קול הרמ"ז נזקין כ

ופרש"י כיון שמגעת עד מערב הולכת ומשתחוה לפני הקב"ה שבראה ולכך שוקעת ונכנסת כפופה לפני הקב"ה ע"כ וענין זה לסברת חז"ל דחמה מהלכת ביום מתחת לרקיע ובלילה מעל לרקיע וזהו שפירש"י ונכנסת כפופה פי' נכנסת בלילה מתחת לרקיע אל מעל לרקוע ואפשר שלזה כיון רש"י בכאן שכתב העומדים במזרח ור"ל עומדים צפופים ומשתחוים בלילה במערב ותימא על התוס' במה שהקשו וא"ת וכו' דאין שקיעה אלא במערב:

י תי"ט ד"ה מרחיקין וכו' דומיא וכו' לפי זה נראה דגרסינן ומרחיקים את המשרה דקאי אמשנה דלעיל וה"ג בגמרא דילן והרי"ף והרא"ש:

ד"ה ואת וכו' מהיזק וכו' אדרבא קמ"ל דאפי' בהיזק מעט ירחיק:

ד"ה כ"י וכו' וחרדל וכו' והטור כתב שבגמרא לא משמע כן והב"י הליץ בעדו ולפי הטעם שהוא כתב להליץ בעדו אין מקום טענה על הרמב"ם אבל הב"ח מביא ראיה נגד הרמב"ם ע"ע:

יא תי"ט ד"ה בין וכו' ומלקין וכו' ומעלין עפר תיחוח ור"ח פי' יונקין כח הקרקע כחולדה שדרה בעיקרי הבתים ערוך:

יב לא (יטע) צריך להבין למה משנה התנא מתני' מכל מתני' דלעיל ואמאי לא תני מרחיקים אילן משדה וכו' ד"א ולפ"ה שכתבו התוס' בשמו ניחא דס"ל דתנן א' גפנים משום דשייך בהו (כלאים) ומש"ה תני לא יטע משום איסור אחר הרבוע עליה:

גפנים ק' דאמאי לא יסמוך גפנים לשדה אילן והרי הוא הניזק שהעופות פורחות מן האילן על הגפנים:

הרע"ב ד"ה אלא וכו' צריך וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"י מה"ש לפי מ"ש המ"מ בשם הר"י ן' מיגש אבל לפרש"י צריך להרחיק יותר מד"א ע"ע וא"כ ק' דאמאי לא תנייה תנא דידן במתני' דלא תני אלא ד"א וי"ל דהרחקה זו תלויה באומד הדעת וכמ"ש מור"ם בח"מ סימן קנ"ה סעיף כ"ה תי"ט ד"ה אחד וכו' תיפוק וכו' לא ידעתי איך תיסק אדעתין לומר כן כיון שטעם ההרחקה הוא שלא לדרוס קרקע חבירו מ"ל גפנים מ"ל כל אילן ולי נראה דתני גפנים לרמוז טעם ההרחקה שהוא כדי עבודת הכרם:

ע"ש כתבו התוס' וכו' היה ק' לי דסוף סוף כשגדל הדקל והעוף ישב עליו והוא בא ללקוט פירות מפריח העוף על הזרעים ואח"כ מצאתי שהרא"ש לא מודה לתוס':

ד"ה היה וכו' נ"י אחר טעמו כתב מפרש בגמרא ואם תעיין שם לא תמצא לו הבנה וז''ל לאשמועינן טעמא דמפרש בגמרא וכן הוא בהגהות הרב דלויקיו ז"ל ופי' שר"ל אע"ג דזה סומך לגדר וכו' הוא פשוט דדוקא לגבי כלאים שייך למתנייה מ"מ תנייה הכא לאשמועינן טעמא דמפרש בגמרא כלומר שהוא משום עבודת הכרם. ע"ש שמענו וכו' ק' דמתניתין איירי בכולל אפי' אילן סמוך לגפנים ואדרבה יותר שייך הא במתני' דאין חילוק בין א"י לבבל ומעתה ק' על תי"ט שלא רצה בטעם מהרר"ו כ"ץ שכתב שבבא דהיה גדר קאי גם אאילן סמוך לגפנים דממ"נ (לפי טעם הפרחת העופות) אם הגדר גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ואם הוא נמוך הרי העופות יפרחו תחלה על הגדר ולא מקרי גיריה ע"כ ולפ"ז לא צרכינן למ"ש בהיה גדר דאשמועינן טובא באילן סמוך לגפנים:

יג כל בית השלחין גרסינן וכל האילן וה"ג הרמב"ם והטור וכ"כ הב"י סי' קנ"ה וה"ה כתב שהרמב"ם למד לבית האילן מבית השלחין ואילו הירוש' לא כתב וטעם הדין נ"ל דכיון דשדה אילן יש בה צל הרבה משלה לכן צריך להסיר ממנה צל אחר והתי"ט לא שת לבו לזאת:

הרע"ב ד''ה כל האילן וכו' דייקינן בגמרא רבוי מלת כל דלטפויי אתא על חרוב ושקמה לומר דכל אילן סרק נמי כנגד המשקולת כחרוב ושקמה ואי הוי קאי אסיפא מאי כל הא לגרועי אתא. יד עובר שיעורה דת"ק נפיש מדר"י ור"י סבר דגחין וחליף ש"ס:

פ"ג מ"א שלש שהבעלים משתמשין בו תמיד באכילת פירות שזה המחזיק יהנה בו ג"כ תעיד נ"י:

הרע"ב ד"ה חזקת וכו' דחברך וכו' הכי אמרינן בגמרא לענין מחאה שלא בפניו אבל לר"ב יש לעיין אמאי צריכים להאי נראה דהוה סגי לומר אילו לא זבנתה היה לך למחות בפני שנים דש"מ (מדלא) מחית נראה ודאי שמכרת וטענה זו סגיא ליה אפי' לא טעין שהיה לו שטר אלא מכרת לי והראיה שאכלתי ג' שנים בלי ערעור:

תי"ט ד"ה והעבדים וכו' הזכירו וכו' ובפ"ד מ"ז תנן בהמה ועבדים:

ד''ה ואינה וכו' היא וכו' הר"ב לא כ"כ משום דהיינו דברי חכמים וכמו שפסק הרמב"ם וכדאכתוב לקמן:

ע"ש ואי וכו' ול"נ דאדרבה אי הוה ס"ל כהרא"ש הו"ל לפרש ולומר דאע"ג דמתני' מחלוקת בין שדה הבעל לבית השלחין מ"מ לפי ההלכה אין ביניהם כלום אבל לפי דעת הרמב"ם המשנה תסייעיה דג' תבואות ממין א' סתמן ג' שנים ולא מיום ליום והוא הוא לשון מתני':

ד"ה שלשה וכו' רצופות וכו' זה נראה מוכרח דאי לא אמר רצופות תסגי ליה נמי בג' דאמצע אלא דאיכא למימר דצריך אכילה חשובה כדברי תוס' דבסמוך ומש"ה לא מקשינן פשיטא מהכא לרב הונא:

ד"ה הרי וכו' דאשמועינן וכו' נ"ל דעיקר קושייתם הוא דאי איתא דמניינא אתא לאשמועינן רצופין א"כ איך תיסק אדעתין דברישא לא בעינן רצופין דאמאי ניפוש במחלוקת בין ת"ק לר"י ור"ע נ"ל דת"ק לא בעי רצופין כוותייהו ואיך משמע בש"ס דאי לאו רב הונא לא שמעינן רצופין והא שמעינן לה ממניינא:

ע"ש הוזכרו וכו' נראה מדבריו דלכ"ע לא נזכרו ואני אומר שהוזכרו אלא שלא נתפרשו דבריהם אלא בגמרא אבל חכמים אומרים עד שיגדור ג' גדירות וכו' וכל' חכמים דמתני' והכי מוכח מדברי הר"ב דכתב ואין הלכה לא כר"ע ולא כר"י ור"ל אלא כת"ק שלהם והו"ל לסברת הרמב"ם ולכן לא כתב הר"ב כפרשב"ם דפי' דר"י ור"ע מפרשי מילתא דת"ק וכדכתב התי"ט לעיל:

ע"ש תני בה כו' ק' דא"כ דיש הכרח זה לומר שאין רצופין איך נתקבל דינו של רב הונא ואמרי' קמ"ל ליקשי כדמקשינן בב"מ ואימא ה"נ דממעט מקוטעות ואפי' מפוזרות וע"ק לדבריו דמנ"ל לרב הונא לאשמועינן החדוש הגדול שחדש התי"ט לחלק בין מיום ליום דרישא ובין מיום ליום דסיפא אדרבה מסתברא דקמ"ל דרב הונא סמיך אמניינא דבעינן רצופין ומתורצת קושי' התוס':

ב ביהודה לא תני היה בא' והחזיק באחרת בגמרא קאמר מ"ש יהודה וגליל דנקט הא קמ"ל דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי ופרשב"ם שאין שיירות מצויות מזו לזו אפי' שלא בשעת חירום ואז שיירות מצויות מיהודה לעבר הירדן ומעבר הירדן לגליל ומש"ה תני להו תנא בסדר זה אבל מתניתין בשעת חירום שנו:

יהודה וא"ת ואמאי לא פליג ר"י בר"פ דתנן ג' שנים מיום ליום ופי' אפילו המערער באותו מקום ואהא הו"ל לר"י לאפלוגי ולומר לא אמרו ג"ש אלא כו' וי"ל דנטר ליה עד הכא משום דר"י פליג נמי את"ק דמתני' וסבר דאפי' בשעת חירום סגי בג' שנים וכ"פ הרמב"ם:

ג מעולם פי' גם שאני החזקתי בה כמה שנים:

הרע"ב ד"ה כל חזקה כו' כל חזקה בין בחזקת ג' שנים בין בחזקת יום א' הרשב"ם:

ד"ה והבא כו' ומיהו כו' הכי דייקינן בגמרא מדלא תני והבא משום חזקה אינו צריך כלום אלא אינו צריך טענה הוא דלא בעי הא ראיה בעי:

ד"ה האומני' כו' שאין כו' פי' שהבעלים חסים עליה שלא יתקלקל ואפי' הניחם ביד האומן זמן רב דסד"א דמכרם קמ"ל דלא:

ז תי"ט סד"ה היה כו' ב' פתחים כו' כתב הב"י סי' קנ"ד וז"ל ואסיקנא בגמ' אי איכא תרי פתחי כו' וזו היא גירסת התי"ט:

ד"ה אבל כו' קשיין דיוקי כו' אין לומר דפי' דאמרינן אעשה דהיינו לא יפתח לחצר דוקא אבל כל שאינו חצר הרי הוא כרה"ר דמותר לפתוח אלא לרה"ר דוקא אבל כל שאינו רה"ר הרי הוא כחצר:

פ"ד מ"א תי"ט ד"ה ולא כו' דמצר כו' וזהו דיוק שלפנים ממנו:

ד"ה ולא כו' דכתב כו' הטור כתב אח"כ שם שהרמ"ה מחלק בין עלייה לעלייה ולא קשיא ליה אמתני' דנדרים דאיכא לאוקמא בעלייה שהיא נמכרת עם הבית ה"נ הי"א לא אמרו בעלייה סתם אלא בפתוח לבית בארובה במעזיבת הבית שכיון שכשסוגרים הארובה לא נודע מקום העלייה:

הרע"ב ד''ה אע"פ כו' שיכתוב כו' והא דלא תנן כך בהדיא י"ל משום דיש לשונות אחרים כגון לא שיירי' קדמים כלום ואי תני הא דמארעי' תהומא הו"א דדוקא קתני ולכן קתני אעפ"י שכתב לו כו' וכלומר זה לא מהני אבל לשונות אחרים מהני:

ב ד"ה וצריך כו' בעין יפה כו' ואעפ"י שארז"ל מוכר עצב ולוקח שמח י"ל דמסתמא המוכר צריך למעות וזוזי אנסוהו למכור הכל כדי להרבות בדמי המקח שיהיו לו אז דמים בשופי:

ג ולא ה"ג הב"י ודחה הגר' האחרת וכן נ"ל דבהכי א"ש סיומא דמתניתין בזמן שא"ל הוא כו' ודוק:

ד הרי כל תשמישי הבית כגון ספסלים כסאות ומטות חוץ מחטי ושערי טור ח"מ רט"ו:

ה הבתולות לקמן גבי בתולת השקמה פי' הר"ב בבחרותה וכן נראה לפרש כאן משום דאלו הכלונסות צריכות להיות חזקות תי"ט סד"ה מכר כו' הקורה כו' ואין הלכה כר"א:

ו את בברייתא תניא מכר בית הנסרים כו' שהם החדרים שמצניעים שם