קול הרמ"ז נזקין כו

באופן אחר ע"ע ולפ"ד לא ק' קו' הכ"מ משום דעד ההוא מעשה לא שמו ב"ד על לבם לדקדוק הפסוק דכתיב בית דוד אבל כאשר אירע מעשה דינאי ראו מעשה ודייקו הפסוק וזהו דיוק הגמרא דאמר באותה שעה אמר לא דן ולא דנין:

ד"ה רי"א כו' ומדתנן כו' לבד מזה הא אמר ת"ק דאין חולצין לאשתו וטעמי' משום דאסורה להנשא כמו שפרש"י גם הא דאמר ומדתנן ר"י אומר משמע דפליג עם ת"ק אין זה כלל אמתי שיש כ"פ ר"פ אומר ולא פליג:

ע"ש חזר כו' חזר בו משום דאז ידע ברייתא שלמה בירושלמי פ' כ"ג דתניא אין נושאין לא אלמנתו ולא גרושתו של מלך אבל ק' דלפי מ"ש רש"י גבי אין חולצין לאשתו מפני שאסורה להנשא א"כ מהאי טעמא לא יגרש מלך את אשתו:

ד כאביגיל פי' שהצילתו מבוא בדמים דאמרה לו לא תהיה לך זאת לפוקה כדרז"ל. תי"ט ד"ה ומוציא כו' במאמר כו' כך נראה במכילתין דף ע"ח גבי דוד שהוא היה המתחיל ומצוה פשטו ידיכם בגדוד ומיד היו נמלכין בסנהדרין ושאולים להם רשות מיהו מתני' לא איירי בהתחלת הדבר אלא בגמר דהיינו היציאה למלחמה:

פ"ג מ"א דיני עיין לעיל רפ"ב בתי"ט:

הרע"ב ד"ה אבל כו' אעפ"י כו' (מדלא) קתני או פסולין או יושבי קרנות. תי"ט ד"ה דיני כו' יכול לטעון כו' ל"נ האי טענה דהתובע יאמר דניחא ליה ג' הדיוטות שהם ב"ד קבוע ורגיל בדיינות ומ"ש דמתניתין הכי דייקא לא מודינא ליה דהא מתני' קאי אמתני' (דריש) פרקין דתנן דיני ממונות בשלשה דמיירי דשלשה קבועין שהרי כתב שם הר"ב דיכולין לכוף והכא ה"ק הא דתנן דיני ממונות בשלשה לאו דוקא בג' קבועין אלא אם רצו זבל"א וזבל"א:

ד''ה וחכ"א כו' דבר כו' נראה שאם הבעלי דינים הם הבוררים השלישי חיישינן שמא א' מהם יאמר לו אני הוא שקדמתי לברור אותך ומתוך כך ימצא חן בעיניו:

ד"ה שהן כו' מבינים כו' יותר נכון לומר דהול"ל לא יומתו אבות בנים כי לשון על ר"ל בגלל וזה יכון בעדים שאינם אלא סבה בעלמא אבל הדיין הגוזל הוא הממית:

ב אבא כגון דקבליה עליה בחד גמרא ופירש"י ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה אמר ר"מ יכול לחזור בו:

ד הקרובין הקדים פסולים לקרובים אע"ג דקרובים שכיחי טפי אלא דנקט למאי דסליק מיניה לעיל אי היו קרובים או פסולין:

תי"ט ואלו כו' אבות כו' נ"ל ששם אב יתחייס גם לראשון כמו לאב לפרעה:

ד"ה אביו כו' מבואר כו' במחילה מכבודו אין זה מבואר במקרא שצריך להדרש בעדות בנים ולעד"נ דפשוט הוא דברא כרעא דאבוה והוא הוא עצמו ולכן לא נקרא האב והבן שני ובן הבן שלישי ודו"ק:

ד"ה וחורגו כו' למתני כו' כתבו תוס' דאצטריך דסד"א כיון דחורגו כבנו ובן הבן פסול כדאיתא פ' י' והו"א דה"ה בן חורגו קמ"ל:

ה תי"ט ד"ה האוהב כו' גלות והעד כו' ול"נ דה"פ דקרא והוא דהיינו הרוצח לא אויב לו לאיש שמעיד שקם עליו וגם לא יש לו מבקש רעתו פי' שופט שיבקש רעתו לדונו לחובה:

ד"ה א"ל כו' רעתו כו' הוא הדיין המנגד לא' הרוצה לזכותו ומבקש רעתו וגם כל דרשה זו תתבאר כשל מעלה ודו"ק:

ו שזה מכאן שהב' בעלי הדין הם עומדים שם והיינו שזה חייב לזה:

תי"ט ד"ה איש כו' לא דמי דהתם סמוכים למקום משא"כ בכאן:

ד"ה יוסיפו וכו' דוקא כו' וזה אינו דלא אמר הר"ב שם דווקא אלא ז"ל כמאן דליתיה דמי ואין דנין דיני נפשות בין לזכות בין לחובה פחות מכ"ג ע"כ דהתם דקאי אדיני נפשות צריך שיכתוב דאין דנין פחות מכ"ג ומ"מ מ"ש התי"ט בכאן דוקא בדיני נפשות היינו אליבא דהרמב"ם כמ"ש עליו הכ"מ בפ"ח מה"ס ואליבא דהרמב"ם לא שמעינן ליה דוקא לחובה אבל לזכות שמעינן ליה דלא גרע מא' מהתלמידים המלמד זכות כדתנן בפ"ה מ"ד:

ז תי"ט סד"ה הגדול כו' לפ"ד טעמו לא צריך לאמרו כיון שכך דרכו של כל חכם אכן של הסמ"ע נכון ומכאן לשל הטור שכתב כדי שלא ידע א' מבע"ד איזה דיין זיכה ואיזה דיין חייב והשתא הוא טעם יפה ושייך דוקא לדיינים ומ"ש וכ"ש לדברי הב"ח שהוסיף וכתב שאפי' הגדול מחייב והרוב מזכים הוא דוקא יאמר אתה זכאי ולא מחזי כשקרא שכן הוא האמת שמן התורה הוא זכאי דכתיב אחרי רבים להטות:

הבא ה"ג הרי"ף והרא"ש ונ"ל דאתא לדיוקא דוקא כשאמר אין לי הוא דאינו מועיל לו לומר קרבו פלוני ופלוני כו' אבל אם לא אמר אין לי מועיל לו וכ"כ הש"ך בשם ר"מ:

אינו משום שהיו שם העדים או הראיה אבל אם אח"כ באו עדים או שמצא ראיה בחמת שטרות של אביו סותר את הדין גמרא:

תי"ט ד"ה אמר כו' שנראה כו' היינו משום דלא הזכיר הבבא דהרי זה אינו כלום דמשמע דלא ס"ל הכי אלא כרשב"ג דפליג עליה ואינו כך דבגמרא מוכח בהדיא דאין הלכה כרשב"ג באמר אין עדים כו' וההכרח של התי"ט אינו מכריע דאפשר לומר דזא"ז קתני ומ"ש התי"ט שעיקר הלשון כמה שהעתיק הש"ע כ"כ גם הסמ"ע אבל הבל"מ יישב הכל בלתי הגהה ע"ע:

פ"ד מ"א נפשות נראה לי דדיני מלקות נמי בדרישה וחקירה אלא שנכללים בדיני נפשות דאפשר שימות בתוך מלקות. מחזירין לא תני סותרין את הדין כדפי' הר"ב אלא מחזירים לכלול שאפי' יצא כבר מב"ד דמחזירי' אותו כדכתב התי"ט לקמן:

הרע"ב ד"ה פותחים כו' ז"ל רש"י פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין ע"כ וקשה דלפי מ"ש התי"ט והוא מן הגמרא דהיינו שאומרים לו אם לא עברת אל תירא אין זה במשאו ומתנו של דין ונראה שר"ל איזהו זמן של פתיחה זו ואמר שהוא אחר קבלת העדות כשבאים לישא וליתן בדבר:

תי"ט ד"ה אחד כו' דין תורה כו' ולכן מביא הפסוק כלומר מדין תורה הוא דשוין אבל לא כן תקנת חכמים:

ע"ש דרישה וכו' נראה די"ל אין צריכים דרישה וחקירה כד"נ אבל דודאי צריכים נמי כמה ילוהו וכו' וכדקי"ל דאמרינן ברר דבריך:

סד"ה מה וכו' נראה דהיינו משום דבד"מ מה שהוא חובה לזה זכות לזה:

ד"ה דיני וכו' וליכא וכו' הקשה ח"ה דבלאו הכי ליכא לאוקמא בד"מ כיון דד"מ בג' ע"כ דבאחד מכריע סני דלעולם יש זכות לא' ולא תירץ ול"נ דשור הנסקל נכלל בד"מ לכל הנשנה במתני' חוץ מב"ד שלו שהוא של כ"ג ואי לאו קרא דלא תטה הו"א דשור הנסקל צריך הכרעת שני דיינים:

ד"ה לפיכך וכו' דברי וכו' ואע"ג שביום הב' המלמד חובה מלמד זכות כדתנן במתני' ואיכא למיגזר שמא יכתוב וגם בשעת גמר דין נמי יכול לחזור וללמד חובה נראה דלא שכיחא ולא גזרו רבנן ועי"ל דלא כותבין אלא שלא ישכחו למחר אבל לא לאותה שעה דחוזר ללמד כי מיד יגמר הדין ואל תחשוב דאשתמיט לתוס' תירוצא דנ"י דאורייתא עדיפא שבתוס' כתבו כך לפי הס"ד דשקלא וטריא דגמרא ומש"ה קבעו דיבורם אמאי דמקשינן לגמריה לדיניה בשבת והתוס' מרגישים דאיך נעלם מן המקשן משנה שלימה:

ב הטומאה מתחיל בטומאה משום דכל טומאה קודמת לטהרה דע שבין במכילתין דף ל"ב ודף ל"ו ובין בגטין דף נ"ט גרסינן דיני ממונות הטומאות הטהרות והרב חכמת שלמה כתב בהדיא דכך צריך להיות וכ"כ בפי' הרמב"ם פי"א מה"ס ואע"ג דהראב"ד נראה דל"ג לה כך מ"מ הי"ל להתי"ט לשום לב על הדבר ולציין עליו ס"א וכ"ש שלפי דעתי יש לנו לגרוס כגרסת הרוב דהיינו הרמב"ם וכגרסת הספרים וגם שהסברא מכרעת כן דאמאי לא ליתני תנא נמי ממונות וה"ג במשניות דפוס מנטובה:

תי"ט ד"ה הטומאות וכו' האסור וכו' י"ל דתנא נקט לישנא דקרא שקורא טמא בין לאסור ובין לטמא כנראה מפרשת שמיני דקרי טמאים לבהמות אסורות וא"כ בכלל טומאות וטהרות נכלל אסורות ומותרות. ד"ה מתחילין וכו' דלעיל וכו' כבר השגתי עליו שם שאין לזה שייכות פרסי לכאן ועוד תמיה לי שהרי לקמן כתב דקמ"ל דבד"מ אין לחוש ללא תענה על רב והוא חידוש גדול בדין ומה לנו לילך בדרכי הדרש והמוסר:

ד"ה מן וכו' ומ"מ וכו' פי' בעל חידושי הלכות דר"ל דאע"ג דבד"מ מתחילין מן הגדול מ"מ דרך שאלה יכולים לענות עליו אבל התי"ט ס"ל דקאי אד"נ דאע"ג דמתחילין מן הצד משום לא תענה מכל מקום דרך שאלה מותר:

ע"ש שאילה וכו' ומתני' הכי דייקא דלא תני למד א' מן התלמידים עליו זכות שומעים לו וכו' אלא קתני אמר א' מן התלמידים יש לי וכו' דהיינו ממש כשואל רשות לדבר:

ע"ש דטעמא וכו' אין טעם זה מוטעם שהרי זהו כבודו של גדול שלא להתחיל ממנו כדי שלא לחלוק עליו משא"כ בשני לו שמותר לחלוק על דבריו כדי אעפ"י ששנינו הטעם מ"מ נצטרך לפסוק (שררך אגן וגו') מפני שאם לפי הטעם לא היה מוכרח שיהיו בעגולה שגם בריבוע כעין ח היו יכולין לראות זה את זה ומש"ה אמר בגמרא מנה"מ ופרש"י מנה"מ דבעגולה היו יושבין פי' ולא בריבוע:

הרע"ב ד"ה כחצי וכו' ליכנס וכו' וגם הסנהדרין אם ירצה א' לצאת ולבוא יצטרכו היושבים לעמוד כדי שיכניסהו ולכן בפ"ק דחולין דף ה' כתב רש"י עד שיהא מקום לצאת ולבוא: