קול הרמ"ז נזקין כה

איכא למימר אלא איידי ובו' ומדקאמר אלא מוכח דהדר ביה משינוייא קמא ומשני תירוצא דשויא לכ"ע אפילו למ"ד קנסא וא"כ יפה כתבו הר"ב ובדיוק:

ד"ה מפני כו' פסולין כו' י"ל שהיו קרובים כשהתחיל לדון ואח"כ נתרחקו ולא ידעתי מ"ש שהוקשה להתי"ט מהם ולא מאינם מומחים:

ב מכות לדון אם חייב מלקות וכתב הרמב"ם פ"ה מה' סנהדרין מכות בג' ואעפ"י שאפשר שימות כשמלקין אותו ע"כ ואין להקשות מ"ש ממוציא ש"ר שהוא בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות דהכא גזרת הכתוב ושפטום ועוד דהתם ב"ד הם הדנים דין המיתה והכא אם תהיה מיתה היא אקראי בעלמא ומילתא דלא שכיחא שהרי היה שם אומד אם יכול לקבל ארבעים אם לאו:

הרע"ב ד"ה בג' וכו' התקופה וכו' קשה דמהו הספק בענין התקופה והלא הדבר תלוי רק בחשבון והוא דבר גלוי ליודעים אם תמשוך או לא ואין זה כמו האביב והפירות שצריכים חקירה:

תי"ט דיה עיבור וכו' למה וכו' ועוד קשה דאביי הוא דקאמר קידוש החדש אלא דמגיה המשנה וקאמר תני קידוש החדש ולא אפר איידי אלא רב אשי דמפרש חישוב עיבור החדש בג':

עיט קידוש החדש וכו' ר"ל קידוש ביום עיבור והיינו סברת רבא:

ד"ה בג' מתחילין וכו' ממנהגא וכו' היה יכול להוסיף כלל גדול שיש לנו דשב ואל תעשה עדיף ולכן ב' אומרי' לא נשב בטל הא' האומר נשב ואם ב' אומרים ם נשב וא' לא נשב חוששין לו ויוסיפו הדיינין וכו':

ע"ש שדקדקתי וכו' אין זה דקדוק נכון שהמפרש לא כיון אלא לדמותו בקצת לדיני נפשות ואפי' לסנהדרי גדולה להיות ענין נכבד עד שכתב הרמב"ם פ"ד מה' קידוש החדש שצריך שיהיה ראש הע"א בכלל הז' אבל אין סברא שיהיה שוה לדיני נפשות דא"כ לבעו לפחות כ"ג:

ע"ש לחנם וכו' קשה לי דדלמא שהישיבה הראשונה משמשת אולי כל הג' אמרו נשב דאז גומרים בג' אם הסכימו שלשתן לעבר והיינו דתנן אם גמרו בשלשה מעוברת:

גס שאין דמיו וכו' כי בדמיו ידועים דיי בשומת לוקח א' כדתנן פי"ד דמע"ש משנה ב':

הרע"ב ד"ה סמיכת כו' הדברים וכו' ע"ד שקולים הם ויבואו שניהם:

ע"ש ולאו וכו' כתב רש"י בפי' החומש וז"ל הקב"ה א"ל וסמכת ידך עליו והוא עשה בב' ידיו נראה שהדבר כפשוטו ולפ"ז סמיכה זה שוה אל סמיכת הקרבנות ואין חוץ מן הדעת שיסמוך ב' ידיו על ראש הנסמך ויברכהו כמנהג ישראל בברך אב את בנו והרב את תלמידו אבל הרמב"ם בפ"ד מה"ס כתב כדברי הר"ב בכאן וכדאיתא בגמרא אבל נוכל לומר דלא בעי למסמך דאמר בגמרא ר"ל דאינו מעכב ואם רצה לעשותו רשאי זה נ"ל לפי פרש"י בחומש הנז"ל:

ע"ש הכרע כו' בזה נחלקו מהר"י בי רב והרלב"ח כנראה בשו"ת הרלב"ח:

תי"ט ד"ה סמיכת כו' בחיבורו כו' אבל לא הזכיר ההכרע כ"א בפי' המשנה כדכתב תי"ט לעיל שאם לא תאמר כן כו':

תי"ט ד"ה סמיכות כו' עיקר וו' עיקר זה אין לו עיקר שאם כמו שחשב תי"ט היל"ל שנצטרך שיהיו כולם סמוכים אבל העיקר שבספר שיהיה א' מהם סמוך ור"ל א' מחכמי ארץ ישראל וזה לא ישנו בעולם וא"כ א"צ שימצא ב"ד וגם בעל לחם משנה מפרש דברי הר"מ כדכתיבנא:

ד"ה רי"א כו' זקני כו' אף על גב דאף בחליצה דרש ר' יהודה כן ביבמות כ"א הכא נראה דלא פליג אלא אסמיכה ועריפה מזה הוכיחו ביבמות דהדר ביה ר' יהודה:

יש והלכה פר"י בסמיכת פר ועגלה ערופה אבל בסמיכת זקן לא פליג ר"י דודאי סגי בג' וכדכתב הר"ב דסגי בחד סמוך וב' עמו:

ע"ש סמוך כו' פי' וא"כ יש מציאות שיהיה ב"ד ולא יש הכרע אבל הרמב"ם לא אסיק אדעתיה מביאת אליהו ז"ל ולא מצא עניו לשהיה ב"ד אלא בהסכמת חכמי א"י הסמיך:

סד"ה רי"א כו' שם כתב דאיתא בירושלמי נראין דר"ש בסמיכה ודר"י בעריפה והר"ב לחם משנה כתב בפ"ג דה' מע' הקרבנות דאיתא בסנהדרין דף י"ג תנא סמיכה וסמיכת זקנים בג' וכיון דההיא ברייתא כר"ש פסק כותיה אבל בעריפות עגלה דליכא ברייתא אחרת הדרינן לכללין דר"ש ור"י הלכה כר"י ע"כ. ד"ה שאין כו' אמעשר כו' ובהכי דייקא מתני' דלא תני דמיהם דאז הוה קאי אתרווייהו ולפ"ז מ"ש הר"ב ואין דמיהן ידועי' אינו מדוייק אם לא נאמר דקאי אפירות והרקיבו דבתריה:

ד"ה ההקדשות בגי מנ"ל כו' נ"ל דמש"ה לא עריב הקדשות בהדי נטע רבעי ומעשר שני משום דהקדשות בעי קרא:

א ד תי"ט ד"ה ואומר כו' תהרוגו כו' ז"ל הרמב"ם על מתני' הביא ראיה במה שנאמר ואת הבהמה תהרוגו כו' וא"ת שזה אמר ואת הבהמה תהרוגו בא ללמד שהבהמה ג"כ חייבת מיתה אלא להיקש זה לא היה צריך ללמד לפי שכבר ביאר הריגת הבהמה והוא מה שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה אלא להחיש בהמה לאדם עכ"ל ונ"ל שר"ל שמפסיק ואת הבהמה תהרוגו ללמוד היקש הבהמה לאדם שתהא נידונת בכ"ג דא"ת דאתא לחייבה מיתה זה לא צריך שכבר נאמר והרגת את האשה וגו' אלא ודאי בא להקיש אלא דקשה הפסוק והרגת הוא אחר פסוק דתהרוגו אבל קושיא זו היא על המשנה:

ה הרע"ב ד"ה את השבט כו' אבל הרמב"ם בפ"ה מה"ס כתב לא את השבע שהודח כולו והכי איתא בגמרא וכ"כ שם הכ"מ:

ד"ה ולא את כ"ג כו' ואע"ג שהוא בה' הידיעה נמצא כמוהו הארץ כנען:

ד"ה והעזרות כו' וכן תעשו וגו' נ"ל כי מלת כן עולה ע':

תי"ט ד"ה ולא את כו' גמרא לא היה כו' לא ידעתי מהו גמרא זה דכיון דאמרה טהורה אני מיד היה מתחיל דינה מעלין אותה כו' ולפ"ד נוח לומר דתנא ושייר דהא שייר נמי מינוי כ"ג שהיה ע"פ ע"א כדאיתא בתוספתא פ"ג דסנהדרין והזכירו הרמב"ם פ"ד מה' כלי המקדש:

תי"ט ד"ה ואין כו' ואחיתופל יועץ למלך כו' תשובתו בצדו דועצת אחיתופל עדיף מפי דכתיב כאשר ישאל איש וגו' אבל יועץ למלך הוה אמינא דוקא למלך:

ד"ה אלא כו' ותמהו כו' נ"ל דרישא דקרא כתיב ועשו לי מקדש דקאי אכל ישראל ואי לאו יתורא דוכן תעשו לא הוה יליף ע"א ובסנהדרין שבטים כתיב ויבחר לו משה:

ע"ש משום כו' והדבר מוכרח מעצמו דאי הוה בעי מלך ונביא א"כ לא נשכח סנהדרין כל יפו השופטים וזה לא יכון לאמרו ואדרבה מצינו בימי יפתח וירדתי על ההרים וארז"ל אלו סנהדרין:

ד"ה ולא כו' דתפסתה כו' נראה לתרץ ע"ד שכתב התי"ט בסמוך דאתא לאשמועינן שתים דומיא דאחת כו':

ו גדולה נ"ל דתואר גדולה בלשון נקבה שב אל שם עד"ה כי סנהדרי גדולה נקרא עדת ישראל וס"ק נקראים עדה סתם כדלקמן:

תי"ט ד"ה רי"א כו' דאין ב"ד כו' הא ל"ק דבעינן פ"ט דרבנן משום דלא אמרו בפי' ואין ב"ד שקול אלא ומשה על גביהן משמע דלאו משום אין ב"ד שקול מטו בה דמאי על גביהן ומייתי מונשאו אתך משמע שהם טפלים לך ועוד י"ל בלאו הכי דלבעי מעיקרא מ"ט דרבנן דאי הוה בעי תחלה מ"ט דר"י הוה אמינא משום דקרא כתיב שבעים ומש"ה בעי לרבנן דמפשו חדא ושהוא יהיה הראש והנשיא. דיה מוסיפין כו' ועוד נפלאתי כו' אינו מוכרח דלהוי קאי האי הל"ו מחייבין כו' אל חלוקה דאיני יודע ע"ע:

פ"ב מ"א ומן המקדש מביא הפסוק משום דמינה ילפינן דכ"ג מקרי אונן והוא סיוע גדול לר"י:

אנו דוקא לכ"ג אומר כן ולא למלך חדא משום דסתמיה דכ"ג הוא רבן של ישראל ועוד דתשובתו תתברכו מגינה ומצילה וכל שכן דמלך דמתני' איירי במלכי ישראל:

תי"ט ד"ה מעיד כו' הכי כו' העיקר חסר לי דאדרבה בגמרא מקשינן דאיך מעיד והא קי"ל פעמים שאתה מתעלם כו' וא"כ כ"ג אין כבודו שילך ויעיד ומשני רב יוסף מעיד למלך ומקשינן והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו ומוקי לה בבן מלך וכדכתב התי"ט וקשה וכי רב יוסף לא שמיע ליה מתני' וכ"ש דאיהו גופיה מפרש מתני' דהמלך לא דן במלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותן אלא ודאי צ"ל דמאי דקאמר רב יוסף מעיד למלך במלך בית דוד קא' דקרא כתיב בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט אבל הגמרא רוצה למצוא מציאות גם במלכי ישראל ועיין בלחם משנה שגם הוא הולך בדרך דומה לדרכי:

ד"ה מפני כו' דמן כו' והיינו דאתא לטפויי משום שהוא אסור באלמנה וכלומר אסור להשהותה אצלו אחר ביאה ראשונה ומש"ה לא תני נמי ומצווה על הבתולה משום דאיירי אפילו מן האירוסין:

ב אמרו הדר ותני דלא תימא דר"י הבין דמאי דאמר ת"ק לא חולץ ולא חולצין יהיה פי' אין כופין אותו לייבם או לחלוץ אלא תלוי ברצונו ואהא אר"י אם רצה זכור לטוב לכן חזר ושנה אין שומעין לו:

הרע"ב ד"ה אין כו' גנאי כו' (וקשה) דמאי צריכין להאי טעמא תיפוק ליה דאסורה להנשא וכדכתב התי"ט בסמוך אהא דאין חולצין לאשתו וי"ל דמשום ר"י הוא דאמרי' האי טעמא דלדידיה מוסרת להנשא למלך:

תי"ט סד"ה לא כן כו' מתורץ כו' הרב לחם משנה הקשה על תירוץ זה ותירץ