קול הרמ"ז נזקין ד

חסורי מתסרא בהדיא אלא ה"ק וא"כ לאו חסורי איהו אלא אוקמתא רישא בשבת וסיפא בחול:

ע"ש או כו' ובהא ניחא דלא הויא מתניתין זו ואין צריך לומר זו גמ':

(תי"ט סד"ה אחד כו' דחולקין כו' ול"נ אדרבה דהוכרח) ממ"ש הר"ב הגהה דגם הרמב"ם ס"ל דוקא בצרכי שבת ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן משום דתלה כדי שיהא פנוי בכניסת שבת וכלומר שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת ויעשה שבתו בטוב אבל אי מיירי במה שאינו צריך לשבת מה לי שיהא פנוי והלא בע"כ יפנה מעסקיו דלא ברשיעי עסקינן ועוד דענין זה מיירי בין השמשות ומסתמא העסקים שבאותה שעה הם לצורך שבת ועוד שבפירושו פי' דוקא לדבר מצוה וכל היכא דמציא לתרוצי פי' וחיבור מתרצינן:

ח מועד פי' שהיזק המועד גדול משל התם. ותם במועד דשל תם מרובה משל המועד:

תי"ט ד"ה מועד כו' אלא כו' ק' לי הלא דרש"י הוצרך מה שפי' משום דלישנא דמתני' משמע שהמועד הזיק את התם ולא התם את המועד ועוד דדרך רש"י לפרש והו"ל חידוש גדול בזה דהתם משלם נ"ש וטעם הדבר וע"ק דאם כן אדמפליג בין מועד בתם לתם במועד לפליג בחד וע"ק דלפ"ז חמור התם מן המועד שהתם מפסיד כ' מן הראוי והמועד אינו מפסיד אלא עשרה:

ע"ש כאחת כו' או אחר זמן כ"כ הרא"ש כי היכי דלא תיקשי ליה דתניא בברייתא חצר האחרון:

ט נוטל דהיינו חצי נזק רש"י:

הרע"ב ד"ה וכן כו' שהשביח כו' והא דאמר חצי החי וחצי המת לאו דוקא אלא דמקבל עליו חצי הפחת ולא שייכא נבלה לגבי מזיק אלא לחלוק בשבח:

תי"ט ד"ה נוטל את השור כו' דאי לאו הכי (הא) דתנן בספ"ק דתם משלם מגופו אלא לאשמועינן דהוחלט השור ונ"מ דאם הקדישו קדוש:

ד"ה ולא כו' שאם כו' אין זה פי' למ"ש פחת שפחתו מיתה דההיא ר"ל דשמין את הנבלה כמה פחותין דמיה עכשיו משעה שהיה חי איברא דמיניה נפקא שאם פיחת משעת מיתה כו' דדוקא פחת דפחתה מיתה מחצין ולא מה שנפחת אחר מיתה. ע"ש דשבחה כו' בר"פ ד"ה תשלומי נזק כתב התי"ט משם נ"י עצמו דשבח לניזק ומ"ש התי"ט ובגמרא דריש ליה מקראי התם דרשינן לפחת נבלה ולא לשבח והרב בעל הגהות אלפסי יישב דהתם איירי כשהמזיק נשכר:

י על מעשר יש ליתן טעם למה לא הקדים למשנה זו המשנה י"א דהויא דומיא לכל מתני' דלעיל דאיירי בשור מזיק וי"ל שתחלה שונה החילוקים שבין השור לאדם ואח"כ המחלוקת שיש בין בעלי דינין:

פטור הא דלא ערבינהו שורו שבייש ושסימא משום דכל חדא אתא לדבר בפני עצמו דבבא דבייש אתא לדמויי הוא דומיא דשורו ודסיפא אתא לגופיה דלא שמעינן לה (בשום משנה) תוס':

שחבל כתבו התוס' דהאי בבא לא אצטריך אלא תני לה אגב הדליק הגדיש דמיירי שנדון בנפשו ע"כ ואל תתמה דתני רישא אגב סיפא דהכי אשכחן בפ' כל התדיר במערבא תני רישא אגב סיפא דף צ"א ולנ"ל בכלל שלמדונו התוס' דרגילות ללמד בקיצור מה שנשנה במקום אחר ואפי' בב' מקומות וכמו שכתבו ביבמות פ"ג מש' ד' גבי כ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם וע"ש בתי"ט וה"נ אשמועי' מאי דתנן בריש הנחנקים דדוקא החובל בחיים חייב ולא לאחר מיתה והכא הוא דומיא דשור דודאי אינו חייב לשלם אלא בחיים:

הרע"ב ד''ה שורו כו' שנאמר כו' זו תוס' תי"ט והוא מדעתו כי הר"ב לאו מקרי דרדקי הוא אלא הכוונה לומר שזהו חיובו לשלחו חפשי ושאינו חייב דמי שן ועין:

תי"ט סד"ה שורו כו' דמריה כו' ההגהות אלפסי מגיה דאמרינן חייב כמאן דחבל איניש מעלמא והכי מסתבר דאי מריה פשיטא דאצ"ל והתימא על התי"ט שהזכירו כאילו היה חידוש:

ד"ה שורו כו' דאפילו בחול חייב נמי חצי נזק כצ"ל:

ד"ה חייב כו' דאורחא כו' ואע"ג דעל שאר הגדיש דמשלם ח"נ לר' יוחנן דהלכתא כוותיה פרש"י דהיינו צרורות ליכא למימר דמשונה הוא משום דאורחא הוא כיון שנותן גחלת במקום א' מהגדיש להבעיר הכל אבל בכאן תחלתו בשינוי:

ד"ה מפני כו' ופסק כו' זה שייך לפרש"י דסבר דמאן דמוקי מתניתין בשוגג לא בעי צריך לאפרו אבל התוס' הקשו עליו וכתבו דאף לההיא אוקמתא בעי צריכה לגופה:

יא זה בכאן לא שייך למתני לא כי דתרווייהו שמא שניהם חייבים כו' כתב הרמב"ם (ופסקו הש"ע סי' ת') דחייב לשלם מגוף הפחות שבשניהם וכתב ה"ה דהטעם מפני שהוא ספק והמע"ה ומפני זה הוסיף הסמ"ע שאם זה הפחות אינו שוה כדי ח"נ מפסיד הניזק:

הרע"ב ד"ה שניהם כו' ששניהם כו' דאלת"ה חייב גברא מבעי ליה ותו מאי שניהם ש"ס ואה"נ דהו"מ לדיוקי משניהם פטורים אלא דנקטיה בחייבים משום נפקותא דכי איתנהו לתרווייהו:

תי"ט ד"ה לא כו' מצית כו' לא צרכינן להאי לדייקו מהכא דבהדי' אמרי' ר"פ הפרה דלרבנן זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה. ע"ש ואשתכח כו' אבל הר"ב נרא' דלא מפרש כן דכתב מתחכך היה בסלע ולקה:

ד"ה היו כו' מינייהו כו' והו"א מדזה אומר שורך המזיק כו' ואמאי לא טענו בסלע לקה אלא דאיכא סהדי:

ע"ש נתברר כו' דמתניתין כר"ע דס"ל שותפי נינהו דאי כר' ישמעאל דס"ל ב"ח הוא וזוזי הוא דאסיק ביה אבד הא' לא איבד זכותו רש"י:

ד''ה קטן כו' ותמיהני כו' אין כונתם לדמים דוקא ויגיד עליו רעו בדבור האחר לא תקח אלא קטן שלי ומ"ש ודמי הוא לומר שיפסיד שווי מותר הנזק:

ד"ה היו כו' כתבו כו' ול"נ דהו"א דטענת המזיק גריעה טובא דאין דרך קטן להתקוטט עם גדול וזה י"ל לדעת הר"ב:

פ"ד מ"א הרע"ב ד"ה ישלים כו' כגון כו' משום דמתניתין כר"י דב"ח נינהו וא"כ הו"ל ראשון ראשון נשכר אלא כגון כו' ע"ש שומר שכר כו' בההיא הנאה דמשתלם נזקו:

ד"ה אם כו' ה"ק כו' דאם ר"ל בו בשור המזיק היל"ל יחזיר לבעלים אלא ה"ק:

תי"ט ד"ה שור כו' פירש"י כו' ק' דכיון דתנן זה אחר זה מוכח דהוה ביום א' אפילו מאה לא הועד דהלכה כר"י פ"ב דבעינן ג' ימים וי"ל דכיון דהכא מיירי דכל א' מהנזיקים תפס את השור להשתלם ממנו א"א שיהיה כל זה ביום א':

ד"ה ד' וה' כו' עיין מ"ש שם. ד"ה רש"א כו' דתפיס כו' רש"י ס"ל דדוקא אם תפסו לגבות ממנו הוא הפסיד חלקו אבל הניזקים האחרים שאינם ברשותם לא הפסידו את שלהם שלא פשעו בשמירתו וכ"כ הרי"ף והרמב"ם:

את כו' למ"ד אינו מועד בלא וי"ו שנראה מיותר כדאמרינן בגמרא לסיועי ולמ"ד ואינו תנן י"ל דבא לרבות איפכא כגון מועד לשאינו מינו או מועד לבהמה:

תי"ט ד"ה ואינו מועד מסקינן כו' כ"כ הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אבל התוספת חולקים ומש"ה לא כתבו הר"ב ולפ"ד מתניתין דייקא כרי"ף וסיעתו דהו"ל לקצר ולשנות מועד למינו ולא לשאינו מינו:

ד"ה אמרו כו' ותמיהני כו' עדיפי מינה הו"ל לאתמוהי דהתם כתב נ"י דסגיא במשמוש התינוקות אמרי בפעם א' וכאן אמר דצרכינן משמוש באותן שבתות אלא דיש לחלק דשאין הימים רצופין דאז בעי טפי אבל ברצופים אפי' בלא משמוש סגי בג' ימים:

ג ישראל בגמרא נכסים של הדיוט וניחא לי דבשלמא ברישא לא דייק למתני הדיוט כיון שעדיין לא נזכר הקדש משא"כ בסיפא:

תי"ט סד"ה שור כו' לפרושי כו' ל"נ דא"כ הו"ל משונה מכל שאר מילי דתנינן התם דהוו כללי ולבתר מפרש להו כדאמרינן (בדוכתי) טובא ובשור של ישראל כו' אלא ה"נ מפרש מאי דכליל לעיל שאין בהם מעילה אמרינן דמתניתין ר"י הגלילי דסבר דקדשים קלים ממון בעלים וקרינן בהו רעהו מש"ה הדר ותני ליה הכא ומייתי קרא דשור, רעהו לפרושי ההיא דפ"ק:

ד"ה פטור וכו' תימא וכו' הר"ב קשיתיה מתני' דלא תני וכן שור של ישראל שנגח דה"מ דקאי אקרא והרמב"ם בפי' כתב וז"ל אם יש לנו בדיניהם זכות נדון להם בדיניהם ונאמר להם כך דיניהם ואם טוב לנו בדיננו נדון להם כפי דינינו ואל תתמה וכו' כמ"ש התי"ט בסמוך ומינה דסמיך על היתר ממונם דאי קאי אקרא דרעהו ומש"ה פטור לא א"ש ואל תתמה אהאי בבא דהקדש נמי אתמעט מרעהו ובפרק הגוזל קי"ג יש ממש ל' הרמב"ם בפי' הנזכר ולפ"ז מובני' דברי תו' ולא כהגהות רש"ל דז"ל התו' עמד והתיר ממונן משמע דוקא בענין זה שנגח שור שלנו שלהם ולמ"ד בפ' בתרא דגזל עכו"ם אסור ניחא אבל למ"ד מותר קשה ור"ל דלמ"ד גזל עכו"ם אסור ס"ל דהפקעת הלואתו מותר והיינו מטעמ' דויתר ולכך שור שלנו שנגח שור שלהם פטור דהיינו הפקעת הלואתו אבל למ"ד אפילו גזל עכו"ם מותר לגמרי קשה דלמאי צריכי קרא דעמד וימודד:

ד הרע"ב ד"ה מעמידין וכו' נגחנים כו' פי' רשעים ומשתגעים ליגח תוס':

ע"ש מקרקע וכו' הרמב"ם פרק ט"ו מנכסי אפוטרופסין:

ע"ש האצטדין וכו' שמביאין אותו למקום שחוק בפ"ק דעבודה זרה מש' ז':

תי"ט סד"ה פטור כו' הלכך כו' ל"נ משום דכתיב כי יגח שור איש דאיש דוקא ולא דקטן וכפרש"י בפ' משפטים ואיש כי יכה ולא קטן שהכה וכן במכה איש הייתי אומר ולא קטן והוצרך פסוק דכל נפש אדם ובזה יש ליתן איזה צריכות לרישא דכיון דשור איש משמע גדול הו"א דגם שור רעהו ר"ל גדול כמותו לאפוקי שור של קטן ואח"כ מצאתי בילקוט שור איש להוציא