קול הרמ"ז נזקין ט

ג תי"ט ד''ה נטלה כו' הכריחם כו' מהר"ר ישעיה הורוויץ ז"ל בבית הלוי דף ל''ו ב':

פ"ב מ"א אלו משום דאתיא מדרשה כדתנן במשנה ה' מש"ה פתח בה ברישא ופרשה ברישא ועיין בפ"ק דנדרים דף ג' ששם מוכח דמסתמא נכון הוא דמאי דאתי מדרשא למפתח ביה ולפרושיה בתחלה:

כריכות הא דמפליג דוקא בכריכות בין ר"ה לרה"י עיין בתוס' שהאריך בזה תי"ט כריכות כו' מכרכן כו' ק' לי דבברייתא תניא (דף כ"ג א') והאלומות בין בר"ה ובין ברה"י נוטל ומכריז וא"כ אלומים הן עמרים גדולים אם לא שנאמר דשאני אלומים מאלומות:

ד''ה דברי כו' הר"ב כו' ול"נ דעדיף לן למימר שהר"ב מספקא ליה אי גרס אי לאו:

ד"ה כל כו' אנפוריא כו' ובעל מוסף הערוך כתב שהוא סחורה בלשון יון שמסתמא אנשים מסתחרים בכלים חדשים:

ב בכלי מכאן דייקינן בגמ' הא כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו דק' דיוקים דרישא מעות מפוזרות הוא שלו הא כיס ולפניו מעות חייב להכריז וי"ל דכל שאינן בתוך הכיס קרוי מפוזרות וכדאמרינן גבי ג' מטבעות זה ע"ג זה דכל שאינן כך מקרי מפוזרות:

תי"ט ד"ה שלשה כו' שהמוצא כו' נראה דר"ל דאעפ"י דמטבע הוא שם כולל אפילו לרבים אפ"ה מכריז טיבעו לקרב הדבר:

ע"ש כו' שיאמר המנין כו' נ"ל דאי אמר שעשויין כמגדלים לא סגי משום דכיון דמכריז ידוע שהיו כמגדלים:

ע''ש כי לא יכול כו' ואעפ"י שמהנשארות בידו ידע כמה נפלו לו מ"מ מתיאש דכיון שהן מפוזרות דרך נפילה לא תמצאנה כולן או לא ימצא א' ומש"ה מתיאש והשתא ק' דא"כ מנין נמי לא להוי סי' דאין מגדל פחות מג' מיהו י"ל דיש הרבה צורות מגדלים כדאמרינן בגמ':

ג מצא כו' יש לדקדק דהול"ל מצא אחר הגפה או אחר הגדר או בשבילין שבשדות גוזלות מקושרים:

הרע"ב הכי כו' ומסתמא קושרים אותם ב' ב' ולכך לא הוי המנין של הגוזלות סימן כ"כ הבל"א:

ד"ה מכוסה כו' דמשתמר כו' מיירי באשפה שאינה עשויה להפנות גמרא ולא ידעתי למה לא כתבו הר"ב ולא התי"ט ועוד יש חילוק בין כלים קטנים לגדולים וכן הלכה הוא וכ"כ הרמב"ם והרא"ש:

תי"ט ד''ה גוזלות כו' פאלק כהן כו' ול"נ דשאני התם דאין מקושרים ואי איכא שובך בתוך נ' אמה אמרינן דמשובך אתו אבל בכאן איירי במקושרים דאמרי' איניש אצנעינהו וקשרם דאין לומר שבאו קשורים מן השובך גם ש"ך הק' על סמ"ע ותי"ט ע"ע:

ד"ה מצא כו' וה"ה כו' כתב הרא"ש ועי"ל כי השלל היה מתחלה של כל ישראל ואחר שעמד שם הרי הוא כאבוד מכל ישראל והו"ל שלא מדעת כו' ולפי פי' זה דוקא בא"י ולא במקומות אחרים. ע"ש (וא"ת) ליקני כו' פי' ויהא מונח עש"א:

ע"ש קונה כו' נ"י תי' דהוי יאוש שלא מדעת כההיא דחנות ושולחני. ע"ש הם דבר כו' א"כ נתת דבריך לשיעורים אם יהיה מטבע גדולה:

ד התיבה לפי' הר"ב היל"ל בין חנוני לתיבה וי"ל ונראה דאגב סיפא תנייה הכי אבל נ"מ לדינא כי לפי פי' הר"ב פשיטא דע"ג התיבה הוא של חנוני שהרי היא אחריו ובלפני שולחני הוא החידוש דעל השלחן של שולחני אע"ג שהוא בין הבאים לבין השולחני ובהכי יש צריכות לב' בבי מתני' אך להרמב"ם יש פי' אחר ועיין בסמ"ע סימן ר"ס סעיף ט"ז:

הרע"ב ד"ה מצא כו' סימן כו' וסיפא דקא מפליג בין צרורים למפוזרים אכולה מתניתין קאי נ"י:

ד"ה לפני כו' שולחני מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנים שם מעותיהם רש"י ובמציאות זה שפרש"י יש סברא למאי דמסקינן דאף על השולחן הם שלו:

ת''ט ד"ה הרי כו' עצמו כו' ול"נ דרוצה לאשמועינן הא דשלח לו חבירו דסד"א דאפי' צרורים הם שלו ששלחם לו חבירו ואי הוה תני תגר עצמו לא הוה מצי למתני תו ששלח לו:

ע"ש ומ"ש הר"ב כו' הק' הבל"א דאמאי לא מוקי התנא מתני' בלוקח מב"ה וליפלוג בין דשן הוא לדשן ע"י אחרים:

הרע"ב ד"ה בכלל כל כו' נראה דר"ל שהוא כלל של כל הנזכר שם שורו שיו וחמורו א"נ כל אלו הנז' במשניות דלעיל:

ד"ה מה כו' וכל שמלה כו' בב"ק פ"ו ס"ו הקשו תוס' על רש"י דאמר שלא באת מן ההפקר (כמ"ש הר"ב) דפשיטא דשל הפקר פטור דלמי ישיב ולא צריך קרא לזה ופי' יש לה סימן ויש לה תובעים שע"י סי' יש לה תובעים שלא מתיאשים (כיון שיש בהם סי'):

ו שבעה יכריז כל ז' ימים וכ"פ הר"מ וסברא היא להקל על הקרובים לירוש' שמיד שישובו אפילו ביום הב' יקחו את אבדתם ולפ"ז קשה לפירוש הר"ב דלמה יכריז בעל האבדה ביום ז' כיון שגם בו ביום מכריז המוצא וכ"כ הר"מ בפי"ג דאבדה וימצא המכריז מכריז בשביעי:

הרע"ב ד"ה שכניו שכני כו' נ"ל דמסתמא כל שכני מקום א' כשהיו עולים לרגל היו שוכנים בשכונה א' ובזה יקל על המוצא לידע אם ידעו בו שכניו שאל"כ הוא ק' מאד לדעתו וי"א דר"מ לא מיירי בעולי הרגל אבל ק' דאם מצא בדרך הקרוב לכמה מקומות אנה יכריז ועוד שהוא מציאות ממש שהרי אבן הטועין היתה בירושלים שעליה היה מכריז מי שמוצא אבידה כדאיתא בגמרא והיא מש' רפ"ג דתענית:

ז סימניה המובהקים גמרא:

והארמי משרבו רמאין כי קודם לכן לא היה צריך דרישה:

שנאמר ז"ל רש"י (דף כ"ז ע"ב ד"ה דרשהו) והכי משמע עד דרוש אחיך אותו עד דרשך את אחיך בעדים שיביא עדים שהוא שלו:

ראה ובזה מדויק הפסוק שנאמר והשבותו בל' צווי ולא עתיד להורות שהוא צווי עליו ראה היאך תשיבנו ונראה שהביא הפסוק להטעים טעמו דר"ש דהלכתא כוותיה והיינו והשבותו לו דבר הנמצא בעצמו אבל אם עושה מעות מותר להשתמש ולכך לא נאמר והשב לו:

ח לצרכה מיבעיא בגמ' לצרכו ולצרכה ולא איפשיטא (ודוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה) משום דבכסות שלא נתנו לו שיעור לשיטוח אפשר (שיניחנה שטוח יותר מדאי עד שיתקלקל) משא"כ בספרים דקבעו לו זמן תוס':

דרכו כתב הרמב"ם דאומדין דעתו אם בשלו מחזיר יחזיר נמי לאחרים כו':

יטול מדלא כתיב לא תראה להתעלם:

תי"ט ד"ה אבל כו' בשם כו' מאי דפשיט לנ"י מבעיא לרב המגיד משום דהרמב"ן לא כתב כן אלא בשואל וה"ה נסתפק אם ה"ה במציאה:

ט איזו בגמרא מקשו אטו כל הני דאמרינן לאו אבידה נינהו ומשני ה"ק איזו היא כלל אבידה פי' שיבין שאין הבעלים יודעים שהיא שם:

חמור או פרה הא דלא נקט שה בהדי פרה כדכתיב בקרא משום דטעמא דפרה רצה בין הכרמים דהויא (אבידה) משום דמסקבא כנז' בגמרא ובשה איידי דזוטר לא מסקבא א"נ משום כליו הפוכים (ע"ש בגמ'):

וכליו נראה אפי' רועה בדרך והרמב"ם לא כתב בבא זו ולא ידענא למה:

הרע"ב ד"ה שלו קודם כו' ואם שלו מועט מן האבידה אעפ"י שלא התנה בפני ב"ד חייב להחזיר ומשתלם את שלו ולא דמי לזה בא בכדו של דבש דפרק בתרא דב"ק מש' ד' דהתם חברו עמו והיה יכול להתנות עמו שלא יפסיד את שלו נ"י. תי"ט ד"ה רועין כו' הכוונה דתנא תני מילתא פסיקא דרועין בדרך ודאי אינה אבידה דאית בהו תרתי למעליותא רועין ובדרך ובכן באבידה פסיקא ליה ברצה ובין הכרמים ב' לגריעותא וא"ת אדרבה הא דפניה כלפי העיר כו' הו"ל לאשמועינן דלפלוג בדידה נ"ל דזו פשיטא ליה דפניה כלפי העיר מוכח דרצה לבית בעליה:

ד"ה השב כו' מקור כו' י"ל דבחולין פ"ו דף (פ"ז) אמרינן גבי כסהו ונתגלה פטור (מאי שנא) מהשב דאמר מר השב אפי' ק' פעמים כו' והא התם לא כתיב בלשון מקור אלא עתיד וכסהו ונ"ל דהתם מדמה וכסהו להשב משום דתו ל''ל איש אשר יצוד וגו' ושפך וגו' יכסנו בעפר מאי וכסהו אלא דר"ל ע"ד שארז"ל בפ' ויתן לך האלקים יתן ויחזור ויתן ה"נ יכסה ויחזור ויכסה שמורה המשך הפעולה דוגמת השב:

ע"ש מקור וידוע כו' ול"נ שכל מקור כולל כל הזמנים וכשבא במקום מצוה כולל ההווה והעתיד והיינו אפילו ק' פעמים ודוק:

י היטמא להשיב אבידה בפרש"י יבמות ו' ואע"ג דהוו ב' עשה דכיבוד והשבה לא דחו ל"ת ועשה כ"כ תוס' ביבמות דף כ' ד"ה אמר קרא והתקדשתם (והא) דאקדמיה לאל תחזיר משום דסמיך לבית הקברות ולא חש אי הוי זו ואצ"ל זו. תעזוב הא דלא מייתי קרא דטעינה דאיהו הקם תקים משום דפריקה בחנם. עמו דריבוי דתעזוב אתא לאפי' אין בעליו עמו וא"כ האי עמו מלמד שצריך גם הוא להטפל: