קול הרמ"ז נזקין ה

את הקטן ותמהתי איך אישתמוטינהו לרש"י ולתוספת. ה הרע"ב ד"ה מועד כו' שלשה כו' כל אלה הג' אוקמתות כתב הרמב"ם בחי' ותמה עליו ה"ה דב' קמייתי נדחו בגמרא וכתב ה"ה דשמא הר"מ היתה לו גירסא אחרת ומכל מקום הר"ב לא היה לו להכניס עצמו במחלוקת:

תי"ט ד"ה מועד כו' וכן וכו' אי היתה כך הוכחה מעליא לא היתה נעלמת מן ה"ה דהוכרח לומר דהרמב"ם לא הוה גריס כגירסא דילן והאמת עמו דא"א לומר כהתי"ט דהתם אהא דאמר במועד ליפול על בני אדם בבורות (דף מ"ח ע"ב) ופרכינן א"ה בר קטלא ופרש"י ואיך בא לידי מועד וכאן לא שייך לומר דקטל וערק (דלא עלה מן הבור מאליו) א"נ שהוזמו זוממי זוממין או שאין מכירין את השור וכו' ואי איתא דמועד לנכרים או לטרפה הוה מועד מאי קשה ליה לוקמה בהכי ומאי מקשי:

ד"ה וכן וכ"ש דאע"ג כו' סברא זו יש נמי צריכותא לבב"ק דמתניתין דלעיל:

ע"ש מחייב וכו' יש להרהר על זה שהרי איתא בברייתא במכילתין ובעל השור נקי מחצי כופר ומיירי בממית את האדם ע"י עד א' או ע"פ הבעלים ודסבר דכופרא כפרה ואי לא מעטיה קרא הו"א ליחייב קמ"ל ואם חייב לצאת ידי שמים למה ימעטנה קרא וכ"ש דנקי משמע נקי לגמרי:

מתחכך לא תני שנתחכך כמ"ש נתכוון וכו' לפרש"י ר"ל שהיה מתחכך פעם אחרת ומתחכך תואר ולתוס' הוא הווה ומשום דאין דרך להפיל הכותל בחיכוך מעט תני מתחכך:

הרע"ב ד"ה שור וכו' אם כופר כו' נ"ל דאם זה אינו תלוי אלא ר"ל באמת כמו ואם בריאה יברא ה' וא"כ הו"ל כאילו נכתב כופר ב"פ א"נ הכי דריש אם יושת עליו כופר יושת עליו:

ז הרע"ב הרי כו' (וששה לששה כצ"ל) וכו' אם תדקדק בהם תראה שהמשך כל הפרשה מבואר אעפ"י שלא היו כתובים:

ח אסור אפי' בהנאה הרמב"ם והר"ב הו"ל לכתוב מ"ד בגמר' דנפק' מבעל השור נקי:

ואם פי' אפי' באכילה וזהו דיוק מלת ואם שחטו כלומר ל"מ אם לא שחטו ושמותר בהנאה אלא אפילו שחטו מותר באכילה:

הרע"ב ד"ה הקדישו כו' ונפקא כו' פי' לפי שעה שהרי סופו לההרג שאפי' שור הקדש חייב מיתה:

תי"ט ד"ה שור כו' ליסקל כו' עי"ל דתנא אקרא קאי דכתיב סקול יסקל ולא יאכל:

ד"ה בשרו כו' ומאת כו' איברא שכן היא לפי מ"ש הר"ב בכאן אבל מסקנת הגמרא היא דקי"ל כדר' אבהו מלא יאכל נפקא איסור אכילה והנאה וכ"כ הר"ב בקדושין ואת בשרו לאיסור הנאת עורו את הטפל לבשרו ט הבעלים מתחייבים בנזקין כבעלים רש"י. ונעל או נעל טור שצ"ז:

חייב לא סגי ליה דליתני מועד משום דבעי לאשמועינן טעמא לתרוייהו דתם. חייב ומועד פטור ולא נילף לתם מן המועד דכתיב ולא ישמרנו לזה שהוא המועד ולא לתם דשמור הוא המועד בשמירה פחותה ומש"ה מייתי קרא:

הרע"ב ד"ה ומועד כו' הרמב"ם פסק כרב דאין צד תמות הוא במקום (שהוא מועד לגמרי):

תי"ט ד"ה לש"ח כו' שכר כו' וה"ה השוכר וכונת התוס' דתני תחלה ב' הקצוות ובתר הכי תני דמציעא בענין החיוב ובסדר זה נוחים להיותם נזכרים וסדורים על הלשון:

ע"ש דומין כו' אי משום הא אדרבה יותר שוים השואל והשוכר אב"א קרא דתרווייהו אתו בספק א' אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו ואי בעית אימא סברא ששניהם משתמשים באותו החפץ משא"כ בש"ח וש"ש ודתרוייהו אסירי בשליחות יד ול"נ בהא דאמרינן בב"מ פ"ז צ"ג ד' שומרין הם ודיניהם ג' והיינו ש"ח א' וש"ש ב' נושא שכר ושוכר ג' ולכן תני לנושא שכר ושוכר אהדדי ועי"ל כמ"ש שם דר"מ ור"י פליגי בשוכר אם הוא כש"ש או כש"ח ולכן הקדים ש"ח ושואל משום דבהו לית פלוגתא והשתא א"ש דהרמב"ם נקט להו ש"ח נ"ש והשוכר והשואל משום דקי"ל דש"ש ושוכר שניהם חייבים ואיהו ז"ל נקטינהו לפי ההלכה ולפי סדר תשלומיהן ש"ח לא כלום ונ"ש ושוכר במקצת והשואל בכל:

ע"ש להדדי כו' לא נקרא זה דימוי שחנם של ש"ח הוא שלא מקבל כלום ושל שואל שאינו נותן כלום ויש חילוק גדול בין נותן למקבל:

ד"ה נכנסו כו' מיירי כו' ובזה א"ש המועד משלם כו' ור"ל דוקא בתשלומין הם כבעלים אבל לא בענין השמירה:

ד"ה חייב כו' קסבר כו' סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי (פי' אין דרך ב"א לשמרם אלא מניחם ויוצאים):

ע"ש לתם כו' דנבעי תם שמירה מעולה ד''ה רא"א כו' אלא תשים כו' וה"נ האי לא ישמרנו לא יקיימהו הוא רש''י פ"ה מ"א משלם בש"ס גרסינן משתלם. תי"ט ד"ה ורביע כו' במקצת כו' וה"ה כשעדים מעידים כדאמרינן שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים:

ד"ה ורביע כו' אלא כו' פי' ומש"ה לא מוקמינן למתני' בהכי ולא היא דשכיר כנראה ממתניתין דלעיל באם יש מותר בנזיקין ועיין אלא מדתני ח"נ מן הפרה:

ע"ש וכתבו כו' קושית תוס' היא דכיון דשותפים הם למה יפרע רביע נזק מהולד הלא אם אבדה הפרה הניזק מפסיד חציה ומעתה אין קושיא ממ"ש לעיל דאפילו עומדת באגם ק' למה לא יפסיד הניזק חצי הפרה:

ע"ש אתיא כו' צריך לאוקמא דלא תושמה הפרה בב"ד קודם שאבדה דעדיין לא נודע מה חייב לו ולכן הולכין אחר הנמצא לשומו בב"ד ולשלם:

ע"ש אלא כו' תוספת כתבו בדף ל"ג ד"ה איכא בינייהו דמשעת הנזק קיימא ברשותיה קודם העמדה בדין וחשבינן כאילו בא ח"נ לידו מאותה שעה:

ב תי"ט ד"ה הכניסו כו' שנוחות כו' הק' מהרש"א דבגמרא מקשינן דיוקא דרישא אדסיפא דדוקא שלא ברשות חייב הא ברשות פטור דמסתמא לא קביל נטירותא אימא סיפא אם הכניס ברשות ב"ה חייב מכלל דמסתמא לא קביל נטירותא ואמאי לא משני דקדרות ופירות דנוחות להשבר ולהתקלקל אמרינן דמסתמא קביל בעל החצר נטירותא משא"כ בעל הקדרות והפירות דלא קביל נטירותא דשור ע"ש פירות כו' ל"נ דתנן בבא דפירות לאשמועינן דדוקא הוזקה דומיא דרישא דהיינו שהוחלקה חייב אבל אכלה פטור ובבא דהכניס שורו תנייה משום סיפא דנפל לבורו:

ג תי"ט ד"ה משלם כו' להנאתו כו' כך הקשו התוס' לפרש"י ובודאי דרש"י, סובר דמשונה הוא להפיל עצמו בבור בשביל אכילת ירק:

ד ואדם הא נמי לא נטריה תנא עד פ"ט דסנהדרין גבי נתכון להרוג את הבהמה משום דמי וכו':

הרע"ב ד"ה איידי כו' ומשום הכי לא תנייה בפרקין דלעיל גבי נתכוון להרוג את הבהמה כו' משום דכל הנהו דפ' ד' נקטינהו בדוקא לגופייהו והכא בדרך איידי:

ד"ה שור כו' ומזה אני תמה כו' כבר הקדימו הראב"ד בהשגה זו רפ"ד דהלכות.. רוצח אלא שהתי"ט העריך המערכות ב' כנגד ב' ונ"ל ליישב הכל ולומר דניחא להרמב"ם לפסוק בהיקשא בכ"מ חדא שהיא ברייתא מוכחת בגמרא בהרבה מקומות אמרו דחזקיה שנאה והוא בנו של ר' חייא שמשנתו מדוייקת (וכ"כ) התוס' בסנהדרין דף ע"ט וגם שמשם משמע דרבא דאיהו בתראה ס"ל כוותיה וכמ"ש הכ"מ רפ"ד דה' רוצח אבל מה שצריך לתרץ הוא איך יפרש חזקיה פסוק דונתת נפש תחת נפש כיון דפוטר לא מתכוין לגמרי והתוספת נדחקו מאד ואמרו שיפרש רישא דולא יהיה אסון בלא מתכווין לאשה וסיפא דואם אסון יהיה במתכוין לה וגם לפי המסקנא דר"א פי' אסון דרישא באיש ודסיפא באשה וכמ"ש התי"ט כאן והוא דוחק גמור אבל הרמב"ם סובר דתנא דבי חזקיה ורב אדא אינן חולקים דאלת"ה הול"ל במכילתין דר"א פליג אדב"ח וכדאמר רבא בסנהדרין דמפקא מדר' ומדרבנן ואסון דקרא בין דרישא בין דסיפא שוים והיינו אסון דאיש עיקר שהוא המכוון באותו מצות ועמו טפלים אסון האשה שלא נתכוונו לה וה"ק אם לא יהיה אסון כולל ענוש יענש ב' עונשין נזק וצער לאשה ודמי וולדות לבעל ומינה דייקינן הא אם לא יהיה אסון כולל אין שם שום עונש לא דמי וולדות שהרי נהרג ולא דמי האשה אפילו מתה קודם האיש וטעמא דלא נתכוון לה וז"ש (בפ' אלו נערות) ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם היה שם אסון אין שם עונש ואע"פ שהריגת האשה בשגגה שהרי לא נתכוונו לה כו' ואח"כ מביא היקשא דב"ח ממכה אדם כו' דקשה אמאי צריך תו לההיא אלא לגלות דעתו דהיינו שוגג היינו לא מתכוון דתרווייהו כחדא לפיטור וכמו שפסק הלכה כר"ש בכ"מ בדבר:

שאינו מתכווין בשבת ובכל איסורים וה"נ ל"ש והשתא א"ש מה שהקשה רב אדי אטו באסון תליא מילתא בכונה תליא כו' ופרש"י דס"ל כר"ש דפטר בלא מתכוין ממיתה:

וחייב ממון ולית ליה דב"ח והתוס' הקשו עליו דמה דמקשה לרבא ואביי דס"ל כרבנן כו' ופי' הם דעיקר טעמו דר"א משום דסבר כר' דדריש נפש ת"נ ממון:

כו' ע"ע שבודאי גם הם קשה מה שהקשה לרש"י ועוד דמאן דכר שמיה דרבי אבל להרמב"ם ניחא משום דבין סברת ר"ש דפטר לגמרי בלא מתכוין ובין היקשא דב"ח שהוא טעמו דר"ש פשוט ונודע בכל התלמוד וכ"ש לאביי ורבא שלהם הק' ר"א וסברי כר"ש בסתמא ולכן הק' סתם באופן דגם ר"א ס"ל דאין מתכוין פטור לגמרי וז"ש כי נתכוונו זה לזה אע"פ שיש אסון באשה יענשו משום דלגבי מיתה האשה חשיבה דבר שאין בו מיתת ב"ד ומש"ה חייבים דמי ולדות וכדכתב הרמב"ם:

ז"ל בפ"ד דה' חובל וא"ת אעיקר דדינא פירכא דכיון דס"ל להרמב"ם דאסון דקרא כולל א"כ מנ"ל לדייק הא איכא אסון כולל פטור דלמא הכי נדייק לא יהיה אסון כולל יענש הא איכא פרטי בין בו בין בה ליכא עונש ולית הלכתא כר"ש וי"ל דלגבי ההורג לא איצטריך דפשיטא דקים ליה בדרבה מיניה כנזכר