קול הרמ"ז נזקין ח

רישא לסיפא וע"ק מה שהקשה בל"א דאמאי לא מפליג במציל בין עכו"ם צריך יאוש בפי' ובין ישראל וסתמו שמתיאש:

ד"ה נחיל וכו' המלך וכו' המלך בראשון והן נמשכות אחריו זו אחר זו ודומה לנחל המשוך:

תי"ט ד"ה נחיל וכו' וקניין וכו' ותימא דאמאי לא קני להו מדאורייתא בהגבהת הכוורת ע"כ ול"נ דאה"נ אבל מיירי אפי' לא הגביה הכוורת דהוי קנין מדרבנן:

ע"ש אפ"ה וכו' והיינו וכן פי' דרבנן תקון כעין דאורייתא:

ד''ה רבי וכו' נראה דס"ל לתי"ט כהרא"ש והטור סי' רע"ד דס"ל דהכי הלכתא ומש"ה כתב ברייתא זו:

ג ישבע ולא נפטרין במגו דאי בעי אמר השאלתים לך דאדם עשוי להשאיל כליו דמעיז הוא ועיין בנ"י ואין לומר דמאי מהניא ליה האי טענה והרי שכנגדו ישבע שלא השאילו ולדין תורה יכפור בכל ויפטר דכיון דעשוי להשאיל א"י לכפור ואינו נאמן אפילו בשבועה כנזכר בח"מ סי' קל"ג. הרע"ב ד"ה המכיר כליו וכו' דומיא דספרים דאין אדם עשוי למכרן:

תי"ט סד"ה המכיר וכו' אבל וכו' ואין להקשות א"כ הו"ל מתניתין זו ואצ"ל זו דכבר כתבו התוס' ר"פ האיש מקדש דאין זה אלא בב' בבות אבל לא בב' תיבות:

מסיקין בגמרא מאן דתני מציקים לא משתבש כו' וא"כ היה נכון לכתבו בנ"א:

תי"ט ד"ה ואם וכו' מרישא וכו' ואם מכת מדינה וכו' אי לא לא גמרא ותמהו התוס' דבכ"מ כופל דבריו וי"ל דדייק דהול"ל ואם לאו חייב ר"ל דאי הכונה לכפול כבשאר מקומות הו"ל לקצר ולומר ואם לאו חייב (עמ"ש בפ"א דקדושין במ"י) ומכאן ראיה וחיזוק למה שכתבתי שם:

ה סד"ה שטפה כתב הלחם אבירים דהוצרך רש"י לזה דאי כפשוטו היינו רישא דמכת מדינה דפטור משום דמאי הו"ל למעבד הא אי הוה יכול להציל באיזה אופן חייב וכאן בנהר פירש"י דהיינו באופן שהנגזל לא יוכל לטעון דאילו הוה בידיה היה מציל בהגבהת שפתו ולכן פטור שכבר היתה לו שפה לנהר ולי נראה דכונת רש"י דאי בשטפה נהר שעולה ומתפשט בכל הארץ פשיטא דפטור לכן פי' שהגבים וכו' והמים שוחקים וכו' דסד"א שיאמר הנגזל אילו היה בידי הייתי מפקח לראות ולתקן מקומות בשחיקה מיד בהתחלתן קמ"ל:

ד"ה אומר וכו' קרקעות וכו' שאינם בשבועה והשבון וכ"ת א"כ מאי דשמעינן מרישא אם אינה מכת מדינה חייב להעמיד שדה אחר כבר תירצו הירושלמי דקנס קנסוהו רבנן:

ו הרע"ב ד"ה ע"מ וכו' אלא כגון וכו' ואין לומר דאדרבה התנא ממעט זה וסובר דצריך להתנות תנאי גמור דאי לא לא יחזיר וכ"ת דזה אינו מסתבר לומר דיצטרך תנאי גמור א"כ ק' דהאי הו"ל לאקשויי דקשה יותר מפשיטא וי"ל דא"כ הוה ק' דיוקא דרישא דמשמע דדוקא בסתם לא יחזיר הא בבעינא למיפק יחזיר ומסיפא דייק איפכא דדוקא תנאי גמור ודו"ק:

ע"ש למיפק וכו' בגמרא מסיים הכי אי בעינא לאהדורינהו לך התם מהדרנא לך ופרש"י ואשמועינן תנא דאע"ג דלא תנאי גמור הוא דהא אי בעית קאמר אפ"ה כיון דידע דאיהו נמי למדבר נפיק ע"כ יקבלם ונראה שצריך להתנות במקצת:

תי"ט סד"ה לא וכו' פטור וכו' זה פשוט אבל הכונה דהוא אינו יכול לכופו אבל המלוה יכול לכופו אם יש לו מעות שישלם לו וכ"כ נ"י אם אינו תובעו אין זה לכופו וכו' עיין סמ"ע סי' רצ"ג:

ח העדר שאינה למודה לצאת חוץ משאר חברותיה:

הרע"ב ד"ה ואם וכו' אבל וכו' ק' דהיכא רמיזא ידיעה זו וז"ל רש"י (דף קי"ח ע"א בד"ה ור"ח) והכי משמע מתני' חייב באחריות בין מנו בין לא מנו אימתי בזמן שלא ידעו בעלים בחזרתו ובגנבה ואם מנו הנך דרישא את הצאן לאחר חזרה פטור ע"כ ונראה דכונתו להמציא אופן הודעה וקאמר דהיינו כגון שהבעלים היו מונין הצאן ובא הגנב ונטפל להם והודיעם שהוא גנב והחזיר אותו טלה וז"ש הנך דרישא דהיינו הגנב והבעלים הנזכרים ברישא דמציאות טוב היא כי כיון שהגנב החזיר הטלה עשה כן להודיעם כדי להפטר שאל"כ יתחייב ואפשר נמי לומר שהגנב לא גלה חרפתו להם אלא כיון שידע שהם מונים לדעת אם הלך או שלח א' להודיעם שאותו טלה נגנב והוחזר:

ע"ש אם וכו' עיין הרא"ש שיש לו דרך אחר:

תי"ט ד"ה חייב וכו' ותימא וכו' לא על הר"ב תלונתו כי אם על הגמרא דהא אוקמתא דכתב הר"ב היא דרב חסדא ואמרינן מ"ט דר"ח הואיל ואנקטא נגרי ברייתא וגם הטעם שכתב משום דלא עביד הוא כולל גם לנאבדה ומאי צריכים תו לטעמא דאנקטא נגרי ברייתא ונראה דכשמת נאמר שהוא גרם לה מחמת יגיעה או מפני שינוי המקומות וכיוצא:

ט הרע"ב ד"ה אין וכו' שמא וכו' דאתרע חזקתייהו דאומנותם אומנות ליסטים כמ"ש במשנה אחרונה דקדושין:

ת"יט ד"ה ולא וכו' לא ידעתי מנ"ל זה שה"ה אם שומרי פירות תלושים ואיני מותר לקנות מהם אלא בזמן שהם יושבים ומוכרים והסלים והפלס בפניהם כדכתב הש"ע סי' שנ"ח וא"כ אפי' משל בתיהם אין קונין וה"ה שומרי פירות תלושים יש לחשוד שמא גנבו העצים:

י תי"ט ד"ה כדי וכו' ה"ק הר"ב כדי לתפור בו שהוא כמלא אורך המחט פי' שהחוט שיתפור בו דהיינו חוץ למחט יהיה כמלא אורך המחט:

מסכת בבא מציעא פ"א מ"א פתיחה תי"ט ד"ה ב"מ וכו' התוס' וכו' ובזה יתיישב למה לא התחיל בדיני השומרים כי אם בדיני חלוקה ול"נ דאיידי דאית לעיל ב' פרקי דהגוזל פתח בהא דחשיד שתוקף בטליתו של חבירו והיינו גזלן:

הרע"ב ד"ה שנים וכו' שאחד מהם וכו' ר"ל אוחזין אחיזה כל דהו לאפוקי אדוקים:

ד"ה זה וכו' יודע וכו' כ"פ הרמב"ם אבל רש"י גריס ולא ידעינן דהוא אינו נאמן כשאין המקח שוב בידו:

ע"ש דרמו וכו' אין להק' דאם שבועה זו היא שלא יהא תוקף בטליתו של חבירו א"כ איך נאמר דמורה התירא דה"פ אנא הו"א דטעמא דשבועה הוא משום דמורה היתירא קמ"ל דאין זה הטעם אלא משום דלא יהא תוקף וכו':

תי"ט ד"ה שנים וכו' והשאר וכו' ז"ל התוס' דף ז' ד"ה מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה נראה דל"ג והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס וכו' וממוצא דבר אתה למד טעמו של הרמב"ם דודאי גריס והשאר וה"ה לא ראה גירסא זו ע"ע:

ע"ש ונ"ל כו' שאני הכא שעזות הדבר מביאו לידי חשד שמא תקף בטלית חבירו תדע דדוקא הכא מקשים דלמא מגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא וכדפרש"י אם חשוד הוא בכך חשוד נמי לישבע משא"כ בשאר עניינים שיש בהם טענה ותביעה:

ד"ה זה כו' ופרש"י כו' ונראה לבל"א דהכרחו מדלא מוקמא בבא דכולה שלי באו' ארגתיה ולתוס' הא פשיטא דיחלוקו בשבועה דע"י שבועה יפרוש דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה אבל במקח וממכר אימא דלא לישבע משום דלא יפרוש דסבר שלא נתרצה המוכר (כדכתב התוי"ט לקמן) קמ"ל:

ע"ש ומי כו' הא דיש לו מי שפרע היה קודם תקנת שבועת היסת אבל אח"כ פשיטא דיכול להשביעו ועי' בח"מ סי' רכ"ב וכ"ש דליכא מי שפרע אלא במי שאינו רוצה לקיים דבורו אבל בכאן דלא ידע הוא מדעתו כו' ליכא מ"ש:

ע"ש הולך כו' אין להקשות דכאן אין לחשוד כך דכל א' אומר אני מצאתיה די"ל שמא אחד מצא הטלית והאחר יתקוף בה ויאמר אני מצאתיה:

ד"ה זה כו' אפי' כו' וכמו כן אתיא כסומכוס דס"ל דממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה דהכא תקינו רבנן שבועה כדי שלא יהא אדם הולך ותוקף וכו' גמ' והתי"ט דהשמיט זה נראה משום דסומכוס לא נשנה ונזכר במשניות כבן ננס אבל מ"מ אעפ"י שלא נזכר שמו בדין חולקים סברתו נשנית בכמה משניות סתמיות בשור שנגח את הפרה וכמה משניות בפ' השואל ודכוותייהו:

ד''ה ישבע כו' שכתב שמפני כו' והסמ"ע כתב בסי' קל"ח דכיון דמשביעין אותו ע"ד המקום וע"ד ב"ד די בלשון המשנה דכשאומר לו שישבע שאין לו בה פחות מחציה כונתם שיש לו בה ושאין לו פחות מחציה ומ"מ הש"ע כתב דיפרש שיש לי בה:

. ע"ש שהניח הרי"ף כו' על הרי"ף אין לתמוה שזה לשונו (אלא) נימא הכי כולה שלי (היא) ולדבריכם שבועה שאין לי בה פחות מחציה (ע"כ) דכיון שמקדים לומר כולה שלי היינו שבועה שיש לי בה:

ד"ה זה כו' למה לי כו' קשה דדילמא דאשמועינן דישבע גם על החצי שמודה לו חבירו כדבסמוך דכתב נ"י דמכאן הוא דשמעינן הכי:

ד"ה וזה וכו' מגו דאי בעי כו' פי' בשבועה:

ע"ש מעיז פניו כו' דהכי מוכח במודה במקצת דאינו מעיז לכפור הכל וגם י"ל דנוח לו לומר חציה משום דאפשר שיהא כן וששניהם הגביהוה א"נ דס"ד להפטר מן השבועה משום דהוי כמשיב אבידה:

ב תי"ט ד"ה היו כו' ומנהיג כו' ומשום שני דינין הללו לא עריב תנא ותני שנים אוחזים בטלית או שהיו רוכבים כו' וכדערבינהו הרמב"ם פ"ט מה' טוען: