קול הרמ"ז נזקין ו

בגמרא מכדי רשעתו וקראי אחריני לגבי האשה נמי לא מב' טעמי חדא דעיקר אסון דקרא באיש מיירי ותו דכיון דיש היקש דב"ח לא מסתבר לאוקומיה אחצאין משום דיוקא דלא גלי אלא בראיה גמורה ועי"ל דכיון דאסון דקרא משמע כולל אי דייקת ליה אחר גירסא ליקשי דיוקא דרישא אדסיפא דמן רישא הוה משמע דדוקא באסון דשניהם איכא עונש ממון הא באסון דחד ליתא ומסיפא תידוק דדוקא באסון דשניהם נפש ת"נ ולא יענש הא באסון דחד איתיה אבל במאי דכתיבא א"ש דדיוקא דרישא היינו ממש פשטא דסיפא דכי איתא אסון בתרווייהו נת"נ ולא ממון וא"ת א"כ למה לי דיוקא דרישא תיפוק ליה מפשטא דסיפא וי"ל דאהני היקשא לאפוקי מדרש דדריש נת"נ ממון א"נ לאשמועינן טעמא דפיטור מדמי אשה אפי' מתה תחלה שהוא משום דלא נתכוון כי מפשטא דסיפא הו"א דחייב מיתה כמי שהרג ב' נפשות אפי' דלא נתכוון אאשה ומינה הו"א דאפילו לא מתה אלא האשה דלא ישלם דמי וולדות ודלא כרב אדא:

ה נאמר נראה דק"ל למה נאמר בור ב' פעמים בפסוק א':

תי"ט ד"ה החופר כו' הכל שכן הוא דשכיחי בה רבים ולכך לא שנאה בהדי בבי אחריני אלא תני סיפא התופר בור בר"ה במלתא פשוטה דאתיא בכ"ש ובזה מובן מה שפירש"י וכ"ש כו' ולא תימא כו' דכיון דאיכא זה הס"ד אינו כ"ש אלא ה"פ ולא תימא דאיכא האי ס"ד דהא תנא סיפא החופר כדבר פשוט ומש"ה לא ערבביה עם הבבות האחרות דאית בהו איזה חידוש מ"ש בהא דסיפא וכן אמר בגמרא דבהאי לא פליגי כ"ע:

ע"ש החופר בור בר"ה ונפל רש"י כצ"ל:

ו הב' חייב הרי"ף גורס הראשון חייב וכתב הרא"ש דר"ל אף הראשון חייב והרמב"ם נמי כתב הראשון חייב עד שימסור דליו לשני והטור כתב עליו ולא נהירא והב"י תמה על הטור דלמאי לא פי' דברי הרמב"ם כדפירש הרא"ש דברי הרי"ף ולאו קושיא היא דשאני הרי"ף דהביא גרסתו במשנה ובה נוכל לפרש כראוי אבל הרמב"ם שהוא מפרש היל"ל דבריו ולע"ד נראה שמן הגמרא מוכח כגרסת הרי"ף דאמרינן וראשון מיפטר משימסור כו' משמע דגרסינן הא' חייב דאלת"ה הו"ל לאקשויי וראשון אמאי מפטר:

ו נפל הא דלא קצר ותני כסהו כראוי פטור כדתני רישא חייב לאשמועינן דכסה כראוי לשור או חמור:

וקטן תנא ושייר סומא ומהלך בלילה:

ז לנפילת יש לדקדק אמאי שייר לנזיקין ונראה (דנזיקין) כולל (לשן) ורגל וקרן ונלמדם ממקומות משונים נגיחה משור שור ושן ורגל מבעירה כמ"ש תי"ט בפרק כיצד ד"ה התרנגולין וא"כ תנא ושייר א"נ שייר טעינה דכתיב הקם תקים עמו:

תי"ט ד''ה לפריקה כו' נ"ל דבור ונפל ואבד דלא שייכו באדם ולכך לא גמרינהו משבת דביה שייך אדם אבל השור דשייך בהו גמרא מדשבת ודסיני ל"ק ל"ק דהוה קודם י' הדברות:

ד''ה לכלאים כתב כו' קרא כו' ק' לי שא"כ מעיקרא דאמרינן אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת ואי איתא דהתי"ט אמאי בעינן תרי ילפותי:

ע"ש שפיר כו' אין זה כלום שהרי בתחילה מייתי ב' ילפותא לב' מיני כלאים אע"ג דלא תנן אלא חדא:

פ"ו מ"א תי"ט ד"ה הכונס כו' היה כו' עי' בלחם אבירים:

ד''ה נפרצה כו' דקילא כו' פי' דנפילת הכותל משא"כ בנעל דרישא דאפילו ביום דלות קלא לפתיחת הדלת:

סד"ה או כו' תוס' כו' דאלת"ה פשיט דפטור דמאי הו"ל למעבד:

סד"ה לסטים כו' דלנפשייהו כו' וליכא למימר דפשיטא דחייבים דהא איכא סברא לומר דלא לחייבו בנזקים עיין בתוס' נ"ו ד"ה פשיטא:

ב הרע"ב ד"ה ואם כו' מונקי כו' ומש"ה לא תני לה לעיל פ"ה גבי מש' ב' וג' משום דהתם בע"ה הוא הבע''ה בעצמו ודו''ק ד הבערה פסקו הפוסקים כחזקיה דאמר ל"ש אלא שמסר לו גחלת וליבה אבל מסר לו שלהבת חייב דמעשיו גרמו לו ולפ"ז נ"ל דלפלוג בדידה שהרי בבא דפיקח פשוטה הוא:

וליבה ז"ל ה"ה והטעם שכיון שלא היתה מתלבה מאליה הו"א פטורים. חמשים נראה דטעמו כהרחקת כל הנזקים דפ"ב דב"ב הרע''ב ד"ה בא כו' ואית ספרים כו' בגמרא איתא לתרי גרסי ולא הו"ל להר"ב לכתוב ואית ספרים. תי"ט ד"ה המביא כו' עביד כו'וכדאמרינן פ"ק ס' גחלת מעפיא עמיא ואזלה ה הרע"ב ד"ה היה כו' ובגדי כו' כ"כ ה"ה לי"א משום דאפילו אינו כפות חייב שאין לו דעת לברוח אבל אח"כ כתב דהעיקר דוקא כפות:

תי"ט ד"ה היה כו' המגיד כו' ק' לי חדא דאדרבה אי בעי תנא לאשמועינן שאף הגדי דרכו להיות בגדיש ומש"ה חייב הי"ל להקדים הודאת חכמים למה שדרכו ואח"כ לתני ההיא דגדי לומר שאף הוא דרכו ותו דכפות לא קאי ארישא דאיירי במדליק בשלו ותו אמאי לא תני הכא בגדיש ומודים ובאמת דברי הר"מ קשים להולמם דמ"ש שהוא מפרש הא דגדי בטמון וכבר השיגו הראב"ד ולא הבנתי דברי ה"ה מה מתרץ ודע שמ"ש הראב"ד בטמון ז"ל בטמון כמ"ש שם המגיה וע"ק לי דאי גדי מיירי בטמון למה לי למתני תו ומודים חכמים. הרע"ב ד"ה רי"א בנר חנוכה כו' שמצוה להניחה ברה"ר לפרסום ניסא רש"י בכיצד הרגל כ"כ ואע"ג דאין הלכה כר"י היינו לענין ממון אבל לענין מצוה הלכה כמותו להניחה בתוך י'. הרא"ש:

תי"ט ד"ה רי"א כו' ב' וג' דהתם מודה ר"י דחייב אעפ"י שהיה ברשות ב"ד כגון בשעת הוצאת הזבלים אבל כאן רשות מצוה:

פ"ח מ"א תי"ט ד"ה צער כו' תמה כו' ואני תמה עליו דטפוייא דכתבו תוס' היינו שמרבים לו בבושת החבורה:

ב תי"ט ד"ה ושור כו' וצ"ל כו' ואני אומר דאצ"ל כך דרש"י כתב במשנה יו"ד דפ"ג אשורו שבייש פטור דקי"ל איש בעמיתו כו' ואי הוה דעתיה אפלוגתא דרבנן ור"ע לא הוה אמר דקי"ל אלא צ"ל בפ"ב דהתם דף כ"ו אמרינן ויהא שור חייב בד' דברים מק"ו אמר קרא איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והרי דסתם גמרא נקטא האי קרא ועלה כתב רש"י דקי"ל כו'. ו הרע"ב ד"ה התוקע לחברו שמחבר כו' נ"י כתב בפ' שור שנגח משם ר"ח תוקע באזנו אבל לא הוי דומיא דסטרו ולאחר ידו:

ע"ש באגרוף כו' כנגד אזנו רש"י בפ' שור שנגח:

פ"ט מ"א לאומנין נראה דתני לה בלשון רבים מטעם דתנן בפ"ו דב"מ כל האומנין ש"ש הן ע"ש מה שכתבנו וע"ע לקמן חייבין דמיד שעשאו כלי קנאו בע"ה ואין לאומן עליו אלא חוב בעלמא סמ"ע ולדעתי א"צ לטעמו דכיון דאמרינן אין אומן קונה בשבח כלי ממילא ברשות בעליו הוא ושלא השביח עוד:

הרע"ב ד"ה וקלקלו כו' ותנא כו' נראה דתחלה שנה ר' ב"ק ואח"כ ב"ב (דנתן) לחרש שנאה לגלויי רישא וראשונה לא זזה ולפי האמת כוללת בין עצים בין כלי והיינו אומנין בלשון רבים:

תי"ט ד''ה נתן כו' אומן כו' פלוגתא דרבוותא היא עיין בש"ך ש"ו. ד ר' יהודה רש"י בעבודה זרה א"כ נמצא זה משתכר בשינויו:

הרש"ב ד"ה בפסולת כו' דאילו לא קלט הצבע כראוי היה פטור דאנוס הוא א"נ כדכתב נ"י שיאמר שזה בא מן הצמר שיש צמר שאינו קולט הצבע:

ד"ה לצבוע כו' בשינוי כו' דס"ל כל המשנה מדעת בעליו נקרא גזלן וקנאו בשינוי רש"י פ' דע"ז ו':

תי"ט ד"ה נותן כו' ובהקדיחה כו' ומש"ה תלה הקדיחה ביורה ולא בו שהוא לא השהה הצמר שנא' שלכן קדח:

ד"ה אם כו' ושכר כו' אבל בב"מ פ"ו מ"ב לא הזכיר שכר טרחו משום דהתם נחית לפרש מה שהוא ידו על התחתונה דהיינו שאינו נותן לו מה שהשביח את הצמר אלא מה שהוציא אבל בענין השכירות אין ידו על התחתונה שהרי משלם לו כשכר יום ועיין פ"ק דעבודה זרה ו' מ"ש שם רש"י דהתם עיקרה דהלכתא:

ד''ה נותן כו' דנותן כו' שהרי כשפסק עמו בקבלנות קיבל עליו להוציא היציאות משלו אעפ"י שתרבנה:

ד"ה רי"א כו' ששינה כו' תמיה לי דלמה לא יוכל הצבע לשלם בצמר עצמו מאי שנא מכל המזיקים דנותנין אפילו סובין:

ה הרע"ב ד"ה נשבע כו' והודה וכו' לפי הטעם שכתב התי"ט להרמב"ם האי הודה שלא בפניו:

ד"ה לא יתן לא לבנו כו' ונראה דאפי' קבל הגזלן עליו אחריות הדרך לא הויא השבה עד שידע שהגיע ליד הנגזל:

תי"ט סד"ה שוה כו' עצמו כו' א"נ שטענו שתי כסף והודה לו ש"פ תוספת:

ד''ה יוליכנו כו' טעם כו' פי' טעם למה שהקפיד הפ' בזה שיוליכנו אחריו משא"כ בשאר גזלות ואמר דמאחר שנשבע כו' והוא ענין נכון והש"ך הק' על הרמב"ם והש"ע למה נותנים טעם אחר וז"ל הגמרא נשבע אע"ג דא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה ע"כ וא"כ האי כפרה ר"ל קרבן וכתב הרא"ש דכיון דנשבע לו א"א לו להביא כפרתו עד דעביד (השבה) מעלייא לידו של נגזל וכל זה הוא תירוץ ליישב המשנה אליבא כו' אבל קודם לזה בכל הסוגיא לא נזכר טעם אחר כי אם הפסוק דלאשר הוא לו יתננו ולא מטי בה משום כפרה והיינו טעמא דהרמב"ם טעמא דקרא: