קול הרמ"ז נזקין ז

ע"ש אפי' כו' פי' ל"מ דא"צ לרדוף אחריו אלא אפי' לשלוח שם להודיענו א"צ זו היא כוונת התי"ט ונראה שהש"ך לא הבין כך מדבריו והקשה עליו ע"ש:

ד"ה אבל כו' בתקנתא כו' פי' שהוא מן הדין ולא מן התקנה וכ"כ הרמב"ם שאחרי שכתב דנותן לשליח ב"ד כתב וכל הנותן הגזל וכיוצא בו לב"ד יצא פי' כן הוא הדין הגמור:

ד''ה ואם כו' נראה כו' לעד"ן דלא משמע הכי לישנא דמתני' דהול"ל אפי' ליורשיו ונראה דאיפכא קמ"ל דדיו שיחזיר ליורשיו פי' דאין מעכב כפרתו אם מת ק אביהם קודם החזרה כיון שלא נשבע להם:

ו מחל דלא תימא דבעינן יתננו ואינו יכול למחלו:

אינו צריך כו' נראה מפני שבחומש לא קרינן ביה לאשר הוא לו יתננו דהחומש לא היה שלו:

הרע"ב ד"ה חוץ כו' ואפי' כו' דברי הר"ב המה מסורסים והכי הול"ל אפי' הגזל בעין א"צ להוליכו אחריו דלא חיישינן שמא יתייקר כו' וכ"כ הרמב"ם בפי':

תי"ט ד"ה חוץ כו' אמאי איצטריך כו' נ"ל דכיון דכתיב יתננו הו"א כולו בלא שום שיור:

ז שנאמר נ"ל שאין פסוק זה לראיה אלא הביאה לשנות כל העניינים שחייב עליהם קרן וחומש ובזה תבין גזרת דברי המשנה ה"ז משלם כו':

תי"ט ד"ה נתן כו' אלא כו' ובב"מ דף נ"ד כתבו דבדיוק נקט חומשים דסד"א הואיל ובא מתורת חומש לא מייתי עליה קרבן ולא מוסיף עליו חומש קמ"ל אבל בחוזר וכופר על הקרן פשיטא דמוסיף חומש ומייתי קרבן דהא קי"ל דאינו חייב עד שייחד לו כלי עליו וע"ש:

ח משלם אע"ג דתני תרתי הכא ותנינא בפרק בתרא דשבועות ונראה לומר כמ"ש גבי משנה דהמקדש את האשה ע"מ שאין בה נדרים כו' שנשנה בפ"ז דכתובות ופרק ב' דקדושין ואמרינן בגמרא דכתובות איצטריכא ליה משום כתובה דתנן תצא בלא כתובה ובקדושין איצטריכא ליה משום קדושין דתנן אינה מקודשת ה"נ נימא הכא נקטה משום קרן וכפל והתם משום חומש ואשם דהוי בשבועת הפקדון:

תי"ט ד"ה והעדים כו' ישלם כו' העיקר חסר להבנת הפ' והלא הוא מה שמסיים רש"י ונקרב בע"ה כלומר והוא כבר נשבע בדבר שלא שלח ידו מה כתיב בתריה על כל דבר כו' ישלם שנים ע"כ ובע"ה נקרא השומר שהוא בע"ה רש"י בחומש:

ד"ה שגנבו כו' בעין כו' והתם בענין השבועה כתיב והשיב את הגזלה:

ד"ה משלם כו' אבל כו' היינו אם טבח ומכר קודם שנשבע דאז פטור מד' וה' אבל אם טבח ומכר אחר שנשבע חייב בד' וה' הרמב"ם פ"ד מה' גניבה:

ע''ש דלתני כו' כדתני ליה התם במש' דאמר לא' בשוק היכן שורי כו' דיותר נכון היה לתוס' לכתבו בכאן משום דהתם הדבר פשוט מחמת המשנה שאח"כ י"ל דהתם תנן שורי דשייך ביה ד' וה' והכא פקדוני:

ט הגוזל צריך ליתן טעם למה השמיט הרי"ף ז"ל משנה זו:

ס"א אשם:

ונשבע פרש"י ואחר מיתת האב הודה בעל חידושי הלכות הק' דהא בין למאן דמוקי מתני' כר"ע ובין כר"י הגלילי אפי' הודה בחיי הגר לא מצי מחיל לנפשיה והעלה שהוא ט"ס ולעד"ן דסבר רש"י דהודה בחיי אביו ואביו לא תבעו אמרי' שמא מחל לו כרחם אב על בנים:

תי"ט ד"ה לבניו כו' לאחיו כו' י"ל דדייק שפיר משום דהר"ב מפרש אם אינו רוצה להפסיד חלקו שר"ל בין האחים לא שייך מחזיר לבניו שכיון שהגזילה ביד בניו אינו מפסיד כלום דבניו אפי' קטנים משמע וכיון שיש להם אותה הגזלה יוכלו להתפרנס ממנה עד שתכלה וזה הנאה אל הגזלן וא"כ מאי דקתני אינו רוצה מיירי בשאין לו בנים:

ע"ש אשר (גזל) כו' ומה שנאמר העושק אשר עשק מוקמינן בב"מ דף מ"ח בייחד לו כלי לעשקו:

ד"ה ואם כו' ואין כו' י"ל דה"ק ל"מ אינו רוצה אלא אפי' אינו צריך לעשות כן דלמה מאחרים כו':

הרע"ב ד"ה ואם כו' חובו כו' שאינו אלא הרחקת נזקו הרמב"ם ואע"ג דתנינן ליה בנדרים לשון דהכא עדיף דלמ"ד דהתם מיירי בלוה ע"מ שלא לכופו לפרוע הכא שרי דב"ח באים ונפרעים ועוד להרמב"ם צריך שיאמר לב"ח שאביו הדירו מכל נכסים והויא מתני' דומיא דמתני' דלעיל:

תי"ט ד''ה ואם כו' במשנה ז' כו' אינה זאת המשנה אלא מ"ח היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל דדוקא קתני כדפי' שם הרא"ש אבל בשל מ"ז כתב שם הרא"ש אורחא דמילתא נקט ובהא הלכה לה תמיהת התי"ט וה"ק תוספות דשמא האי לא יאכל דהכא הוא כדהתם משנה ח' ובהכי מדוייקים דברי הש"ע י"ד רכ"א דבדין מש' ז' לא כתב ואין לו מה יאכל אבל בדין דמשנה ח' כתבו:

יא לנדבה לשופרות קיץ המזבח רש"י הו"א דלא תני בניו בדרישא לרמוז למ"ש הרמב"ם פ"א מה"ג דאם היה הגזלן קטן אעפ"י שאין מתנתו מתנה אין היורשים מוציאים מיד הכהנים ובילקוט נשא נפקא לן מפסוק איש אשר יתן לכהן ואפשר שלכן הביא התנא הפסוק:

הרע"ב ד"ה הכסף כו' שכבר כו' נראה דכיון שהיה מעלה את הכסף זכה בו ה' וכפרש"י בחומש וז"ל קנאו ה' ונתנו לכהן ונראה דנפקא לן מן הפסוק עצמו דכתיב האשם המושב וגו' מלבד איל הכפורים וללמדנו זה הביא התנא הפסוק:

תי"ט ד"ה להשיב כו' כשהוא כו' ק' לי שהרי האשם מוסב למעלה דכתיב והשיב את אשמו ואין צורך לראיית איל הכפורים:

ע"ש כנגד כו' דנפקא לן מפסוק לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו דאין חולקים מנחות כנגד מנחות ולא קרבן כנגד קרבן וה"ה גזל הגר דסד"א דממונא הוא ויחלקו זה כנגד זה לכן קרייה רחמנא אשם דדינו כדין קרבן שצריך שיחלק כל א' וא' בין כל אנשי אותו משמר:

יב הרע"ב ד"ה נתן כו' ויביא כו' ק' דכיון שכן הוא הדין דאין מקריבין האשם עד שיחזיר הקרן וכדכתב הר"מ פ"ח מה"ג א"כ בני יהויריב שלא ראו החזרה הקרן הי"ל לשאול לגזלן למה אינו מביאה דכיון דלא שאלו הוו להו מזידין וחייבים לשלם כדתנן פ"ה דגיטין משנה ד':

תי"ט אין כו' ותמהני כו' נראה דכוונת הרב לומר דטעמא דקנו הוא מפני שכבר זכו בה וכבר עשה הכסף את שלו לכפר מחצה ואין לומר דגזרת הכתוב היא דא"כ אין דברי אביי כלום:

ע''ש מכפר כו' ז"ל התוס' מכאן נראה דכהן אין יכול למחול כיון דהוי כפרה וי"ל דהתנן לעיל מ"ו מחל לו על הקרן כו':

פ"י מ"א והניח בפ' ח"ה מ"ד גרסינן והמניח וה"ג הרי"ף והרא"ש:

הרע"ב ד"ה או כו' הק' בל"א דשפיר יתיישב אם נפרש הגוזל גזלה ומאותה גזלה האכיל והניח ולא תירץ ולק"מ דיותר נכון לפרשו בב' עניינים כל א' חלוק לעצמו מלפרש ב' מציאות בעינן א' דס"ד דתרווייהו בעינן וכ"ש דיש גירסא והמניח לפניהם דאין לפרשה כך:

ע"ש מתני' כו' (פרש"י דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים):

ד"ה ולא כו' גבאי המלך וכו' ז"ל הרמב"ם בפי' וכמו כן אין פורטין ממה (שלפני) גבאי צדקה משום חשד שלא יחשדו אותו שהוא מנכסי צדקה שיש עליו חוב כשיראה אותו (שיתן) מעות מי שלא ראה כשלקח הדינר ע"כ. תי"ט ד"ה פטורים כו' אם אכלה כו' ובהכי דייק דלא קתני הגוזל ונותן לבניו כדכתבו התוס' ותירצוהו לפי דרכם דהשתא נמי אית למימר דתני ומאכיל לפי' דוהניח דמיירי שאכלוהו דומיא דמאכיל:

ע"ש דבמשמעות כו' י"ל דחדא נפקא מה' דהגזלה דמשמע אותה שגזל:

ד"ה אין כו' חייב כו' הכי תני בתוספתא אבל נותן לו דינר נותן לו את השאר וק' דליפלוג וליתני במתני' בתיבה דמדקתני מתיבת המוכסין ומכיס גבאין פשיטא דכל שאינו משם מותר וכ"ש דק' אליבא דהרא"ש דמטי בה משום גנאי דהוי רבותא טפי דמותר ליטול משם בנותן דינר אבל מביתו פשיטא כיון דאפילו סתם מוכר הוי יאוש ואין שם שום גנאי:

ב שהבעלים וכו' גם הטור כתב סי' שס"ט והרי הוא ממונו כאילו מכרו לו ולכן נתיאשו הבעלים של החמור או הכסות שנתנו לזה כיון שראו שהמוכס החליפו או ידעוהו אח"כ ואף רישא איירי במוכס עכו"ם דמובטחים הבעלים שישלם להם דמים ולא חושבים לדון עם הלוקח דכיון דאיירי באינו יודע שהיא גזולה וכדכתב הרמב"ם לא עדיף ממכיר כליו ביד אחר והשתא דייקא יתורא דמלת מהן ור"ל מהכסות והחמור מתיאשי אבל לא מן הדמים דמקוים לתבוע את המוכס או הלסטים:

מתייאשין דכיון דהוי כמכירה חזקתה שנתייאשו הבעלים ח"מ שס"ט ואפילו כסותו שי"ל שלקח הכסות האחרת לפי שעה שלא לילך כערטילאי ודלא אייאש קמ"ל:

מן הגייס נקט הני תלתא דוקא ול"ג דליקה ומפולת כדגרסינן בפ"ג דפסחים ופ"ב דה"ה לרבותא נקטיה דאפילו אלו הג' דהוי אונס גדול דוקא נתייאשו בפי' הוא שלו וסתמא לא וכ"ש בדליקה ומפולת דיכול הוא להציל טפי. הרע"ב ד"ה אם וכו' ורישא וכו' ק' דא"כ לעיל מיירי אף במוכס ישראל אמאי לא אמרינן דמייאש ותו אמאי בעי שנתנו לו כסות אחרת וע"ק דבגמ' דייקינן מדקתני סיפא אם נתייאשו הבעלים הא סתמא לא וקאמר ל"ש אלא עכו"ם אבל ישראל סתמא מייאש ובשלמא למאי דכתיבנא לעיל דטעמא דרישא משום דהוי כמכירה ניחא מאי דדייק דוקא מסיפא אבל לטעמא דכתב הר"ב הו"ל לאפלוגי בין רישא לסיפא ובעל כרחין דרישא איירי בישראל וסיפא בעכו"ם דאלת"ה קשיא