קול הרמ"ז נזקין כב

יא יגדוש ואפילו מוכר מחיל:

לא ימחוק ואפילו קונה מחיל הרשב"ם דף פ"ט ומסיים דבלא מחיל לא נפקא מפסוק איפה שלמה (כדתניא בברייתא) אלא מלא תעשו עול נפקא שגוזל את שלו בידים ע"כ ולפ"ז מתני' אשמועינן רבותא דלא מהניא מחילה:

תי"ט ד"ה אמר וכו' דלא אתא וכו' ק"ל דהא כתב התי"ט דרשב"ג מודה בקינוח המדות כולן ואם איתא דת"ק מודה ליה בחילוק הלח והיבש למה נזכר דרשב"ג בזה הו"ל לתנא למתני סתם בד"א דהא כ"ע מודו ביה ותו מ"ש ומדתנן וכו' לאו כללא הם דפ"ה דמעשרות תנן נמי במ"ה ארשב"ג בד"א ופליג את"ק וכן בפ"ק דמגילה מ"ג ובפ"ב דכתובות מ"ה:

סד"ה בדקה וכו' ואפילו וכו' ז"ל נ"י אפילו לא ימכור במשקל אלא במדה מכל מקום אכתי מפסידו שאי אפשר למחוק כל המדות כ"כ בצמצום כמו שיעשה בא' לבד:

ד"ה לא ימוד וכו' ובדקה מודד יותר כצ"ל:

פ"ו מ"א הרע"ב ד"ה רשב"ג אומר וכו' אף על גב דבגמרא לא נזכר זה הח"מ אלא בדרך ודילמא ונראה דלא קאי וכ"נ מדברי המגיד פי"ו מה' מכירה דכתב דהרמב"ם פסק ברישא כת"ק ובסיפא כרשב"ג הר"ב ניחא ליה לחסורי משום דאל"כ ת"ק דאמר דזרע פשתן אינו חייב משמע דזרע גינה חייב והיינו רשב"ג אלא דקשה אמאי איכפל רשב"ג לומר תרי מימרי דמחדא משתמעא אחרינא:

תי"ט ד"ה זרעוני כו' וא"ת כו' תוספות הקשו להפך דאמאי חייב לימא ליה הא דלא צמחו לפי שלא זרעתה בזמן הזריעה כו' ותירצו ב' תירוצים לתירוץ הא' ל"ק פשיטא כי אם לתירוץ הב' עמוד עליו:

ב הרע"ב ד"ה המקבל כו' טנופות כו' הרמב"ם פי' טנופת מטונפות בעפר אבל בחיבורו כתב רובע קטנית לחטין ורובע קב לשעורים כו' (כדאיתא בברייתא) ושאר פירות מקבל רובע טנופת לכל סאה ע"כ והב"י כתב בסי' רכ"ט דהרמב"ם סובר דמתניתין איירי בשאר פירות חוץ מחיטים ושעורים ועדשים השנויים בברייתא ובזה א"ש דפי' בפי' מטונפות בעפר ודייקא מתניתין דתני טנופת דאי איירי בחיטין ושעורין הול"ל רובע פסולת ומ"מ קשה על הר"ב והתי"ט שלא פירשו מהו טנופת דמתני':

ג טעות ולא תני חייב באחריותו כדתניא ברישא ללמד מ"ש ה"ה פי"ז מה' מכירה וז"ל מקח טעות כשיודע שיינו מחמיץ ור"ל מיד הוא מ"ט קודם שיחמיץ וטעמו שיכול לומר איני רוצה להמתין שמא אחר כך לא אמצא לקנות יין:

תי"ט ד"ה מבושם כו' הרמב"ם והטור גרסי מבושל וה"ג הש"ע:

ד"ה חייב להעמיד כו' מור"ם סי' ר"ל בח"מ מוקי מתני' בכלים של מוכר ובודאי שהקשה לו קושית רשב"א אם הוא בכליו של לוקח וכ"כ הטור שם דדוקא בכליו של מוכר הוא דצריך להעמיד עד העצרת ולפ"ז דייקא מתני' דתני ואם א"ל יין מבושם כו' דהול"ל ואם מכר לו יין מבושם כו' אלא דכיון דהיין בקנקניו של מוכר ברי לו שיתקיים עד העצרת כמו שנתקיים לו השנים שעברו:

ע"ש ואין נראה כו' ולי אין נראה כן דהתם תני בהדיא ומיישן והולך כו' שר"ל שחייב לעשות כן ואם לא עשה כן חייב באחריותו כי סתם ישן ומיושן תלוי בשנים ולכך חייב בשנה שלימה שכיון שעברו על היין זמן חום וקיץ אשתקד גדולה חזקתו להתקיים עד החג ולכן חייב ליישנו עד החג שכך היה בדעתו של לוקח:

ע"ש קנקנים כו' רצה לתרץ קושית רשב"א אבל ודאי דבהכי לא דמי לרישא דלא מיירי בכלים בדוקים דא"כ למה אין חייב באחריותו:

ע"ש לא העתיק כו' כיון שכתב הטור דחייב להעמיד עד עצרת כשהוא בכליו של מוכר כו':

ד וכן כו' בית יש לדייק אמאי לא ערבינהו המוכר מקום לחברו וכן המקבל מחברו לבנות לו בית חתנות כו' י"ל דהו"א דדוקא לבית חתנות ואלמנות בונה ד' על שש אבל בית סתם ליסגי בד' על ד' כדאיתא בסוכה:

הרע"ב ד''ה הכל כו' איכא כו' איברא שמן הגמרא נראה לכאורה דל"ג בדברי ת"ק אלא ראיה לדבר משום דבעי ראיה לדבר מאן תני לה ואי גרסינן בדת"ק היכל נראה דלא איכא ספיקא אבל משום דבירושלמי גרסינן היכל וכותליו וגם שדוחה גדול לומר כדכתב הרשב"ם דת"ק לא קאמר אלא ראיה לדבר ע"ע לכן נ"ל דשפיר גרסינן לכולה מילתא ועיקר הבעיא היא להבין דרשב"ג דאמר הכל כבנין ההיכל אי איהו בניחותא וסייע לתנא קמא לומר שדיני בנין בתים יש ללמדם מן ההיכל או אם הוא בתמיהה ואם הוא בניחותא נפרשהו כמ"ש הר"ב שרשב"ג אומר בהרמב"ם פי' הענין ולא המלות ומיהא קשה דבירושלמי ל"ג היכל גרידא אלא וכותליו דקשה מה שהקשה התי"ט:

תי"ט ד"ה ראיה לדבר היכל כו' בגמרא והרי"ף והרא"ש ובמ"מ פר"א דה' מבירה ל"ג היכל והכי מוכח בגמרא דבעינן ראיה לדבר מאן קתני לה א"ד רשב"ג קתני לה וה"ק ראיה לדבר מנין ארבי שמעון בן גמליאל הכל כבנין ההיכל ופשיטא דלהאי א"ד ל"ג היכל וכמו כן לא"ד אחרינא ל"ג ליה דהכי אמרי' שם א"ד ת"ק קתני לה ורשב"ג אתמוהי קא מתמה וה"ק ליה ראיה מניין מבנין היכל אטו כ"ע כבנין היכל עבד ופרשב"ם וז"ל ת"ק קתני לה וה"ק ת"ק וראיה יש לדבר וקפץ רשב"ג והפסיק את דבריו ואתמוהי קא מתמה כבנין היכל אתה רוצה לעשות והרי שגם לזה א"ד הזכיר ת"ק היכל אלא אמר וראיה יש לדבר ורשב"ג הבינו שהיה רוצה לומר היכל אלא שהפסיקו ותמה עליו ולא ידעתי למה התוי"ט לא העיר בזה:

ע"ש שהיה עם כו' ואף על גב דא"כ היל"ל בארכו וברחבו נ"מ בשאין האורך והרוחב שוים:

הרע"ב ד"ה זה כו' פותחת כו' מסגרת מפתח:

ה תי"ט ד"ה מי כו' חדר כו' ולא חילק גם בעשיית הפותחת שאף בחדר בע"ה עושה א' לעצמו שפתי כהן בשם הב"ח:

ד"ה וזה כו' שהרואים כו' והסמ"ע כתב עוד שלא יזנה עם אשתו וכן משמע מדברי הררב"ם פ"ו מה' שכנים שלא יכנס שם אלא מדעתו ע"כ:

ו תי"ט ד"ה מי כו' ולומר כו' ולי נראה דאי משום עין יפה שמא לא יתן לו אלא מן הצד אבל לדרך באמצע צריך ריצוי הטור והש"ע בח"מ סי' קס"ט כתבו אין לו רשות ליכנס בה בלילה וצריך לדעת למה שינו מל' המשנה או מלשון שלמעלה מדין זה בדין הבור שכתבו אין לו רשות ליכנס שם אלא ביום בשעה שדרך בני אדם להכנס:

ד"ה נתנו כו' ב"ד כו' והכי דייק מדעת שניהם (שנותן) מב"ד דאי נתן לו פשיטא שהוא מדעת עצמו:

ז תי"ט ד"ה ושלו כו' ושתקו כו' דלרבותא לא תני שהוא נתנה מתחלה לרבים וזהו דתנן שהיתה דרך כו' כלומר מעצמה. ח הרע"ב ד"ה אם המקום קשה כו' הרמ"ה ז"ל לא פירשה לענין הכוכין אלא לענין המערות ופי' לב' אופנים הא' כפי' הר"ב דבסלע רך דנוח לחצוב בו ד' מערות ובקשה מה שיוכל והאופן הב' להפך דבקשה יחצוב ד' מערות דאין חשש לומר שמא יהרס כי חזק הוא (וברך) ימעט כדי שלא יהרס:

פ"ז מ"א האומר לא תני המוכר לחבירו בית כור ותני האומר משום סיפא דבבית כור דלא סגי דלא ליתני ואם אמר כו':

עמה פי' עם השדה שהיא לשון נקבה:

עמה ז"ל הרמב"ם בפי' נמדדין הוא שימוד גב ההר וקרקע הנקב ע"כ ור"ל שאם ההר משופע לא ימדד אלא השטח העליון שבראשה ונראה שזהו דיוק נמדדין עמה פי' שימוד מה שהוא שוה לקרקע השדה ולא השיפוע:

ד"ה עפר הראוי לזריעה תוס' דחו זה הפי' וכתבו דלרבותא נקטיה דאפ"ה פחות מי' נמדדין עמה:

ב ליפות פי' שאם היה משייר בית ט' קבין לא יתן לו קרקע כו' אבל אם לא שייר כך שאין לו אלא אותו המועט יחזיר לו המעות שלא יפסיד ומכאן יש להקשות על הנ"י שבר"פ כתב דמיירי במוכר בית כור משדה גדולה שיש לו במקום פלוני והוא יכול להשלים וא"כ אפילו הותיר קרקע מועט לא יפסיד שיחברו לשאר השדות שיש לו שם. והרע"ב ד"ה אפי' כו' ואי כו' וכך תניא בברייתא ונראה שהר"ב הביא דין זה משום דלפי האמת רישא דמתני' דוקא וסיפא לאו דוקא משום דקשי דיוקי דרישא אדסיפא וי"ל מדה בחבל הוא דפחת כל שהוא וכו' הא סתמא נעשה כאומר הן חסר הן יתר וה"נ מדברי הרמב"ם שלא כתב לבדו דין דהן חסר הן יתר אלא כתב א"ל ב"כ עפר אני מוכר לך הרי הוא כמו שפי' בית כ"ע הן חסר הן יתר. ע"ש סד"ה ולא את כו' לא מחיל וכו' וה"ה לענין הפחת שאם חסר טפי מרובע לא מחיל מידי הרשב"ם:

תי"ט ד"ה פיחת וכו' מן וכו' אבל אין המקח חוזר דמאי דקאמר רבא כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר היינו במטלטלין ולא בקרקעות כ"כ הרשב"ם ובב"מ נ"ו הקשו עליה התוס' מסוגיא דהתם ותירצו דהכא אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור המוכר שיש כך ולכך המקח קיים ע"כ ואולי לזה כיון הר"ב שכתב כמו שמודדים ולא כתב שמדדתי ובח"מ סי' רל"ב פסק הש"ע דחוזר לא ר"ל ביטול מקח אלא חוזר מה שחסר אפי' פחות משתות וכו' עיין בב"י:

סד"ה אם וכו' וי"א דהכא באומר בית כור זה וכ"כ ה"ה פכ"ח מהל' מכירה