קול הרמ"ז נזקין כז

ד''ה רי"א וכו' עדים וכו' מפי' הר"ב משמע דאינו אומר כדברי רש"י דלת"ק (שניהם) כותבים דברי המזכין ודברי המחייבים דא"כ לר"י יהיו ג' עדים על כל א' וא':

תי"ט ד"ה רי"א וכו' דהא וכו' י"ל דאף לת"ק איכא כעין ב' עדים דמדכתב א' את המזכין ממילא ידעינן כמה יש מן המחייבים ועוד דמנ"ל דבעי' ב' עדים והלא כל סופר מתא נאמן לבדו וכ"ש סופרי הדיינין:

ע"ש והשלישי וכו' ורבנן אמרי דכי היכי דחייש ר' יהודה שאם (יהיו) השנים לבדם נחוש שמא יטעו מתוך תורת כתיבה (א"כ) גם השלישי יכול לטעות ואין לסמוך עליו לבדו:

ה כיצד משום דאין איום בדיני נפשות שוה לאיום בדיני ממונות דבד"נ לא שייך לומר כבדיני ממונות סהדי שקרי אאוגרייהו זילי לכך שואל כיצד הוא האיום בדיני נפשות:

תי"ט סד"ה ומאיימין וכו' משמע וכו' אין מכאן הכרח שי"ל שבעל דין התובע הביאום לב"ד ואמר שהם היו יודעים לו עדות לזכותו:

סד"ה שמא וכו' דבדיני וכו' להרבות בדברים ולפרש לאיום ובד"מ לא איכפת לן לאיים עליהם כ"כ רש"י:

ד"ה ד"א וכו' אין זה וכו' וא"א דאפשר דאף זה מן האיומים וכמש"ה חבקוק ב' כי אבן מקיר תזעק וכפיס מנץ יעננה ומכאן דרשו ז"ל תענית פ"א י"א שקורות ביתו מעידות על האדם וזהו שהוכיח רש"י לקמן שאמר (קין) שאינו יודע מאחיו וה' א"ל שהעצים וגם האבנים היו צועקים:

פ"ה מ''א בכמה פרש"י בכ' או בכ"ה לחדש דנראה דבא לתרץ דלא תימא דאין יכולים להזימם דיאמרו דטעו בעיבור דירחא דהיינו דוקא קודם ט"ו אבל אח"כ לא יוכלו לומר כך כדאיתא בגמרא ודוק:

הרע"ב ד"ה היו חקירות וכו' ק' דקי"ל כל עדות שא"א להזימה אינה עדות וכמ"ש התי"ט לקמן מש' ב' ד"ה עדותן בטלה וא"כ למה לי למכתב ז' חקירות והלא צריכים הב"ד כל החקירות שיוכלו לבוא לידי הזמה וי"ל דאיתא בגמרא דיש חקירה שמינית בכמה בשעה ולא קי"ל הכי ומש"ה איצטריך קרא למיכתב דוקא ז' חקירות לאפוקי ח':

ע"ש לשונות וכו' ומסרה התורה לחכמים עניינם באיזו שבוע וכו' נכללים שבכל א' מאלו הז' יכולים להזימם. תי"ט ד"ה בשבע וכו' נחנקים וכו' ק' ל"ל לק"ו למילף נחנקין או נשרפין תיפוק לי דבעדים זוממים כתיבי ז' חקירות מכח הג"ש ועדים זוממים מוכנים לכל א' מד' מיתות וי"ל דאין ללמוד מעדים זוממים דחידוש הוא כדאמרינן בכמה מקומות:

ד"ה באיזו וכו' מעלין וכו' הק' ח"ש דאפי' מעלין על לבן חשבון של חדש צריך שיאמרו יום פלוני דאי לא יאמרו (יכולים לומר) טעינו בעיבורא דירחא ובחי' הלכות תירץ כמ"ש לעיל בדיבור רש"י בכ' או בכ"ה לחדש ועוד תירץ דדוקא (א') או' בג' לחדש וא' אומר בד' לחדש איכא למימר דטעה בקבועא דירחא אבל כששניהם או' בג' אז ליכא למימר דטעו בקבועא דירחא ושהיה המעשה בד' כי אין א' מעיד עליו:

ב עדותן כתב הר"ב דשוב אי אתה יכול להזימן וכו' וכל זמן וכו' סברתו כסברת רש"י והראב"ד אבל הרמב"ם בפ"ב דהלכות עדות ס"ל דאף בהכחשת גופא בעובדא מקריא חקירה וכמו שהביא התי"ט לקמן ד"ה העכו"ם וכו' עד וכן כל כיוצא בזה הוא מכלל החקירות דאפי' א' אומר איני יודע עדותן בטלה ובעל לחם משנה הסביר פנים לסברתו ואני מוסיף דמדתני לעיל מכירים אתם אותו וכו' שכולם בכוונת המעשה בתר שבע חקירות משמע שאף הם בכלל החקירות ותמיהני על התי"ט למה לא נתעורר בזה:

סד"ה בן וכו' שקבל וכו' שחייב אדם לומר כלשון רבו כדתנן פרק קמא דעדיות:

ד''ה עדותן וכו' דרחמנא וכו' ק"ל דכיון דילפינן מהכא שצריך עדות שתתקיים בה תורת הזמה א"כ לישתוק קרא מז' חקירות כיון דבכל א' מהכא שייכא הזמה:

ד"ה ואפילו וכו' בחקירות וכו' פרש"י וז"ל הא דתני אפילו לאו ארבותא דבדיקות קאי אלא ארבותא דחקירות היכא דליכא אלא ב' סהדי וא' אומר איני יודע עדותן בטלה בדיקות א' אומר איני יודע עדותן קיימת וה"ה לשניהם דהו"ל עדות המוזמת בחקירות ואפי' בחקירות משכחת לה דאמר א' איני יודע עדותן קיימת והיכי דמיד איכא תלתא דאפשר לעדות שתתקיים בשנים ומשום שלישי לא מפסלי:

ג בשלשה הא קמ"ל דלא אמרי' שזה יודע בב' עיבורים שהיו ב' חדשים מעוברים וזה מנאן לכולן חסרים:

תי"ט סד"ה אחד וכו' וחמשה וכו' ול"נ דאגב סיפא נקטיה דבה צ"ל בג' וה' משום בבא דא' אומר בה' וא' אומרים בז':

סד"ה שבהם וכו' אע"ג וכו' וזה ק' לאמרו דא"כ מה טעם אמרו שבחמש חמה במזרח וכו' אבל מתחלה קושי' ליתא דהתם גזרה לכל הזמנים ויכול להיות יום מעונן:

ד שומעין הרמב"ם ז"ל כתב בפ"י מה' סנהדרין שעלה למנין ואיברא דמתניתין דייקא כוותיה דאל"כ פשיטא דאם יש ממש בדבריו דשומעין לו אבל הדבר ק' להסבירו וכמ"ש הר"ב לחם משנה והניחו בצ"ע:

תי"ט סד"ה ולא וכו' ואכתי וכו' י"ל דהא דתנן לעיל היינו להתמדות אבל דרך אקראי לא איכפת לן:

פ"ו מ"א תי"ט ד"ה נגמר וכו' ויראה וכו' ובזה יכון מ"ש הוצא (וגו') שתלה היציאה בצווי מרע"ה ללמד שהיציאה חוץ למחנה תהיה כלפי ב"ד של מרע"ה ולזה מביא הפסוק:

ב וידויו ק' דדילמא מיתתו היא כפרה לו וי"ל דאמרינן בסנהדרין שבכלל וידויו הודה שבא על נערה מאורסה ולכן נסקל אעפ"י שה' אמר שישרף ונמצא שאלמלא התורה לא יסקלוהו ולא היה לו כפרה:

היום לאו דוקא היום אלא ר"ל בעה"ז שהרי המיתה מכפרת עד שיתעכל הבשר א"נ י"ל שכיון שנשרף ונעשה אפר היינו יותר מעיכול הבשר וא"כ היום הזה דוקא דמ"ש לעה"ב הוא עולם הנשמות,:

הרע"ב ד"ה תן וכו' עצמו וכו' ק"ל שעכן לא נהרג ע"פ עצמו כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף באש וי"ל דהויא ליה כההיא דאליהו בהר הכרמל שישראל האמינו בנבואתו:

ה תי"ט ד"ה קלני וכו' מראשי וכו' איברא דכך פירש"י במתני' אבל לפי המסקנא לא קאי הכי ונ"מ לקריאת התיבה כי לפי הס"ד תקרא קלני הלמ"ד בצירי שר"ל קל איני אבל לפי המסקנא צריך לקרות הלמ"ד בקמץ וירצה קלני ולא ידעתי למה לא העיר התי"ט בזה:

ע"ש מכנה כו' ק' שהרי הכתוב מכנהו איך העבדתני בחטאתיך הוגעתני בעונותיך וי"ל דהיינו בשעת חטאו שאינו כ"כ חמור לפניו מפני שיכול לשוב ורפא לו אבל כשהפורענות באה לו אז אינו אומר לשון זה אלא מה לשון אומר קלני כו' מפני שהצער גדול לפניו לכן אומרו בל' כינוי ומינה נשמע דא"כ המקום מצטער כו' ואע"ג שמיתתן כפרתן ק"ו על דמם של צדיקים שמתים לכפרת הדור אע"ג דגדול שכרם:

ע"ש נימא מאי כו' היינו ע"מ סבת חבת:

ו תי"ט ד"ה נתעכל כו' אע"ג דמן והקרובים עד סוף המשנה קודם לנתעכל הבשר י"ל דאיידי דמיירי במילי דנהרג סיים לכל ענייניה והדר תני מילי דקרובים:

ד"ה ולא כו' דהאי כו' הא ל"ק די"ל דנטר ליה לבסוף ועוד דק"ו הוא דאפי' (לפי') הב' מכי חזו צערא פורתא שהוא בתוך ימי האבלות הוא מכופר ואפ"ה נדחה האבלות וכ"ש לפי' הא' שלא נתכפר עד גמר העיכול שהוא זמן ארוך לאחר גמר ימי האבלות:

פ"ז מ"א תי"ט ד"ה חנק כו' גמ' כו' והיינו דתנן נמסרו:

ע"ש להחמיר כו' ונ"ל שכן רוב המתים מיתת עצמן הם נחנקים בלחה הנוזלת בגרונם:

ב אף הוא נראה דר"ל דמלבד שבזאת המשיכה קרוב להחנן אלא אף הוא יפחד וירצה למות בחנק שהוא קל משריפה:

ומדליק כל זה נראה מיותר ונראה דר"ל שבזה האופן יכון שפותחים את פיו בהרחבה ואז יש מציאות יפה לזרוק הפתילה משא"כ כשחונקים אותו בסודר א' שאין פיו פתוח יפה וגם בגרון נעשה צר לנפילת הפתילה:

תי"ט ד"ה זה כו' עדיו כו' ק' דא"כ אין העדים מקיימים בו מצות המיתה וה"פ אלא יד העדים תהיה בו וגו':

ג משקעין הק' הרב לחם משנה בפט"ו דה"ס דתינח בנשרפין דמשקעין אותו בזבל שלא תפול הפתילה על בשרו אבל הכא למה משקעין ותירץ דשמא דתקנו כן בנשרפין דדמו לנחנקים לא רצו לשנות:

תי"ט ד"ה רי"א כו' תימא כו' לק"מ דעיר הנידחת בפי' נאמר בה לפי חרב וכדאיתא בגמרא בשלמא עיר הנידחת כו' אבל רוצח דאתי מדרשא חביב ליה למכתביה:

ד תי"ט רי"א כו' היא כו' ואפשר דבהכי דייק ר' יהודה דלא תני משום אם כדתני ת"ק אלא משום האם בה' הידיעה לרמוז למש"ה אמך היא פי' אותה הידועה שהיא אמו:

ד''ה הבא על הזכור כו' נ"ל שחזר ושנאו כאן לרמוז שדומה לדין בהמה שחייב גם המביאה עליה וה"ה במ"ז שחייב גם הנשכב כדאיתא בגמרא:

ה המגדף הא דלא תני המברך וכדאמרי' בעלמא ברכת ה' ללמדך שהוא בכלל מש"ה את ה' הוא מגדף שמשם דרשו רז"ל שמברך את ה' הוא בכרת כדסמיך ליה ונכרתה: