קול הרמ"ז נזקין לד

תי"ט ד"ה שלא כו' תיקן כו' אני מפרש ענין זה כמ"ש הר"ב במלת פרס והוא מובן במשרז"ל במסכתא ברכות בפסוק ורחוקים מצדקה שאינן רוצים ליהנות דרך צדקה ע"ש וק"ל:

ז תי"ט ד"ה הרחק כו' הרחק כו' לא דק בזה דהתם הרחק יוצא אל דרכך משא"כ בכאן והי"ל להביא פסוק יצאו את העיר לא הרחיקו ששם הוא עומד ומ"מ דקדוק שני החכמים הנז"ל נכון כי לשון חכמים לחוד:

טז תי"ט ד''ה ואל כו' מעורב כו' פרש"י בעירובין שה' אמר מעשר מן מן המעשר דוקא ולא ביותר ולכן אם הפריש י"ב במקום יו"ד והלוי נתן ממנה תרומת מעשר לא נתנה מהמעשר ולכן פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים ע"כ תמצית הענין:

יז גדלתי בין החכמים (הג"ה עמ"ש בהג"ה בפ"ג ה' י"ג):

פ"ב מ"א לעושיה להקב"ה. תפארת לו מן האדם שבני אדם מקלסין אותו תוס' רפ"ג דנדרים ועיין עוד בגמ' בפי' הר"ן:

ב יפה (הג"ה עמ"ש במשנה י"ז בפ"ג בהג"ה):

פ"ג מ"ט כל שיראת (עמ"ש בהג"ה למשנה י"ז):

י תי"ט ד"ה וכל כו' צריכא כו' (הג"ה ולעד"נ ששני דברים אחדים ולא דבר והפוכו. דאי דבר והפוכו הול"ל וכל שרוח הבריות אין נוחה הימנו. אלא שהתנא בא לתרץ מה שי"ל מה שארז"ל האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא וא"כ ליתא לכלל זה כל שרוח הבריות כו'. והנה ידוע מ"ש שלמה רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה וגו' נמצא שיש רוח לבהמה אלו בני אדם שדומין לבהמה רשעים הן ובחייהן קרוין מתים ובזה א"ש לשון צחות של התנא וכל שאין רוח הבריות (אלא רוח הבהמה) נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו (ע"ד את זה לעומת זה) (גם אין רוח המקום מדוקדק) ומכוון למה שארז"ל האי צמ"ר דרחמי ליה בני מתא היינו בני מתים נוחים הימנו בודאי לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא ולכאורה נראה דהאריך בשני תיבות במילי דשמיא ללא צורך דדי הי"ל משום דלא מוכח להו אלא לפעמים המה מוכיחים להנאת עצמם או רק לקנטר לאנשים השנואים להם לכן נתן התנא הסי' טוב להכירם דלא מוכיחים במילי לשם שמים):

יג הרע"ב ד"ה סייג לחכמה כו' מדברי הרשות כו':

(הג"ה וי"ל ל"ל להר"ב לדחוקי ולחזור מפירושו שפי' לעיל בפ"א מ' י"ז בד"ה ולא מצאתי כו' היינו מי ששומע חרפתו ושותק וזהו סייג ממש לחכמה כמשרז"ל על הכעסן אם חכם הוא חכמתו מסתלקת. וגם בזה א"ש הא דשינה התנא בסייג זה מבכל הסייגים הקודמים הקדים הסייג למעלה וכאן הקדים המעלה ולפד"נ דבכל הקודמים הסייג הוא המביא למעלה זו וזולת הסייג א"א לעלות למעלה זו משא"כ לסייג זה אין הסייג מביא למעלת החכמה כ"א מעמיד החכמה שלא תסתלקה ממנו לכן העמיד הסייג אחר המעלה ואפשר מש"ה אמר התנא כל ימי גדלתי בין החכמים כו' כי לכסילים אף שהכעס בחיקם ינוח אין להם מה לאבד. ועי"ל בדברי הר"ב דמפרש בשתיקה מדברי הרשות וע"כ הטעם משום דברוב דברים לא יחדל פשע א"כ אין זה סייג לחכמה כ"א ליראה. אבל באמת במה דסיים הר"ב ועליהם אמר שלמה אויל מחריש חכם יחשב אפשר שכוונתו כמ"ש המחבר בפסחים דף ס"ד בד"ה שתיקותיה כו' וע"ש בהגה ושם תראה שיש שתיקה א' דיפה לחכם היינו להנאת הגוף ולאויל יש ג"כ ריוח בשתיקה זו הנאת גופו ויותר מזה שנחשב לחכם וע"ז אמרו יפה שתיקה לחכמים וק"ו לטפשים ע"ש. ועד"ז א"ש ג"כ דברי התנא הול"ל בין החכמים לא מצאתי טובה להם ממדת השתיקה כ"א לגוף ואפשר מש"ה יש גי' משתיקה וא"כ אין השתיקה גורם החכמה לחכם כ''א לאויל השתיקה תועלת שלא יתוודע אולתו. ולכן שינה התנא ותני סייג לחכמה ור"ל מה לעשות להתחשב לחכם הוא השתיקה וק"ל):

טו תי"ט ד"ה הכל וכו' שנינו ברפ"ב וכו' לא איריא כלל כי האיסור הוא להרהר בעצמותו של הבורא אבל לא במדותיו שבהן מנהיג העולם כי אלו חובה עלינו לדבר בהן ועז"נ דע את אלקי אביך ודע כי אצל חכמי האמת יש תירוצים נכונים לחקירה זו עיין בפרדס ש' מדות והנהגה ובפרט בחכמת האר"י זלה"ה הכל מיושב וגס הרמב"ן זלה"ה רמזו בפי' בחומש פ' מי יתן והיה לבבם זה:

יז דאבע"א (הג"ה וי"ל למה נקט ר"א כל בבא דבר והפוכו וא"ל שבא להורות שאין מוקדם ומאוחר במעלות התלויות זו בזו וכמשמעות התי"ט הלא תראה בחוש בעין השכל דא"א להיות להפוך שיהיה לו דרך ארץ קודם התורה דתורה היינו מקרא כמ"ש לקמן. ואפי' קרא ולא שנה עדיין בור הוא כדאיתא במס' סוטה דכ"ב ת"ר איזהו ע"ה וכו' אחרים אומרים אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח זהו ע"ה קרא ולא שנה ה"ז בור. לא קרא עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה וגו' זרע אדם וזרע בהמה וא"כ אם לא קרא עדיין הוא גרוע מבור ונמשל כבהמה. ובזה א"ש דשינה הרב הפירוש כאן על ד"א ממה שפי' לעיל בפ"ג מ"ב יפה ת"ת עם ד"א פי' הר"ב ד"א מלאכה או סחורה. ובמ"ה בד"ה בור ריק מכל דבר אפי' בטיב מו"מ אינו יודע והוא גרוע מע"ה שהוא בקי בטיב מו"מ וכאן פי' הר"ב ד"א אין מו"מ יפה עם הבריות הלא דבר הוא שהוסיף כאן שאין מו"מ יפה עם הבריות ולפי הצעה הנ"ל ניחא דאם לא קרא הרי דומה כבהמה לכן אין מו"מ יפה עם הבריות ובפ"ב במ"ה דאין בור י"ח דכבר קרא ולא נדמה לבהמה ויפה עם הבריות אבל עדיין אינו בקי בטיב מו"מ כע"ה ובמ"ב יפה ת"ת עם ד"א דמיירי בת"ח המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א ופי' הרב במ"ה לפי שמלאכתו מתברכת ולכן יפה ומכוון הפירוש מלאכה או סחורה דאין הכרח לבקיאתו הרבה כי הברכה מצוייה במלאכתו. וגם בבא ב' וג' א"א להיות המאוחר במשנה קודם למעשה דכבר ידוע אם אין חכמה אין יראה ועיקר ע"כ צריכין אנו לומר דבינה ודעת הם תוארים שישנו בעולם ובני אדם יכולין להשיגם ולא לפי העניין שהמה מיני שכליות העיון דבמעלותי ומדות לאו בני אדם יכולין לזכות מזה לא איירי החנא ולפי קט שכלי הוכרחתי שבינה היינו משנה ודעת היינו תלמוד עפ"י מה דאיתא בסוטה דף כ"ב הני תנאים מבלי עולם. ופריך מבלי עולם ס"ד א"ר שמורין הלכה מתוך משנתן ופי' רש"י כיון דאין יודעים טעם המשנה פעמים שמדמין דבר לדבר שאינו דומה והוא מכוון לפי' הר"ב שמפרש על בינה היינו שמבין דבר מתוך דבר ע"י שמדמה מלתא למלתא אבל אינו יודע לתת טעם ודעת הוא הנותן טעם היינו התלמוד. וע"כ מאי דמוקדם מוקדם. ואם אין חכמה ע"כ צריכין אנו לפרש היינו חכמה הכוללת הכל. וא"כ קשה למה הפסיק בין בבא א' לבבא ג' כיון שכך הוא סדר הלימוד מקרא משנה תלמוד. ונראה שהתנא הורה לנו דרך האמיתי כמו שלמד ר"א לתלמידיו אורחות חיים בפ' תפלת השחר דף כ"א. וא' מהן היה ומנעו בניכם מן ההגיון ופרש"י אל תרגילום במקרא יותר מדאי משום דמשכא אחריהם (ר"ל שיאמר שאין למקרא אלא הפשוטה וזהו מדרכי המינות) וכתב מהרמ"א ושמא תאמר א"כ ילכו בטל אם אין ראוים עדיין למשנה ולתלמוד לזה אמר לתלמידיו והושיבום בין ברכי ת"ח ושם יקבלו מדות טובות והגונות (ועי"ז יגיעו ליראת ה') וכמש"ה חנוך לנער וגו' אך עדיין אין אנו יודעים איך ומה ומתי יהיה המניעה מן ההגיון. את רובו בהקדמה ומה דשייך לעניינינו נ"ל משום דאיתא בפ"ה משנה כ"א בן ה' למקרא בן עשר למשנה משמע שצריך לעסוק ה' שנים במקרא ע"ז אמר לתלמידיו שימנעו את בניהם קודם לכן וכדי להורות זה הפסיק התנא אחר בבא א' ולומר שצריך למונעם מן המקרא אף שעדיין לא הגיע זמנם למשנה ולהושיבום בין ברכי ת"ח כדי להרגילם למדת היראה ולזה אמר התנא אם אין חכמה ר"ל אם אין אתם תושיבום בין ברכי ת"ח ותניחום עד עשר שנים להגות במקרא יותר מדאי אז ימשוך רק אחריהם כו' ולא יגיע להיות י"ח ומפרש ואזיל ואם אין יראה לא יודה במסורת התורה כי היא חכמתינו. ובזה תבין פי' בגמרא בבב"מ דף ל"ג ת"ר העוסקים במקרא מדה ואינה מדה דלכאורה אין פי' לאלו דברים ולפ"ז ניחא וק"ל ועמ"ש בהקדמה ישוב נכון על כל המאמר הנזכר ושם תמצא זמן למניעת המקרא הנ"ל. ושמא תאמר אחר שישב בין ברכי ת"ח והגיע לכלל להיות י"ח והוא במדת ע"ה שקרא ושנה וא"כ יתחיל ללמוד גמרא לזה אמר אם אין בינה אם לא תלמוד משניות לא תוכל ללמוד דעת היינו גמרא וכדי שלא תאמר מאחר שארז"ל לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד אלמוד תמיד המשנה לכן חזר ואמר אם אין דעת אין בינה. ובבא ד' הולך וסובב לתת טעם לכפילת בבא א' דאמר אם אין דרך ארץ אין תורה הלא כתיב והגית בו יומם ולילה. לזה אמר עם כל זה מוכרח אתה לנהוג ד"א דאל"כ לא יהיה לך קמח ואם אין קמח אין תורה. ובזה יוסר קושית התי"ט למה נקט בבא דאם אין קמח תחלה. והא דחזר ואמר אם אין תורה אין קמח שלא תאמר קמחא עיקר ומאמר הוא היה אומר חוזר להורות על כפילת בבא ב' דאם אין יראה אין חכמה היראה היא העיקר היינו שילמוד ע"מ לעשות ולא כמו בבא א' דהכפלתה היא טפלה דהתורה ראויה להיות העיקר ומלאכתו טפילה. וגם בבא ג' דמתחיל באם אין בינה היא המשנה וקי"ל לעולם הוי רץ למשנה וכו' ושמא מאחר שמתחיל באם אין חכמה אין יראה שהחכמה היא העיקר לזה אומר למה"ד וכו' והא דהקדים אם אין חכמה משום דא"א להיות י"ח קודם החכמה. ובזה תבין סמיכות לשני מאמרים במ"ט ומאי חידש לנו במאמרם כל שיראת חטאו קודם לחכמתו וכו' הוא היה אומר כל שמעשיו וכו' אלא משום דקשה על מאמר הא' הלא א"א להיות י"ח מקודם דאין בור ירא חטא לזה בא מאמר הב' לפרש דמיירי במי שכבר למד ואח"כ צריך ללמוד ע"מ לעשות ואז מעשיו מרובין כי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה ומעשה עצמה. ובמאמר א' רמז התנא לזה בצחות לשונו כל שיראת חטאו קודם לחכמתו יראת חטא קודם לחכמה הול"ל דקאי אסתם בני אדם אלא ודאי דקאי על אדם א' שכבר למד והגיע למדת היראה ואמר שיראתו יהיה קודם לחכמתו וכו' ועד"ז תבין כמה