קול הרמ"ז נזקין לג

שהקשה הראב"ד ומכח זה מכריח שהם ב' קוצים שונים ובעי כיצד יתקיימו ומשני דאם לא יעשו תשובה יהיו ת' שנים מביאתם למצרים וכמו שחשבו ישראל שכך יהיו כמ"ש במדרש חזית פ' קול דודי ואם יזכו יהיה לדורות שה' יחשוב מלידת יצחק ויהיו ת' ודור רביעי וזה כשיזכו שלכן נתן להם ב' המצות ואז הועילתם זכות אברהם ויצחק והיינו דתנן ובמספר הדורות לפניו ר"ל הגלוי לפניו והוא הקץ שחסר ק"ץ שנה וזה קיימו אע"ג שנאמר ועבדום ונאמר ודור רביעי שנראים סותרים הכל קיים הב"ה:

פ"ד מ"א אלו אע"ג דכללא כייל התוס' דכל היכי דתנן מילי טובא אע"כ דתני אלו אמרינן תנא ושייר וכמ"ש הליכות עולם פ"ב מ"מ נראה דהכא לא אמרינן תנא ושייר שהרי התוס' עצמן הכריחו כמה דברים מכח דלא נשנו בהאי פרקא ועיין פ"ק דביצה ב' ד"ה מוקים לב"ה ובפ"ק דמ"ק ג' ד"ה עד עצרת ונ"ל דהיינו טעמא משום דאיכפל תנא לשנות כולם בבחירתא ובחדא פרקא משמע דאלו דוקא ותו לא ונ"מ לבעלמא כמ"ש הר"ב רפ"ג דיבמות וז"ל אמרי' בעלמא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה ב"ש מקילין וב"ה הוא שדרכן להקל ונמצא עתה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה אא"כ היא מהמשניות הידועות שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ע"כ ור"ל הידועות בבחירתא וכ"כ התי"ט רפ"ח דחולין ולא יקשה לך על פי"א דאהלות דיש שם ג' משניות ד' וה' וו' דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ולא נשנו הכא דכולהו תלתא מחד טעמא הוא דהיינו מה ששנינו בס"פ באדם נתון תחת הסדק דב"ה סברי אדם חלול הוא כו' וזו שנויה באהלות קודם הג' הנז' במשנה ג' ובתרא הד' וה' וו' ולפ"ז א"ש דלא איצטריך תנא למתנינהו הכא אלא קדמאה ואחריני בתרה גריר דחד טעמא לכולהו:

תי"ט ד"ה ביצה וכו' עמ"ש ריש מסכת י"ט:

ד"ה הכל וכו' שם וכו' ונ"י כתב בר"פ הפרה דעגל אית ליה חיותא בפני עצמו ולכך אינו נטרף עם אמו אבל ביצה שמא בשעה שנטרפה האם היתה עדיין מעורה בגידין:

ז תי"ט ד"ה ובה"א וכו' לקולא וכו' תוס' הקשו שם דאי קבלה מאחר הוו ב"ש לחומרא:

פ"ה מ"א תי"ט ד"ה רי"א ו' דברים מקולי וכולי לב' הטעמים ניחא לי מאי דמשכחנא הרבה מאלו המשניות במקומם בלי הזכרת שם אלו התנאים כגון דם עכו"ם ודם טהרה דבנדה לא נזכר עליה שם ר' יהודה וכיוצא כדתורמין זתים על שמן שלא נשנית בש"ר יוסף דלרש"י הוי טעמא להורות שקבלו עדותם ולהראב"ד להורות דהלכתא נינהו:

ו תי"ט ד"ה הוא כו' לא שמר כו' לא כי נכון הדבר ופי' דקי"ל לעקביא דכיון דהניחו בחלון ואח"כ שחטו כונתו היתה להתיר בשחיטה ואין לגזור שישהנו זמן רב שהרי הוא יודע שבחיים אסור ומש"ה פי' הר"ב דברי עקביא אחר דברי חכמים הפך השנוי במשנה כי רצה ליתן טעם לעקביא לפי סברתו ולחלוק על חכמים תדע שכוונת הר"ב לומר דמשום כך לא גזר עקביא שהרי בפ"ג דבכורות משנה ד' כתב הר"ב התם כדהכא כדברי רבי יוסי דאמר לא בזה התיר עקביא וכתב הר"ב דר"ל לא פליגי בזה משום דמגו דמהניא שחיטה כו' ור"ל דאף חכמים לא גזרו ולכן בדברי רבי יוסי פי' טעם עקביא:

פ"ז מ"ז עד הפורים נראה דסברא זו היתה מחודש מאיזה זמן קרוב דסברו שנכון לעשות כן מפני הטעם שהזכיר התי"ט דאי אמרת שהיו סוברים שכך נהגו קמאי דקמאי לא הוה משכחת לה למאי דאמרינן דחזקיה עיבר ניסן בניסן וא"ל דלכתחלה אמרי אבל בדיעבד ש"ד דהא תלה טעמא דלא יתקבלו דברי השלוחים גם דוחק לומר דפליגי אההיא דעיבר ניסן אעפ"י דאיכא מחלוקת דתנאי בברייתא בסנהדרין דף י"ב דאם כן הו"ל לגמרא למימר כן בד"ה:

פ"ח מ"ג תי"ט סד"ה לטמא כו' עתידין כו' לא ידעתי אחר שהזכיר תוס' דכתובות למה לא כתב ג"כ דאינהו גרסי נמי לאסור ולהתיר ושייך לענין עבדות ולפ"ז א"ש בברייתא דהתם דתני ממזרות ועבדות וה"ה חללות לת"ק ע"ש:

ו תי"ט ד"ה ומעשר כו' ולא מייתי כו' הא ל"ק דהתם בעיא לאשכוחי ב' תנאי יחד ותו דמייתי ברייתא דר"י כר' יוסי לתירוצים מאי דקשה מדידיה אדידיה וע"ש אבל על עיקר מחלוקת דהרמב"ם והר"א נ"ל דבהאי פליגי דהר"מ סבר דהא דתנא סתם במ"ש לא פליג אדעדיות אלא דהתם משום קנסא מטינן בה כיון דפדה בריחוק מקום וטהור דאסור כדתנן בפ"ג דמ"ש ואיברא דהרמב"ם סבר בשלהי ה' מ"ש דבכל זמן חייב לבער ולהתודות אבל שם כתוב דמ"מ מצוה הוא להתודות במקדש הלכך הפודה טהור בריחוק מקום קנסוהו דאי ליתיה למקדש שאין יכול לעשות המצוה כתקנה ירקבו ובהאי דייקא מתני' (דפתח) במקום ומסיים במקדש וכן העתיקו הרמב"ם בפ"ז דהתם מ"ש וראיה גדולה לסברת הרמב"ם מה דלא מייתי האי מתני' בשום דוכתא וכדכתב התי"ט משום דאינה מן השם אבל הראב"ד סבר דטעם דמתני' הוא דלא קדשה לע"ל וק' לע"ד אמאי שבק ההיא דעדיות דבחירתא היא והלכתא כותיה אפילו נגד סתמא אחרים כדאמרי' בפ' תפלת השחר דהלכה כר"י דאמר עד ד' שעות דתנן בבחירתא כותיה ואע"ג דפליג ארבנן דאולמייהו בסתמא ועי"ל ועיקר דס"ל להרמב"ם דההיא דאם אין מקדש ל"פ אדר"י דהתם היינו טעמא משום דקי"ל דאין מ"ש נאכל בירושלים אלא דוקא בפני הבית כדאמרינן במכות דף י"ט והביאה הרמב"ם רפ"ב דמ"ש ולכך אם אין מקדש אינו מועיל במה שיעלה שם הפירות ולפדותו במקומו נמי א"א דהלקוח אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולכן פתח במקום וסיים במקדש וה"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום פי' אעפ"י שאינו בנוי ואין לו חומה שלכן לא תני ויאכלו בירושלים דהוה משמע ירושלים הבנויה אלא במקום כמות שהוא ואם עלו ואין מקדש ירקבו דבעינן לפני ה' וכדאיתא בגמרא הנזכר:

ד"ה שקדושה כו' לתרץ כו' ועי"ל כמ"ש התי"ט עצמו ריש מדות שבנין בית שני היה מעין דיחזקאל בכמה דברים מפני שביאה שנייה היתה ראויה שתהיה גאולה לעולם ושיהיה המשיח ויבנה בה"מ דיחזקאל בשלימותו באופן שהיתה התחלת הגאולה הנצחית ולכן מן הדין שלא תתבטל עוד קדושתה ובזה א"ש מה שלא נתקדש לעולם אלא מה שהחזיקו עולי בבל בלבד ולא מה שאח"כ הלכו ונתפשטו בא"י לפי ריבויים והטעם שדוקא אז בזמן אותה הביאה היתה ראויה לגאולת עולם מצד עצמה והו"ל כשלוחי משיח צדקנו שכבר קדם להולד בחרבן בית ראשון כמ"ש באיכה רבתי וטעמא לפי שאילו זכו היה נגלה בביאה שנייה:

מסכת ע"ז פ"ב מ''ה אר''י שאל כו' הריב"ש סי' רפ"ד ונראה שיש שם טעות דגריס בשאלה ר"ע במקום רבי יהושע ובתשובה נמי דכתב דטעה ר"ע א"א לגרוס כך שטועה היה השואל ולא הנשאל:

ד"ה א"ל כו' לנסתר כו' גם אני כונתי לדעת זה ובו אני מיישב איך תיסק אדעתין להיות דודיך בלשון נקבה וי"ל כיון שראש הפסוק בלשון נסתר וסופו לנוכח א"כ בהכרח שהם ב' עניינים והו"א שהיא תשובת ה' לכ"י שחושקת לנשיקות דודה והוא משיבה שיעשה כן כאשר היא תטיב דודיה במעשיה:

פ"ג מ"ד אין משיבין י"ל דלא א"ל אח"כ אשיבך אלא אין משיבין במרחץ לרמוז לו שהוא מקום בזוי ומש"ה שרי לרחוץ בו אף דאיכא אפרודיטי שם:

פ"ד מ"ז שאלו כוונתם היתה להכריח סברתם שהאלוהות הרבה וכל א' מושל בגבולו ואם תאמר שיש א' עליון והוא האלוה לבדו למה לא יבטל הע"ג ואין לומר שרצו להכריח שהשיתוף מותר לכ"ע דא"כ כך היה להם לזקנים להשיב דלעכו"ם מותר ולא הי"ל לקרות שוטים אל כל המשתפים שהרי לעכו"ם מותר וכדכתב בעל ההגהה בא"ח סי' קנ"ו ועוד לא מסיק כלום תדעו שהן אלוהות כו' דלעולם אין לך שהניח אלו מפני שרוצה הוא ודו"ק תי"ט ד"ה יאבד כו' שאובדים כו' תירוץ זה אינו נכון להשיב לאפיקורוס שיאמרו שאיבוד איזו אומה אינו ע"ז העונש אלא מפאת המערכה או מקרה של מלחמות והאמת שאין הקושיא מתחלתה כלום דא"כ כל חוטא יאמר שה' חפץ בחטאו כיון שאינו מאבדו:

פ"ה מ"ט תי"ט ד"ה ושער כו' מקדש כו' י"ל דתרווייהו צריכי דהתם איירי תוך זמן נזירותו בעוד שמגדל פרע והכא מיירי לאחר שגלח שעשה המצוה והו"א דמותר קמ"ל מהכא וכעין תירוץ זה תירצו תוס' בקדושין כ"ז גבי עגלה ערופה ע"ע וא"ל דלכתוב ונתן דמיירי אחר עשיית המצוה וכ"ש קודם לא דאי לא כתיב קדוש יהיה מנ"ל דאסור בהנאה הו"א דונתן על האש הוא למצוה אבל עכשיו דכתיב קדוש יהיה דמשמע דאסור בהנאה מיניה נשמע דגם ונתן הוא משום כך:

מסכת אבות פ"א מ"ג שלא פי' שאינו מתנה לקבל פרס אלא עובד בסתם והנ"א ר"ל שעובד את ה' מאהבה גמורה רק לשמו ועל מנת שאין חפצו בפרס כלל כי שכרו האמתי יהיה שה' יעזרהו לעבדו תמיד ולא משמע כלל מ"ש התי"ט שאם יתן לו שכר לא יעבדהו כי אם רצונו אלא לעשות רצון יוצרו ולא לשום הנאה כלל אבל אם הוא ית' יחפוץ להטיב לו יוציא כל טובו בעבודתו ולא יהנה: