קול הרמ"ז נזקין יז

דידן תנא מלתא דכתיבא בהדיא ודאתיא מדרשא לא קתני והא דתני ליה הרי"ף בספרו לאו איריא די"ל דכיון דלפי האמת דינא הכא כלליה במתניתין וא"ת ומ"ש דתני תנא שכירות גבי בעלים דלא כתיבא כבר תירץ זה רש"י במ"ש שם דבעלים בין בשאלת גופו ובין שכירות גופו קרינא ביה אם בעליו עמו פי' דלא צריכים לזה לדרשא דעמו משמע בהדיא שהוא עמו בכל אופן בשאילה או בשכירות וזהו טעם א' למה שמזכיר התנא שנאמר להורות שמפשוטו של מקרא מוכח (שאלת) הבעלים או שכרן וטעם ב' לרמוז מאי דאמרי' במכילתין דלא תני תנא אלא מאי דכתיבא בקרא אבל צריך להבין לפי האמת אמאי לא תנייה תנא לאשמועינן דין זה וי"ל דאיכא פלוגתא בגמ' אי איתא לדין שאלה בבעלים בש"ח דשואל הבעלים ופשע בשמירתו אבל בש"ש דין שאלה ביה דמ"ס דמקרא נדרש אלפניו שהוא ש"ש וגם אלפני פניו דהיינו ש"ח ומינה דפשיעה בבעלים פטור ומ"ס דנדרש דוקא אשלפניו ודוקא בש"ש גניבה ואבידה בבעלים פטור ומקשים בברייתא דתניא גם שכורה בפרה ודמשמע דדוקא נושא שכר או ש"ש דאיהו שוה ליה הוא דפטירי בבעלים אבל ש"ח לא ודחינן הא מני ר"מ הוא דסבר שוכר כש"ח הוא וכי היכי דשוכר פטור ה"נ ש"ח (והשתא) תנא דידן לא רצה לשנות אלא שאלה דוקא דכתיבא בקרא ובפלוגתא לא קא מיירי:

ד"ה שנאמר אם בעליו וכו' הא דנקט תנא איפכא דקרא שהרי בפסוק התחיל בבעליו אין עמו והטעם משום דתנא עדיף ליה טעמא דפיטור וגם הפסוק הו"ל למכתב בפיטור אם לא מטעמא דכתיבנא לקמן גבי מעם רעהו בד"ה חייב א"נ משום דתניא בברייתא:

ד"ה אבל כו' אם וכו' בודאי להאי אתא דאל"כ כל בבא זו מיותרת דמרישא שמעינן דאי קדמה שאלת הפרה חייב:

ד''ה שנאמר וכו' בשעת וכו' וא"ת אדרבה בעליו אין עמו סמך אמת או נשבר ומשמע דלא היה עמו בשבירה בגמרא פריך דכוותיה ומשני כמ"ש התי"ט ד"ה חייב:

תי"ט ד"ה ושאל וכו' מדקתני וכו' בזה שאמר הגמ' אני מיישב למה לא קצר התנא ואמר ושאל בעליה או שכרן עמה די"ל דדוקא בשאילת הבעלים צריכים לאוקמי דקיימא בחצרו דאי לאו הכי הוה ק' היכי משכחת לה עמה ממש אבל כשהבעל הוא שכור משכחת שכיר עמה ממש דקיימא לן כשם שתקנו משיכה ללקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואם כן אין השכיר חייב לעשות מלאכתו עד שימשוך החפץ שיעשה המלאכה ואם כן משכחת לה דעבדו תרווייהו משיכה כחדא זה בשלו וזה בשלו משא"כ כשהבעלים בשאלה ולכך לא ערבן התנא:

וממ"ש נ"י דשאלה בבת א' הוי כאילו היו נשאלים הבעלים תחלה א"ש דבבת א' רבותא טפי וק' דא"כ הויא מתני' זו ואצ"ל זו ועוד דמסתברא איפכא ל"מ שניהם כא' דהויא שאלה בבעלים ממש וכו' וי"ל דמתני' קשיתיה דאמאי איכפל תנא למיתני עמה למציאות רחוק אלא ודאי דתנייה לאשמועינן רבותא והיינו אפי' השכיר הפרה תחלה דס"ד דכיון דקיימא בחצרו מיד קמה לה ברשותיה קודם שנשאלו הבעלים הוי כשואל את הפרה דסיפא קמ"ל דגם זה הוא שאלה בבעלים שכתב ברישא וי"ל עוד לפי דבריו דבאמירה בעלמא חשוב נשאל וזהו חידוש גדול דבכל דוכתא לא מיקרי שומר להתחייב אלא במשיכה וכאן חשיב נשאל אפי' באמירה וגם לדברי התוס' והרא"ש הוא חידוש דבעלמא לא חשיב שומר אפי' בהזמנה עצמו ללכת לעשות ונראה דנפקא לן ממלת עמו מדלא כתיב אם בעליו שכור או שאול עמו אלא כתב סתם עמו דמשמע בכל מין התייחדו להיות עמו:

ד"ה חייב וכו' רעהו וכו' ובהכי דייק קרא דלא כתב אם בעליו אין עמו כדכתב אח"כ אם בעליו עמו משום דמעם רעהו ידעינן דאין רעהו עמו ולכן מסיים בל' ודאי ואומר בעליו אין עמו וגם מפני זה הוצרך להתחיל בחיוב דשלם ישלם ולא בפיטור דעדיף רבותיה כמ"ש בש"ש שהתחיל בפיטור וסיים בחיוב משום דכיון דהתחיל בטעם רעהו הוצרך לסיים בבעליו אין עמו וגם לא יכול לומר אם בעליו אין עמו והיינו דמייתי תנא חייב שנאמר בעליו אין עמו פי' מדלא כתב אם בעליו אין עמו משמע דמיירי דאינו עמו בשעת שאלה ואז חייב:

ב תי"ט סד"ה שאלה וכו' פי' דאסיפא קאי דסליק מינה ול"מ קאמר ל"מ באומר שאולה מתה דנראה דקושטא קאמר שהרי הוא מכיר פרותיו בסתמא:

ד"ה חייב וכו' ישבע' וכו' לא ניחא לאוקומא בגלגול דחייב קתני דמשמע ממון אבל י"ל דחייב הוא מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ד וכן וכו' נראה דהאי וכן ר"ל שתהא מכירת השפחה דומיא דחלופי פרה שהיא במקום אחר ולא ברשות שום א' מהם דא"כ לחזי ברשות (דמאן) קיימא ודוגמתה השפחה שנקנית בכסף וה"ה בשטר שאינה שם בשעת המכירה:

איני יודע אע"ג דברישא תני זה אומר וכו' למאי דסליק דהיינו מכר השפחה הכא תנא למאי דפתח דהיינו עבד לפי שבו שייך מה שטענו לא הודה וכו' וכתבו תוס' ד"ה כסות:

הרע"ב ד"ה המוכר וכו' יש לדקדק למה הקדים הר"ב בבא דהמוכר לבבא דמחליף:

ה לעצים בגמ' מוקי לה במוכר סתם וכדכתב הר"ב ונראה דמש"ה לא תני זתים לקוץ וכדתנא בפ"ט דב"ב משנה ג' דא"כ הוה משמע לקוץ מיד אלא תני לעצים דאיכא למימר דמכר לו העצים ושיוכל להשהותם זמן מה עד יעשו זתים והיינו סתם:

הרע"ב ד"ה ועשו וכו' לבעל וכו' פי' לבעל הקרקע נמי יהיה לו חלקו בפחות מרביעית דודאי קפיד:

ע''ש ד"ה וזה אומר כו' הזתים וכו' נראה דמתני' דייקא דלא תני שטפה נהר אלא שטף זיתיו כלומר שראויים לחיות ולהתקיים בשם זיתיו:

תי"ט ד"ה יחלוקו לשון וכו' יחלוקו וכו' משום דאין כאן ממון מוטל בספק אלא ההנאה משל שניהם ולכך האריך התנא ושנה זה אומר וזה אומר מפני שטענתם אמת וע"כ שניהם זכו בשוה:

ד"ה יחלוקו וכו' בפחות וכו' ק' דבפחות מרביעית לא קפדי אינשי וי"ל דהיינו כשמוכר זיתיו אבל כאן מיירי בשטפם נהר:

ו החמה כתב סמ"ע סי' שי"ב ס"ק ז' דה"ק בימות החמה מיום שבא וא"ל צא מביתי הב"ד א"ל צריך שתניחהו עוד ל' יום לדור בו וכו' כי בזה יש לו זמן לחפש למצוא דירה שאם הודיעו קודם שלשים יום ולפ"ז תני תנא כמה זמן ההודעה תמיד ששלשים יום דקתני בימות החמה הו הזמן הקצוב להודעה ולפי מ"ש הר"ב וממילא שמעינן וכו' מכאן העיקר חסר כיון שעדיין לא קתני שלשים יום:

תי"ט ד"ה המשכיר וכו' לחדש וכו' ואם לא הזכיר שום זמן יכול להוציאו אפי' אחר יום א' סמ"ע שי"ב ס"ק ו' דדירה סתם אין קצבה ואפי' שעה א' במשמע וכדכתב ההגהה סי' רי"ב סעיף א':

ז בנגר נגר נעול מצד פנים ומנעול מבחוץ נ"י:

תי"ט ד"ה הזבל וכו' לדבריו וכו' לפ"ד עיקר הסיוע שמביא ה"ה הוא דמקשינן בגמרא אילימא בחצר דאגירא לשוכר ותורי דשוכר אמאי של ב"ה ולא מקשה הכי בתורי דעלמא וחצר אגירא לשוכר וטעמו דאפ"ה הזבל של בע"ה דאפקרינהו לגללים וזכה בהם ב"ה וגם הש"ך סי' שי"ג הרבה לחזק דברי הרמב"ם ע"ש. ד"ה ואין וכו' אפר וכו' ל"ק דלהרמב"ם פשיטא ליה הא דתנור כי החילוק מבואר:

ח תי"ט ד"ה השכיר וכו' העיבור וכו' ול"נ דתני לחדשים משום חסורי מחסרא דאית ביה שנה וחדש ודוק:

ע"ש ובפסחים עד וה"נ וכו' תוספת זה הוסיף התי"ט מדיליה ולא הבנתי דבריו דהא בפסחים לשמו ושלא לשמו סותרים זה לזה והרי הוא כמו דהכא ולכן אמרינן דפסול:

ט בית לא תני חייב לבנותו משום דאפשר ליתן בית אחר כאותו שנפל וגם לא תני בית כמותו משום דאי הוה קאי אגודא דנהרא וכו' אינו חייב ליתן לו בית באותם המקומות כ"כ נ"י והסמ"ע וכן משמע מהתי"ט דלא כתב דאיכא דקפיד אלא אקטן וגדול ויפה דקדק מל' הרמב"ם שהוא העתיקה סתם דהיינו מ"ש שאינו יכול לומר וכו' עד וכצורתו ודוק אבל לרש"י אכולה מלתא קאי:

תי"ט ד"ה היה וכו' וכצורתו וכו' הרמב"ם כצ"ל ואין סברא לומר בית אחר כזה משכיר לך דמסתמא כל א' עומד ורואה מה שהוא שוכר אלא כזה ר"ל אם יפול זה:

פ"ט מ"א צריך ליתן טעם למה לא מתחיל פרק זה במשניות ט' ויו"ד דאיירי בתחלת הענין דהיינו הזריעה:

תי"ט ד"ה המקבל וכו' מעות וכו' יפה דקדקו שלא להזכיר כאן מעות דא"כ לא הוו שייכי טענות הבעל תתזבל ארעאי או של המקבל בעינא קש לבהמות ויתן מעות ודיו:

ד"ה מקום כו' ויש לי ראיה כו' לי יש ראיה יותר מוחשת ויותר קרובה מדפריך הגמ' פשיטא גבי לחרוש אחריו ומוקי אוקימתא מכלל דכל בבא דתנינן שנהגו צריך שיהיה איזה חידוש ואני תמה על הנ"י דס"ד דלא קמ"ל אלא מילתא דמנהגא דקשה דא"כ מאי למימר דפשוט הוא דצריך לקיים המנהג:

ב הרע"ב ד"ה או כו' חביבה וכו' ק' דכיון דהיא חביבה למה צריך לגילוי דעת ונראה דה"ק דאע"ג דמן הסתם חביב ליה לאריס דעלמא מ"מ בעינן גילוי דעתיה:

ד"ה הכור כו' השלחין וכו' כתיקונה שיש לה מעין:

תי"ט ד"ה בית וכו' אבל וכו' נ"ל דס"ל לסמ"ע דאי האי בית השלחין מל' משלהי כדהתם במ"ק מהו זה דתנן אם א"ל חכור וכו' איך אפשר דטפי ליה בשביל שהיא עיפה ויבשה אלא ודאי שר"ל שיכולין לשלוח לה מים בעין שנא' בהם שליחות: