קול הרמ"ז נזקין כח

הרע"ב ד"ה והשלישי כו' שלשה כו' פי', וצריכין כל הג' להעיד אף על פי דנראה כגנאי:

ז תי"ט ד"ה ויעבור כו' העברה כו' הרמב"ן ומהר"י אבארבנאל חולקים ע"ז ע"ע בפרשת אחרי מות ובפ' שופטים שסוברים שהיתה שריפה גמורה שמעבירים אותו בשלהבת פעמים רבות עד שימות ומשפרש"י לקמן מן המעביר עצמו פטור פי' הרמב"ן שמשהעביר עצמו באש ושלט האש בא' מאיבריו נקרא מעביר למולך וא"כ משכחת לה מעביר עצמו שיוכל להיות חי. ח תי"ט ד"ה וחכמים פוטרים וכו' מאן חכמים רבי מנחם ברבי יוסי גמרא:

ע"ש מוכרח וכו' פי' משום דבמשנה לא קתני שיברך שם בשם אלא שיפרש את השם:

ע"ש והרמב"ם וכו' עדיפא מיניה הוה ליה למימר דהכי פסק בהדיא כחכמים פ"ה דה' ממרים:

ע"ש תימא כו' י"ל כדפירש"י לעיל דרבי מנחם לא ס"ל דבעינן שיברך שם בשם ונ"ל דהנהו תוס' דשבועות אשתמיטינהו הא דרש"י דהכא דהא הא דהתם דתניא בשבועות היא ברייתא דהכא דר' מנחם בר יוסי היא דתרווייהו דהכא לא אקשו תוס' מידי משום דחזו להא דפרש"י דר"מ לא ס"ל וכו' ואי לא דמסתפינא אמינא דהרמב"ם סבר דאי קרא לא אתא אלא למברך שם בשם לימא בנקבו יומת דמיתורא דקרא הו"א דהיינו שמפרש שם המברך ונוקב הוא שם המבורך אבל רמב"י דייק בנקבו שם ששם הוא מיותר והכי תניא מת"ל שם הרי שיתור שם קא דריש למקלל אביו ואמו באם אינו ענין כדפרש"י ולא מטעמיה דלעולם רמב"י ס"ל דצריך שיברך שם בשם מיתורא דבנקבו:

ט באו פי' הרשב"ם כשבא עליה הראשון כדרכה והקשה התי"ט דפשיטא הוא ותמיהני עליו שהרי מעשים בכל (יום) שאין הבתולים נעקרים בפעם הא' וחוזרת האשה לראות דם בתולים כמה פעמים וזהו החידוש דאפי' לא נעקרו הבתולים לגמרי הא' בסקילה והב' בחנק אבל אח"כ פי' הרמב"ם ואם באו עליה י' שלא כדרכה ועדיין היא בתולה כולם בסקילה והוא הנשנה בברייתא ומתניתין וברייתא כרבנן ולא כר"מ כפירש"י:

י תי"ט ד"ה האומר וכו' ע"כ וכו' ופשיטא שהניסת משיב הין:

ע"ש ותמיהני וכו' הא דלא תמה אמאי לא פסיק כרבה דקי"ל רב יוסף ורבה הלכה כרבה משום דדילמא משום דמסתברא טעמיה דרב יוסף והכי כתב יבין שמועה דף צ' משם המ"מ וכן י"ל נמי גבי אביי ורבה ומה שהקשה מתיובתא דאביי י"ל דרבים דניסתו דאמר רב יוסף היינו שניסתו כולם יחד והברייתא דתניא א' יחיד וא' רבים היינו שהרבה הרבה אנשים כל א' וא' לבדו דהו"ל כיחיד ומעין חילוק זה כתב לחם משנה פ"ה מה' חוקות העכו"ם ורב יוסף לא חש להשיבו משום דפשוט הוא:

יא הרע"ב ד"ה שנים לוקטים וכו' הא דלא תני נוטעים משום דאמרינן בגמרא דחכמת קישואין זו למדה ר"ע תחלה מר' אליעזר ולא סברה וחזר וגמרה מר' יהושע וסברה ונראה דהא נפקא לגמרי מדאמרינן דאר"ע לר"א למדני בנטיעת קישואין ור"א אמר דבר א' ונתמלאה כל השדה קישואין וחזר ר"ע וא"ל למדתני נטיעתן למדני עקירתן ור"א אמר דבר א' ונתקבצו כולן למקום א' מכאן נדייק מדאמר למדתני נטיעתן שלמד ודאי הנטיעה אבל העקירה לא יש גילוי שלמדה וא"כ מדוייק כאן לשם ר' יהושע מזה נלמד שהעקירה לא השכילה היטב מר"א אלא מר"י ומש"ה נקט לה בלקיטה ודו"ק:

תי"ט ד"ה ולא וכו' לכאורה וכו' לפ"ד כך הוא דפליגי אהדדי דאלת"ה (א"כ) ר"ע היינו ת"ק דאמר העושה מעשה חייב והאוחז את העינים פטור ומקמ"ל תו ר"ע לכן יש לומר דת"ק ס"ל דחייב מלקות משום לא תעוננו וע"כ לא אמר פטור כמ"ש ר"ע דאמר פטור ור"ל אבל אסור וכדאמר אביי כדמייתי ליה התי"ט לקמן וטעמיה דר"ע הוא כדכתב הר"מ דהוי לאו של אזהרת מיתת ב"ד והכא איירי' דוקא במכשפות בפנינו שנראה מיותר דהא מתני' איירי במכשף אלא שכוונו להסביר טעמיה דר"ע דעבדי במכשפות הוא דהאוחז את העינים פטור משא"כ בברייתא דלא איירי כלל במעשה כשפים אלא או בלחשים או במעשה שדים והיא היא ההיא קמייתא דהרמב"ם ובזה מיושבים תרי לישני דהרמב"ם דנתחבטו בהם כמה גאוני עולם ולא צרכינן לתירוצא דהר"ר יהושע דלקמן דאתרו ודלא אתרו ביה שהרי בפי' דבר הרמב"ם שבדין ח' וט' דמחייב מלקות כתב איזהו מעונן וקאמר תרי גווני האמורים בברייתא ור"ע מודה בשניהם וכדכתב הכ"מ שם ומ"ש בדין ט"ו דפטר האוחז א"ה ממלקות כתב המכשף חייב בסקילה והוא שעושה מעשה אבל האוחז את העינים וכו' ונמצאת למד דלא מזכי שטרא לבי תרי כמו דכתב התי"ט בברייתא עסיקינן במעונן ומתני' במכשף:

ע"ש הלכך וכו' אין זה הכרח דאביי קאמר ג' דברים חייב ופטור ומותר דהיינו העוסק בס' יצירה ומה ענין ר"ע לזה לומר הלכה כוותיה במה שלא דבר בו ומ"מ נקטינן כר"ע בב' דברים דחייב ופטור:

ע"ש מעשה וכו' נראה דהיינו מעשה שדים:

ד"ה ולא וכו' מעשה וכו' בעל טורי זהב בסי' קע"ט סט"ו כתב דכיון שלעיני הרואים נראה פועל גמור חשוב מעשה וע"ע שם ביישוב ב' לשונות הרמב"ם הנז"ל:

פ"ח מ"א מאימתי פי' ודאי דבן זה אינו לא קטן שאינו בר עונשין ולא גדול שא"כ לא יוכלו אביו ואמו לתפשו ולהביאו לדין וא"כ מאימתי נעשה בן ס"ו:

העליון לא זקן ממש אלא זקן אותו המקום אלא שדברו חכמים בלשון נקיה רש"י והרמב"ם פי' מה שכנה שער הערוה בלשון זקן הוא לשון נקיה. תי"ט ד"ה בן כו' לאיש כו' דודאי לאיש מיותרת דלסגי דלכתוב כי יהיה בן סורר ומורה אלא ה"פ כי יהיה לאיש בן פי' שאינו איש כאביו ר"ל שאינו ראוי להיות כאביו דהיינו להוליד והשתא א"ש דמתני' רמיזא למאי דמייתי בסמוך ממערבא ודו"ק אבל לר"ת שפי' שלאיש קאי לבן וה"ק שהבן עתיד להיות איש קשה חדא דא"כ הול"ל כי יהיה בן לאיש דהכי מקשי בגמרא ופרש"י דהוה משמע כי יהיה הבן לכלל איש ע"כ וע"ק דמשמע שכבר היה איש שהרי והיית לאיש אינו ר"ל סמוך לאיש:

ב תי"ט ד"ה אכל וכו' ונשתבשו וכו' האי שבשתא לא על דבכל הג' מסכתות שהביא לא נשנה שום חלוקה מכל האחרות הנשנות דנימא דסירכיה ועוד דיש טבל וכו' ביין וקיימא לן שתיה בכלל אכילה על הזווג בפרק ה' דכתובות ואוכלת עמו וכו':

ז שמצילין ז"ל התוס' משמעות הלשון שמצילין הנרדף בנפשו של רודף אבל לא יתכן לפרש כן ברודף וכיוצא בה לפיכך נראה לפרש שמצילין את האדם מן העבירה בנפשו של עצמו אבל קשה מנערה המאורסה דקאמר (בגמרא) שניתן להצילה בנפשו תוס' ולא תירצו הקושיא ונ"ל דאקרא קאי דכתיב ואין מושיע לה:

תי"ט ד"ה ואחר וכו' פרש"י בגמרא דף ע"ג דאפגימה קפיד קרא מדגלי בהני (ג') ולא בעבירות אחרות:

פ"ט מ"א הרע"ב ד"ה ובת כהן וכו' פי' (דאבת) כהן קאי ואלו הן הנשרפים ולא אל הבא שהרי הבא עליה בחנק אבל כל שאר הנשנים במשנה א' זכרים וא' נקבות בשריפה והא דהפסיק ביניהם בבת כהן שזינתה י"ל משום דבה נמי כתיבא בהדיא כמו באשה ובתה:

ב נתכוון י"ל לומר צריכות באלו הג' חלוקות דאי אשמועינן קמייתא הו"א התם הוא דפטור אע"ג דקבל עליו ההתראה משום דקים ליה ודאי (בגויה) שלא יהרג את האדם שהוא משונה מן הבהמה ולא חושש כלום דאדם בבהמה לא מיחליף אבל לא בעכו"ם וישראל ששניהם שוים ואי אשמועינן תניינא דמסתמא דעתו על העכו"ם שעשה לו איזו רעה ובטח בעצמו שיהרוג אותו ולא את ישראל אחיו תני תליתאה שנפלים לא הכעיסוהו ולא עשו לו רעה:

תי"ט ד"ה רש"א וכו' ואזלא לה וכו' צ"ל דהראב"ד לא ס"ל הכי אלא ככמה רבוותא דס"ל דבתרי סדרי לא אמרינן הלכה כסתם ועיין בהתי"ט גופיה ריש פרק בתרא דסוטה במשניות דמהדורא תניינא דיליה וא"כ לא הול"ל ואזלא לה אלא די"ל דהרמב"ם ס"ל כתוס' דסברי דאפילו בתרי סדרי אמרינן הלכה ועי"ל לסיעתא דהרמב"ם דבגמרא איבעיא בעיא אליבא דר"ש ושמע מינה דהלכתא כוותיה:

ג הרע"ב ד"ה רי"א וכו' חסורי וכו' כ"כ רש"י אבל לא יש בגמרא אלא הכי קאמר:

תי"ט ד"ה רש"א וכו' מסייף וכו' צ"ע למה לא שנה רבי בכאן טעמא דר"ש ורבנן כמו ששנאו בסקילה ושריפה:

ד"ה וחכ"א וכו' להכא וכו' לא ידעתי מה שייכות יש לכל זה כאן שאינו מוצרך לפירוש המשנה:

ה שלקה דוקא שחייבים עליה (כרת) דאי הוה לאו גרידא אין סברא שיגרמו לו למות ולפיכך לא חש תנא לפרשו דפשיט הוא ותני מי שלקה דדוקא שהתרו בו בב' הפעמים ולקה עליהם אבל אם נודע שעבר הראשונה בכרת במזיד בלי התראה אף על פי ששנה בה ובהתראה אין מחייבים אותה לכיפה:

הרע"ב ד"ה מכניסין וכו' שעורים וכו' בפי' הרמב"ם פת שעורים:

תי"ט ד"ה ההורג וכו' ק"ל לפי דברי הרמב"ם למה שוו מחוייבי כריתות אל שופכי דמים בעונש א' השנוי במתניתין אחר ששפיכות דמים חמור מכל חייבי מיתות:

ו פרחי הוא מלשון איוב לשון על ימין פרחה יקומו ועוד יש לומר שהוקבעו