קול הרמ"ז נזקין כג

בדין ו' (ע"ע) דדוקא באומר בית כור עפר יש לי במקום פלוני:

סד"ה בית וכו' עמ"ש לעיל ספ"ק דלא פליג ר"ע עם ת"ק:

ג תי"ט ד"ה דברי וכו' דמספקא וכו' ולכן אין כאן סברא לזכות ללוקח ולוה ומוכר בעין רעה מוכר דאין הדבר תלוי בדעתו אלא בספק הבנת ענין השטר שהוא מסופק:

פ"ח מ"א תי"ט ד"ה יש וכו' יש נוחלין וכו' ל"נ דתני מנחילין משום הא דתנן לקמן מ"ה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים למי שירצה וכדכתב הר"ב:

ד"ה ואלו וכו' שכתבתי וכו' האי טעמא לא שייכא הכא כי איך לינקוט מאי דסליק מיניה ולמתני אלו לא נוחלין וכו' אם עדיין לא פירש שיש ג' מדריגות בנחלה דאלו נוחלין וכו' ואחר כך ראוי לומר דיש דלא נוחלין ולא מנחילין:

ד"ה והבנים וכו' ותימא וכו' י"ל דאה"נ דהו"מ לאקשויי על הרישא אלא נקטיה על הסיפא דפשטה איירי בירושת הבנים את האב ובה מיירי קרא דאיש כי ימות וגו':

ב הקודם איבעיא בגמרא אברהם ויעקב בנכסי עשו מי קודם ופשטה מהאי דכל הקודם בנחלה יוצאי ירכו קודמין ואילו הוה יצחק קיים קודם השתא נמי יעקב קודם דהאב קודם ליוצאי ירכו שלו דוקא ולא של בנו ונראה שזה בא לרבות זה הכלל:

תי"ט ד"ה וכל וכו' עיין וכו' הקשו התוס' דלמאי צריכה הך דרשא תיפוק ליה דבני בנים הרי הן כבנים:

ג שלשה אע"ג דברייתא תניא ד' חלקים וחלק הרביעי הוא של אח א' שמת וכמ"ש התי"ט בסמוך מ"מ תנא דידן דדרכו לקצר תני ג' חלקים ורמז אל הד' במ"ש וחלקו עם אחיו בנכסי חפר שכן חפר ירש את אותו הבן שמת שהאב קודם לכל יוצאי ירכו וכדכתב הרשב"ם כמ"ש התי"ט בשמו כללא דמילתא אבי המת קודם לאחי המת וזהו דיוק עם אחיו דליסגי דתני וחלקו בנכסי חפר באופן דהכא דאיירי בנטילת החלקים שנטלו בנות צלפחד תני ג' חלקים א' דצלפחד וב' בנכסי חפר שבהם נכלל גם חלק האח המת וג' חלק הבכור אבל ביהושע מיירי בתחלת חלוק הארץ דאז היה מוכרח לפרש גם חלק האח המת שהרי גם הוא היה מיוצאי מצרים וא"ת א"כ למה לא נפרטו ג"כ חלקי שאר האחים בני חפר כמו שנפרט חלק האח שמת זה מתורץ במאי דאמרי' בגמרא שמש"ה ויפלו חבלי מנשה עשרה היינו שיתא בתי אבות וד' דבנות צלפחד והא קמ"ל דבנות צלפחד נטלו חלק בכורה ע"ע והשתא ניחא מאי דלא רמינן בגמרא מתני' אברייתא והיינו דפשוט הוא לגמרא הדיוק מייתור עם אחיו כדכתיבנא ודוק:

ד הבן נראה דאתא לפרש מאי דתנן בר"פ האשה את בניה דלא תימא הזכרים דוקא אלא הנקבות וכדקדים למתני האיש את אמו סד"א דוקא הזכר קמ"ל א' הבן וא' הבת:

תי"ט ד"ה והבנות ניזונות הרמ"ה מדייק דדוקא ניזונות דהיינו מזונות שהן מתנאי ב"ד שכן שנינו בנן נוקבן דליהוו מנאי יהון מתזנן מנכסי אבל פרנסת נישואין אף הם מנכסי האם כן כתב בשמו נ"י:

ה בכור לא מיבעיא בכור דקם ליה בלאו דלא יוכל לבכר אלא אפילו הפשוט דלית ביה אפילו עשה מפורש דכתיב איש כי ימות ובן אין לו הא אם יש לו בן הוא יורש:

משום היינו דוקא כשהשוה להם את הבכור אבל אם לא יש שם בכור דבריו קיימים אפי' בלשון ירושה הרמב"ם פ"ו מה' נחלות וכמ"ש היה שם דין ג' ולפ"ז מתניתין כריב"ב וגם מאי דקתני ריבה לא' ומיעט לאחד והשוה וכו' הכל בבא א' ונקט הכי משום חלוקה דמשום ירושה דאי אמר משום ירושה לא אמר כלום אפי' במה שריבה ומיעט:

נוהגין הרי"ף והרמב"ם פ"ו מה' נחלות גרסי נוהגים בו וכו' וכ"כ הש"ע ח"מ רפ"ב ור"ל אפי' נוהגים כשורה במילי דשמיא אלא שלא נוהגים בו כבוד כראוי:

הרע"ב ד"ה על פיו וכו' דמאי איריא ש"מ אפי' בריא נמי אם אמר משום ירושה לא אמר כלום:

תי"ט ד"ה על וכו' הר"ב וכו' בפ' החולץ דף ל"ו פרש"י וז"ל על פיו אחרי דברי פיו ולא כסתם ירושה בשתיקה עכ"ל:

ד"ה ריבה וכו' מיעט וכו' פי' אפילו לא מיעט לב' בפי' אלא על ידי שריבה לא':

ע"ש או או וכו' נראה דר"ל או מיעט לא' בלי הרבות לא' וכגון שנתן לא' חצי ולב' מיעט מן החצי ונתנו לאיש אחר:

ע"ש רבנן וכו' ק' דא"כ הו"ל לר"י בן ברוקה למפלי' אהא מיד וי"ל דאי תו לה לעיל הו"א אפי' אח במקום בן:

ד''ה מה וכו' מלתא וכו' וי"ל במ"ש רשב"ם במעשה דמייתי גמרא (קל"ג) שכתב נכסיו ליונתן ב"ע ויונתן החזיר שליש לבניו וכתב שם רשב"ם דהיינו משום שהאב כתב סתמא נכסיו ליונתן ולא פירש ע"מ שלא יהנו בנים שהוא השליטו לעשות בנכסים כרצונו מכלל שאם פי' שלא יהנו אין המקבל יכול להחזיר לבניו כלום והיינו דתנן והניח את בניו ר"ל שפי' שלא יהנו הלכך מה שעשה עשוי ואין המקבל יכול לתת כלום. ע"ש אפילו וכו' ק' דא"כ מאי איריא דתנן כותב לאחרים אפי' לבן בין הבנים נמי וי"ל דנקט הכי משום רשב"ג דאפילו לאחרים נכון לעשות כן:

ו הרע"ב ד"ה זה בני וכו' כתב הר"ש ה"ה אם אמר יש לי בנים (וכדתנן פ"ג דקדושין) אלא אגב סיפא דזה אחי תני הכי:

תי"ט ד"ה האומר וכו' תנינא וכו' ק' אמאי לא משנה כדשנינן בגמרא פ"ז דכתובות במתני' דהמקדש אשה ע"מ שאין עליה נדרים וכו' דהא תנינא לה בפ"ב דקדושין ומשני דבכתובות תני לה משום קדושין ובקדושין משום כתובות וה"נ נימא דהתם תני לה משום איסור דיבום והכא משום נחלה וכדקתני ונוטל עמו בחלקו וכו' ואפי' לא היה חילוק זה י"ל דנקט לה משום סיפא דונוטל עמו וכו' דלא תנא ליה בקדושין:

ז דברי ר"י נלע"ד דל"ג דר"י אלא הם דברי סתם ת"ק חדא דבגמרא בעינן אי הלכה כרבי יוסי ואי הת"ק הוא ר' יהודה מאי קא מיבעיא ליה הא קי"ל רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ותו דבגיטין דף ע"ב קרי ליה לת"ק רבנן ש"מ דסתמא הוא ומאי דקא מיבעיא לן אי הלכה כרבי יוסי אע"ג דרבים פליגי עליה הא הוכיח בעל יבין שמועה דף פ"ה דאשכחן הלכה כרבי יוסי אפי' מחביריו:

הכותב יש לדקדק למה חזר ושנה הכותב וכו' הו"ל להמשך אחר אומר אינו צריך האב אינו יכול וכו' דהוה קאי אל הכותב של ראש המשנה וכמו ששונה האב תולש ומאכיל וי"ל מפני שצריך לשנות מן הרישא דתנן בה הכותב לבניו וכאן תני לבנו משום סיפא הרי הוא של יורשין פי' ולא למקבל מתנה לבדו כדכתב התי"ט לקמן:

האב כתב רשב"ם אבל בין שניהם יכולים למכור האב מוכר הפירות והבן הקרקע:

אלא חולקים וכו' ואע"פ שבשעה שהיה נותן להם האב אומר שדעתו לתת כיוצא בו לאחרים אין אומרים שע"מ כן נתן להם נ"י בשם הריטב"א ובהכי מתורץ כל ייתור לשון המשנה ועוד מיושב לפי גי' הרי"ף דל"ג כל זה דלא קתני ליה גבי בנות דאדרבה קי"ל כר"י ספ"ו דכתובות השיא את הראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה וגם א"ש דלא עריב במשנה א' בנים עם הבנות כמ"ש הטור וש"ע וז"ל מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים או בנות גדולות וקטנות וכו' ע"ע והטעם משום דמשונים הבנים מהבנות בדין זה ודו"ק ח"מ סי' רפ"ו:

הרע"ב ד"ה מתפרנסים וכו' בגמרא מוקי לה דוקא כשאין הגדולים עוסקים שום עסק שאז מפסידים לקטנים אבל אם יודעים לעסוק יש ריוח לקטנים שיכובדו הגדולים שבזה ירויחו בעסקם שיהיו בעלי הבטחה בעיני כל:

תי"ט ד"ה תולש וכו' וזה וכו' ל"ק מידי חדא דפשטא דלישנא דמתני' מסייעתו דתנן תולש ומאכיל ר"ל דוקא התלוש לגמרי ולא העומד להתלש ועוד דהכא מטי בה מטעמא דדעתו קרובה אצל בנו ומש"ה כתב אעפ"י שעומד להתלש פי' דבעלמא קי"ל דכתלוש דמי הכא שאני מפני קירוב הדעת ועיין בש"ך סי' רנ"ז:

ע"ש מזה וכו' עיין בש"ך סי' רנ"ז:

ח ואם וכו' עד להן בגרסת הרי"ף ליתא:

פ"ט מ"א תי"ט סד"ה בזמן כו' יפה עיין מה שכתבתי שם:

ב וטומטום ספ"ח דיבמות איכא תנאי דס"ל דאנדרוגינוס כזכר ומש"ה לא תנייה תנא דבפלוגתא לא מיירי:

תי"ט ד"ה דוחין כו' למימר כו' פי' דלא כאביי דס"ל דוחין אותו ואין לו. ע"ש בכור כו' פי' ההיא דפ"ה דתמורה מבכרת שהיתה מעוברת כו' ע"ש אם כו' ז"ל הסמ"ע שם ס"ק ש"ו כיון דאין לבנות בעזבון אלא פרנסה ובנכסים מרובים אין לבנות ליטול יותר מהאנדרוגינוס שהוא ספק בן וגם הוא לא יטול יותר מהבת כיון שהוא ספק:

ג הרע"ב ד"ה וכן האשה כו' אמרינן בגמרא אשה מאי עבידתה ופרש"י או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהא ניזונת ומעשה ידיה שלהם ומוקי לה ביורשת כו':

תי"ט ד"ה וכן כו' מוקמינן כו' ובהכי דייק וכן שר"ל שהיא יורשת כמו האחים דבבא קמא ולפי תמהו דתימא כו' מדוייק ל' האשה שלא אמר אלמנה ור"ל שדוקא באשה שדעתה קלה להתייהר במה דנפיק עליה קלא ששולטת הוא דמחלה משא"כ באיש: