קול הרמ"ז נזקין י

הרע"ב ד"ה ואם כו' כהן כו' נראה דה"ה אם היה הולך למול את בנו ולשחוט את פסחו:

ד"ה או כו' ואת שבתותי כו' נקט קרא דשבתותי משום ששבת מעידה שהוא יח' בורא הכל וכדמסיק אני ה' אלקיכם שר"ל אלקי שניכם. תי"ט ד"ה ואם כו' ל"ת כו' וטעמא משום (דלא דמי) ל"ת (הדוחה) לל"ת (הנדחה) דכשלא נתת עברת על ל"ת ולא עשית מעשה בידיך ודוק ועי"ל הקושי' מעיקרא ליתא דל"ת ועשה דטומאה כשזה בטל גם חבירו בטל מיד עמו בעצם משא"כ דאבידה דאע"ג דכתב הרמב"ם ספ"ק דהרואה אבידה והניחה והלך לו עובר בל"ת ובטל עשה מ"מ אינם דבקים בעצם כי המקיים לא תוכל להתעלם עדיין (לא) קיים העשה עד שישיבנו ממש וכדאמרן בגמרא (דף ע"ו כ"ב) נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה עובר משום השב תשיבם (המתין) לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם הרי שאינם סמוכים כא' כטומאה:

ד"ה או כו' להביא כו' דהיינו כיבוד להאכילו שגם היא מצוה וזו היא טענת האב לבן ובזה יכון מה שהביא הגמ' פסוקי דכבוד בין באב ואם ובין של הש"י כדכתב התי"ט דתרווייהו מיירי בענין אכילה (ואולי) שזו היא כוונת התוס' במה שהרגישו למה מביא פ' דקבלה כבד את ה' דהו"ל לאתויי את ה' אלקיך תירא ואיש אמו ואביו תיראו וכתבו דניחא ליה קרא דכיבוד אבל מלת דניחא לא ניחא דבדיוק מייתי לה. יא אבדתו והא דלא ערבינהו אבדה משל רבו ושל אביו שלו קודם יתורץ בדיוק שנוי לשון דקודם אמר אבדתו ואח"כ שלו ומתורץ עם מ"ש התוס' דדוקא היכא דהויא אבדה גמורה כגון דא"ל הניחה ליאבד והבא לי לאכול אז שלו קודם ולכן תנן אבידתו קודם פי' דוקא כשהיא אבידה אבל אם א"ל אביו שחוט לי בהמתך אז כבוד אביו קודם ודוק:

תי"ט ד"ה ואם כו' עיקרית כו' ובה מיושבים יתורי חלוקות דמש' ופשוט:

פ"ג מ"א הרע"ב ד"ה המפקיד כו' פשע בה כו' אבל שבועה שאינה ברשותי צריך להשבע שמא נתן בו עיניו:

ג גזלתי הא דלא אמר א' מכם הפקיד לאשמועינן דאפילו בגזילה לא מחייב אלא לצאת ידי שמים והא דלא קאמר גזלתי לאביו של אחד מכם ותני בפקדון היינו לאשמועינן דהוה כב' כריכות והו"ל למידק ובהא ידענא טעם דב' שהפקידו ועיין בגמרא והתוס' והרא"ש ז"ל:

ו תי"ט סד"ה לא כו' רשב"ג כו' ובהא מדויק מתני' דקתני אבודין דאי בכדי חסרונם לא מיקרו אבודים ובהא א"ש דמהרו להתחסר והיינו אבידתן שנראה שבזמן מעט יאבדו כולם. ז הרע"ב ד"ה המפקיד כו' וערבן כו' הכי תניא בגמרא בד"א כשערב עם פירותיו אבל יחד לו קרן זוית א"ל הרי שלך לפניך וק"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב פירותיו עם של הנפקד ונסתפק בלי חשבון הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות והו"מ לאשמועינן בסתם מפקיד פירות אצל חבירו שאם פיחתו כך וכך כך הוא טבע העולם:

תי"ט ד"ה וכי כו' התוס' כו' והוצרכו התוס' להביא טעם האמור בירושלמי דבהכי דייק שפיר ר"י מה איכפת לעכברים דמאן דכר שמייהו אלא דר"י ידע דטעמייהו דרבנן משום עכברים ואמר ר"י מה איכפת לעכברים כלומר מה להם עם האחרים לקראם א"נ י"ל דבשלמא באדם בעל שכל כשהוא רואה מאכל הרבה שבע מהר וכדאמרינן דסומא לא שבע דאינו רואה ואוכל אבל לעכברים מה איכפת להו והלא אוכלים בין מהרבה ובין מקימעא:

ח שמן הק' הל"א וכי היין אין לו שמרים דנקט שמן וא"ל דבכלל שתות נכללו השמרים שהר"ב פי' הקנקנים (בולעים) שתות וגם אין לומר ששמרי היין הם כשל השמן דאינו כן דשל היין מרובים:

ט הרע"ב ד"ה אם כו' ר' ישמעאל כו' נ"ל דמעיקרא שמע סתמא קמא ובתר שמע בתרא ותנינהו אהדדי וכעין דאמרי' בעלמא:

שלא שמר פי' שאין דרך בשום מקום וזמן לשמור כן אבל אם (שמר) כדרך השומרים שבזמנו פטור:

יא אם בגמ' מוקי לה החתומין ולא בצרורים כנהוג בעלמא וזהו דיוק מלת אם שר"ל דבר בלתי נהוג:

אבדו חייב (צ"ע למה לא קתני) נמי נגנבו:

פ"ד מ"א הזהב הא דלא עריב הזהב והנחושת קונים את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב ואת הנחושת משום דלכ"ע הם משונים זה מזה דלתוס' נחושת הוי טבעא לגבי דהבא ולהרא"ש הוי פירא:

תי"ט ד"ה הזהב כו' (תני כו') ואינו מגיה המש' אלא מפרש דקונה ר"ל מחייב תוס':

ההונאה הק' הל"א דליתני ההונאה שתות ותירץ דקמ"ל דאם רוצה ליתן למתאנה סחורה בשווי אונאתו אין שומעין לו אלא יתן לו מעות ועי"ל כתירוץ תי"ט ד"ה ארבעה כסף:

ארבעה נ"ל דגרס ארבע ועיין לקמן מ"ו לתגר ל"מ לתגר דבקי דודאי הלוקח סמוך עליה יקביל אלא אפילו לקרובו שאינו תגר:

ג הורה אף על גב דהוראה זו לא נתקיימה שנאה ר' משום דמינה דייקינן בגמרא דיוקי דידן ע"ש:

תי"ט ד"ה ארבעה כו' דמשום כו' ואין לומר דמתני' דלקמן יתירה דמתניא אגב בבא דהטענה שתי כסף דאיצטריך משום דקי"ל דמתני' ר"ש היא דאמר לקמן בסלע שתות וא"כ אי לאו דהדר ותני לקמן ההונאה ד' כסף תהוי מתני' סתם הכא ומחלוקת בההיא דחסרון סלע ומשום הכי חזר ושנה סתמא אחריתי האונאה ד' כסף:

ה הסלע הא דנקט סלע ולא תני איסר לדינר ולא יותר ורי"א פונדיון משום דבגמרא אמרינן דיש ב' מיני דינרים דאסור לקיימם בביתו והיינו דינר הבא מסלע או הבא משקל פי' שהסלע או השקל פחתו עד שעמדו בדינר ושניהם אם פחתו אפי' (משהו) מדינר אסורים לקיימם אלא נוקבם וכן שקל הבא מסלע שהסלע נפחתה ועמדה על שקל אם פחתה יותר משהו נוקבה באופן שאפי' לא פיחתו בין אלו הב' (דינרים) או זה השקל בכדי אונאה אסור לקיימם אבל בסלע לא יש איסור זה עד שתפחת ביותר מכדי אונאה לפ"ז לא תני אלא מה שאין איסור בה לקיימם ודוק בגמ':

ולא יהא בה בגמרא אמרינן דתני ממטה למעלה דעד ד' שלמים לא הוי אונאה ובהכי ניחא דקמ"ל דפחות מד' דהיא מחילה אין איסור לעשותו כדכתבו התוס' שם ומשום הכי תנא ממטה למעלה א"נ יש לומר לפי פי' ריב"ם (דמפרש הא דקתני) ונותנה למ"ב קאי אפחות מכדי אונאה כדכתבו התוס' [דף נ"ב ע"ב] ד"ה ונותנו למעשר שני ע"ש:

איסר משום דאיסרי מוזלי כדאמרינן בקדושין דיש לפעמים ל"ב בזוזא ובסלע קכ"א והו"א דאפי' הכי ד' איסרים הויא אונאה קמ"ל איסר לדינר פי' לפי הערך המורגל דהיינו בד' איסר לדינר:

ז ארבעה נלענ"ד דגרסינן ארבע כסף דאיהי ל' נקבה וקאי אמעות דהכי תנן בתר הכי שתי כסף ופרש"י בשבועות דשתי לשון נקבה עיין טעמו בתי"ט רפ"ז דשבועות ולעיל כתב הר"ב ד' מעות כסף והיינו כדשבועות ע"ש:

והמוצא אף על גב דהשבת אבדה קיימא לה נמי בלאו דלא תגזול תני אבידה לאשמועינן דאף על גב דזל בין מציאה להכרזה חייב להכריז ותני גזלה משום יוליכנו אפילו למדי ש"ס ולפ"ז א"ש מאי דנחית אמניינא ותני ה' פרוטות שהמניין לחלק בה דוגמא מ"ש באבות מלאכות ט"ל דאשמועינן דחייב על כל אחד ואחד:

הרע"ב ד''ה האונאה כו' נמצא כו' כוונת הר"ב ליישב אמאי לא תנן ד' כסף לסלע כנ"ל ותירץ דמשום דתנא קאי אמתני' דלעיל דקתני ד' כסף לסלע שתות למקח משום הכי קצר בכאן ואל זה כיון הר"ב באמרו כדאמרן וכ"כ רש"י ג"כ בקצת שינוי ע"ע:

תי"ט ד"ה האונאה כו' כסף כו' אמת הוא אבל בבא דאונאה לא חזר למתנייה אלא משום הטענה ומשום הודאה ש"פ:

ד"ה והמוצא כו' אשר תאבד כו' ודוקא זו הבבא פי' טעמא חדא משום דזו שייכא למכילתין דב' פרקים קמאי איירי במציאות ותו משום דשאר בבי מפורשות כל אחד ואחד באתרה וזו היא עיקר הטעם למשנה זו אבל צריך להבין אמאי תנייה הכא ולא בפ"א או פ"ב וי"ל דלמ"ד אין אונאה לפרוטות שנייה גבי אונאה ד' כסף ולאשמועינן דאין אונאה לפרוטות ולמ"ד יש אונאה תנייה הכא כי היכי דנילף מהני ה' לאונאה דכי היכי דלכל הני חשיבה ממונא ה"נ לענין אונאה וכ"ת מ"ש דבכל הני איכפל תנא למתני הנה וי"ל דבכולהו איכא רבותא דבהודאה הו"א דכיון דמן התורה כופר בכל פטור משום דאין אדם מעיז בפני ב"ח אימא דהודאת פרוטה נמי העזה קמ"ל ואף על גב דכופר ט"ו חלקים לב' כסף ולא מודי כ"א חלק אחד לא הויא העזה ומש"ה לא תנן נמי בכפירה שוה פרוטה והאי לא מעיז ובדין הוא דלשתבע ובקדושי אשה הו"א דכיון דאשה סמכה דעתה ומתרצית אפילו פחות משוה פרוטה תהוי מקודשת וכעין דכתב הר"ן גבי שוה כסף דאזלינן בתר ריצוייה ובמעילה משום דאפילו פחות משוה פרוטה ניתן לחשבון בקדש כדתניא בגמרא הו"א דה"ה לענין מעילה ובאבידה כיון דזל בתר מציאה ובגזלה לאשמועי' דאפילו על ש"פ יוליכנו למדי נמצא דמכל הני סברא רווחת לאונאה בפרוטה ומשום דפשוט הוא לא חש התנא לשנות אלא שנה הה' הנזכר וכלומר הני צריכי משום רבותייהו:

ד"ה יוליכנו כו' ותמה כו' והנני יוסיף להפליא שהרי בכל התלמוד מוקמינן להאי קרא כרבי נתן דנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה וא"כ הא איצטריך האי קרא לההיא דרשה:

ח והבכורים אף על גב דבכורים קודמים לתרומה וכדשנינו פ"ג דתרומות מ"מ לא הקדימה התנא משום דאין חומש נוהג בהם תמיד