קול הרמ"ז נזקין ל

ויהיה יוצא כמ"ש במלכים ב' י"ו וינשל את היהודים מאילות וזה ראו רש"י ותוס' כי מה שאמרו כי ונשל הוא כמו והשיל אמרו כן לפרש המלה ולא כמו דס"ל לתי"ט שמוסיפים ה' וי' ודוק לשון הזהב של רש"י שכתב וז"ל ופי' נשל שהשיל הברזל ומ"ש נישל בי' כ"כ ללמד הקריאה וכ"ש שנמצא בפסחים (דף כ"ו) דכתיב עבד וקרינן עובד אעפ"י שעובד הוא מהדגוש:

ע"ש או ה"א כו' ק' דהא אינו נח באמצע תיבה ולא בסופה:

ע"ש מן היסוד כו' אין יסוד לדבר זה כי אם היא מנחי פ"א יו"ד הנפעל הוא נודע נוסף ואם מנחי עין ו' הנפעל הוא נכון אם מנחי למד הא הנפעל הוא נגלה:

ב לרשות פי' הרמב"ם שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא ע"י זרות במקרה ע"ע:

אם כו' בב"ק דף ל"ג ז"ל התוספות והוציא הלז כו' לא דמי להיו תחתיו כרים וכסתות ובא א' וסילקן דאין לו לחשוב שיסלקו הכרים וישברו הכלים ס"א דבגמרא גרסינן והוציא כו':

הרע"ב רשות כו' נרא' דכתב כן לומר דלא מבעיא בחצר שאין דלתותיה נעולות דהוי דומיא (דיער) אלא אפי' שדלתותיה נעולות די לן ברשות בע"ה:

תי"ט ד"ה הלז נמצא כו' גם בכאן לא יגע ולא מצא כי יש דומהו ממש הנער הלז בזכריה ב' ונכונים דברי הבחור שכתב שמלת הלז היא כמו ההוא:

ע"ש הלא כו' גם הרב גורס כן וכדאיתא נמי בגמרא דידן:

ד''ה הרי כו' הנחנקים כו' ז"ל התוספות שם מונמצא בידו קאמינא תי' דבסוטה פ' עגלה דרשינן כי ימצא חלל פרט למצוי ופטרינן עיר שרובה עכו"ם (ואין שם פ' אחר כהאי דונמצא) י"ל דהתם כתיב באדמה והוי כמו בידו (דהכא) אכתי ק' דדרשינן בפ' בתרא דערכין גבי בתי ערי חומה ומצא פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וי"ל כדפי' בקונטרס דהכא מריבוי דקרא פי' דברי התוספות דמעיקרא ס"ד דמ"ש הגמרא מונמצא בידו קאמינא ר"ל מדכתב בידו דפרש"י בחומש ונמצא בידו כבר קודם מכירה וזה לא אצטריך קרא לאמרו האב אלא במי שאינו בידו אלא בשעת מכירה והיינו פרט למצוי השתא שהוא בנו וה"נ באדמה שסתמה רובא ישראל והשתא הוא רובא עכו"ם וע"ז הקשו מערכין דאין שום גילוי בהני תרי לכן חזרו תוספות מס"ד שלהם ותירצו כפ"ה דמחמת רבוי דורש לפרט וה"נ יש ריבוי אחר בערכין לפרט ועפ"ז כתב התי"ט שתוס' לא כתבו התם הך דהכא לומר מנ"ל לדרוש פרט משום דיש לתרץ כי הא דכתבו בההיא דערכין דיש איזה ריבוי ואין לחלק בין מצוי לממציא כו':

ד"ה רשות כו' למתני כו' ק' דתנא אקרא קאי דיער יש רשות לניזק ולמזיק והראיה דמעיקרא לא תני אלא אם יש רשות לניזק לחוד דלמזיק פשיטא דיש לו רשות דחצרו תנן:

ד"ה ושליח כו' יותר כו' ה"ג כ"מ ומגדל עוז וק' דהתנן בשלהי מכילתין הוסיף לו רצועה א' ה"ז גולה וי"ל דהתם איירי דטעי במניינא וכדכתב שם הר"ב דאי לא טעה מזיד הוא ואינו גולה ובהכי מיירי הראב"ד דהיינו דאמדוהו לי"ח והוא הוסיף רצועה א' דסובר דמשום הכאה א' לא ימות:

ג האם פי' אפי' יודע שמכהו דומיא דרישא אלא דמכהו ללמוד אומנות והוא יודע כבר אומנות אחרת הכי משמע מהגמרא והבן גולה ע"י האב דסד"א כיון דאפילו על הכאה חייב מיתה כי קטלה לא ליסגי ליה בגלות וגם לזה יש גילוי בגמרא ע"ע:

סד"ה חוץ מעל כו' דדחי לה להא דספרי כו' אדרבה יותר נכון לתלות מלומר דהרמב"ם דחי ברייתא דספרי משום תירוצא דרב כהנא שעליו בנה התי"ט בנינו אבל אינו מוכרח דהא קי"ל דאשינוי לא סמכינן:

ד תי"ט סד"ה לשלש כו' והומ"ל כו' ל"נ דהגמרא מייתי מילתא אליבא דכ"ע משא"כ בדסוף פרקין דאיכא פלוגתא ולמ"ד לא היו מועלים שכר ללוי' ליכא נפקותא:

ה וזה אע"ג דאצטריך פ' זה למאי דתנן בשילהי פרקין י"ל דתרתי שמעינן מיניה האי דהכא יליף לה מזה דבר וההיא דסוף הפרק ילמוד מיתור מלת הרוצח ודוק דמש"ה לא נאמר וזה דברו דהוה קאי ארוצח דסוף פ' דלעיל:

תי"ט ד"ה ומוסרים כו' דכשמקדימין כו' הטעם הוא כי מסתמא ההורג שוגג נבהל ומהר מיד לנוס ולא יש לו פנאי לילך לב"ד לשיתנו לו ב' ת"ח כי (יפחד) להתעכב וטעם שכתב התי"ט אינו לשבח כי אפילו לא יוכלו להחליט כו' היתרו בו דקי"ל כרבי יוחנן התראת ספק שמה התראה וכדכתב הרמב"ם פי"ו מה"ס:

ד"ה רמ"א כו' אף וכו' נ"ל דמתני' דייקא טפי וה"ק ל"מ שצריכים הת"ח להיות עמו לשמרו אלא גם הוא יציל עצמו בדברי תחנונים לומר שלא היה מזיד:

ו השיבו מהרי"א מדייק בזה הפסוק שנאמר והיה לנוס שמה כל רוצח הרי שכולם נסים שמה ש"מ תלת א' שיקדים לעיר מקלטו כיון שמצווים להשיבו ב' שתהיה השבה מעליא בלויית ב' ת"ח ג' שיחזירוהו שם ועל כל א' מייתי קרא:

תי"ט ד"ה מתחלה וכו' וכי וכו' ערבים עלי דברי חברי מהרי"א ז"ל דאילו מהאי קרא לא איריא כ"כ דדילמא דה"ק קרא וכי יהיה איש שונא וגו' שיתרו בו שיהרג ושינוס ושלחו זקני וגו' אבל דברי הר"ב אבוהב ז"ל הם ממש פשט הפ' ובדבריו אני מוסיף דכתיב בתריה וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה וחי וגו' לאפוקי אחר שנס ולא יחיה ודו"ק:

ד"ה וא' וכו' הרמב"ם וכו' הרמב"ם הוסיף עוד כשיארע בו מום ולפ"ז שעבר ממשיחתו קאי גם לבעל מום וז"ל הרמב"ם בפ"ז מה' רוצח א' הכ"ג המשוח בשמן המשחה וא' המרובה בגדים וא' הכ"ג העובד וא' הכהן שעבר כל א' מארבעתם שמתו מחזיר את הרוצח ע"כ וראוי לדקדק מי הוא הכהן העובד וכי שנים הראשונים אינם עובדים ונראה שכהן העובד הוא שאירע לו קרי שראוי הוא לעבוד כשיטהר וכהן שעבר הוא בעל מום קבוע שאינו יכול לעבוד עוד ואל יקשה אמרו כל א' מארבעתן ובגמרא לא אשכחנא אלא תלת כהני בקרא:

ד"ה משנגמר וכו' ותימא וכו' הי"ל לתי"ט לכתוב דברי הגמרא דאמרינן דילמא האי דגלה איכפר ליה האי דלא גלה לא ומשני מידי גלות מיכפר מיתת כ"ג מכפרת ע"כ ובזה היה מתורץ הכל כי תמיהתו אין הגמרא מעלה אותה על לב דלא אמר אלא בלשון דלמא והטעם משום דההיא דבן סורר היא משום דירדה תורה לסוף דעתו וכו' והקפת זקן התחתון לא מוציאתו מזו האומדנא אבל בהורג שוגג הסברא אינה תמוהה אלא סליק דעתיה מעיקרא דדוקא גלות מכפר ומש"ה בעי טעמא דמנ"ל דנגמר דינו גרידא לא גלי דילמא דצריך לגלות להתכפר וכדאמר בעלמא גלות מכפרת עון ומשני דלא מטיא ביה משום כפרת הגלות וכדכתבו תוספת דא"כ הו"ל לרחמנא למיקץ זמנא לגלותיה:

ע"ש ק"ו וכו' זה הק"ו היה בס"ד מעיקרא אבל לפי מאי דפסיק הגמרא דטעמא משום דמיתת כהן גדול מכפרת ל''ש מי שגלה כבר ממי שלא גלה עדיין דלכולם מכפרת המיתה:

לעדות ל"מ שם אגב אורחיה אשמועינן לא לבד צריכות הפ' שנראה מיותר שהיה די שיאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלט מאי אשר נס שמה אלא שם תהא וכו' ובזה למדנו דיוק אשר נס ולא נאמר אשר ינוס כדכתב אבתריה ללמד דוקא בעיר שנס תחלה שמה דוקא ידור ולא ילך לעיר מקלטו אחרת יותר טובה וכן אם יחלה לא ישנוהו לעיר אחרת ויתכן שלכן נקרא מקלט שקולטת אותו שלא ילך לעיר אחרת. קבורתו יתכן שירמוז למה שכתב הרמב"ם פ"ז שאם נגמר דינו ומת קודם שגלה שולחין שם את עצמותיו:

תי"ט ד"ה וכל דקשיא וכו' אי משום הא לק"מ דה"ק גואל הדם רשות בידו דאפי' לכתחילה מותר לו להרוג ולא כן שאר כל אדם אלא אם הרגו אין חייב עליו:

ד"ה הכל וכו' ושדינא וכו' וכ"פ הרמב"ם וכך פסק בפ"ח מה' רוצח והקשה הכ"מ דזה התיקון דאף אחר הנוף הוא אליבא דר' יהודה דברייתא דלרבנן לא צריך (ע"ש) וא"כ אמאי שביק רבנן ופסק כר"י ושמא נקט להקל בדיני נפשות ואין זה כדאי וצ"ע ואני מוסיף עוד טעם אחר והוא דכיון דרב אשי דאיהו תקן מתני' סתמית כר"י ש"מ דכוותיה ס"ל ותי"ט לא העיר בזה:

ח מעלים פי' רוצחים הבאים ודרים שם צריכין להעלות מס וארנונא ללוים דלא תימא גזרת המלך על הלוים לעכב אותן בעירן תוס' ואעפ"י שנראה שהדברים פשיטים מ"מ י"ל שרצו ללמדנו דין אחר והוא כי מלשון המשנה מעלים משמע כולל לכל הדרים בבתי הלוים ושבזה חולקים ר"מ ור"י לכן פי' התוס' דדוקא ברוצחים פליגי ור"י סבר מעלים דלא תימא גזרת וכו' דהיינו שה' גזר שידורו הרוצחים שם בחנם להציל אותם אבל שאר בני אדם שיבואו לדור שם יתנו שכר לב"ד ולפ"ז נקט ר"י מעלים בלשון רבים ור"ל הכל מעלים אפילו רוצחים. תי"ט סד"ה מעלים וכו' ועליהם וכו' נראה דמשום דקרא דועליהם משתעי בלשון רבים לכך נקט נמי מעלים בל' רבים וקרא דשררה דמשתעי בל' יחיד משום הכי נקטיה בל' יחיד א"נ שררה לא נמצאת כי אם ביחידים אבל העלאת שכר כוללת לכל הרוצחים:

פ"ג מ"א תי"ט סד"ה ועל וכו' ותמיהני וכו' י"ל דלסימנא נקטיה תרי אחות ותרי אשת:

ד"ה ונתינה כתב הר"ב נתינה וכו' נתינה על שם ויתנם יהושע ועי' בפ"ח דיבמות משנה ו':

יא תי"ט ד"ה אמדוהו וכו' שאמדוהו וכו' ק' דמתני' תני בהדיא לקבל י"ח מוקי לה בלקבל כ' ומה דמייתי מהרמב"ם לא איריא לכאן שהוא כתב הדין וכל פי' כן על המשנה וי"ל דמתני' קשיתיה דכיון דקתני אין אומדין אותו וכו' וכתב הר"ב ואין מוסיפים על האומד א"כ פשיטא דאם לקה י"ח שאמדוהו דפטור: