר"מ מפרש וכו' גם אחד יכון שמוסב על המקומות ואדרבה אין לשון אחת צודקת דערוגה מאן דכר שמיה במתניתין:

ג הרע"ב ד"ה המחליק בצלים וכו' הכ"מ הביא בפ"ג דמעשר עני (פלפול) הר"ש שביליו בפי' סוגי' דירוש' ומפרש דהמחליק בצלים היינו שעוקרן ומסיר הקליפות שאינם אוכל ומוציא אותם לשוק כדי שיאכלם כשהם לחים בעלי' שלהם ע"ש והסרת הקליפות דק מחליק:

ע"ש ואית דמפרשי וכו' משום דהרגישו דאי מל' איש חלק חסר במשנה הנושא המקבל החלקה דהא תנן המחליק בצלים ול"ת המחליק בבצלים דומיא דמחליק הנז' פ"ד דשביעית דקתני ברישא המדל בזתים ומחליק דבתרי' ר"ל במקום הזתים:

ע"ש המחלק וכו' ויש לו דוגמא בפסוק לחלוק משם בתוך העם עיין בס' השרשים:

הרע"ב המחליק מאחת יד וכו' לפי' הרמב"ם יד מתפרש מקום כמו ויד תהיה לך אבל לפי' הר"ב אינו יודע לפרשה אם לא יהיה מלשון וארבע הידות שר"ל חלקי' דריש' הוא מב' חלקי' לשוק ולגורן וסיפא מחלק אחד:

תי"ט ד"ה המחליק וכו' גם המחליק דסיפא לא א"ש לפי' (הב') שאינו מחלק חלק חלק כבדרישא אם לא שנא' דבתחלה תולש חלק אחד ומניח חלק אחד אלא שכולו לענין א' וגם ההיא דשביעית נוכל לומר שכיון שהם ג' מיקרי חלק ור"ל חלק נשאר נטוע וחלק תלשו ומ"מ לשון א' שייך התם טפי ולפי' (הב') אשמעי' מתני' דאע"ג שהחליק בזמנים שונים אין הזמן מפסיק כיון שכולו לענין א' ולפ"נ ע"כ שמחליק דסיפא לשון חילוק:

ד"ה והמחליק וכו' כמו בד"א וכו' פי' בד"א שנותן לאלו לעצמן כשמחליק ממקומות רבים אבל המחליק ממקום א' נותן וכו' והא דלא תני ליה הכי נר' משום דבעי למסמכיה למדל דדוקא מדל לשוק דוגמא דמחליק אבל המדל לבית נותן מן המשואר על הכל דהכי אמרי בירוש' והא דלא אקדים המחליק למדל הואיל דשייך לרישא טפי לאסבורי לן טעמא דמילתא דדוקא מדל שהוא עראי פטור אבל המחליק מרוח א' נותן מא' על הכל ותרתי אשמועי' חדא דחלק המחולק לא נפטר כדהמדל ועוד דאינו נותן ממנו לעצמו אלא מן המשואר על הכל:

ד מלבנות ירוש' ב"ש מודו לר"י שאין דרך בני אדם להיות מכניסים בצל בין הירק ר"י לא מודה לב"ש שכן דרך בני אדם להיות מכניסי' זרעים בין האילנות ע"כ פי' דמלבנות התבואה שבין הזיתים מודה ר"י שנותן מא' על הכל ולא כב"ש דאמרי מכל א' ואחד ובזאת הסברא נאמר דאצטריך מתני' דל"ת דמודו רבנן לר"י בבצלים שאין דרך ב"א וכו':

ה האחין שחלקו אע"פי שאם לא מת האב לא יתן אלא פאה א':

שדהו שנשאר שלו ולא מכרה:

פאה לכל פי' פאה מא' על הכל אע"ג דלגבי לוקח כל קלח חשיב כשדה א' שאני המוכר שהוא בעל הקרקע ולגבי דידיה הכל שדה א':

תי"ט ד"ה בזמן וכו' ותחלת דברי הר"ב וכו' ומז"לן דקאי אמתני' וה"פ אימתי