קול הרמ"ז נזקין טז

שעל גביהם ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם וא"כ תהפוך ראשה היא עצמה ואוכלת ובזה היא פורקת את משאה שמקלת מעליה אותו החלק שאוכלת:

ה אוכל פועל אמרי' בגמרא דאמר רב דאיסי בן יהודה סובר דפסוק כי תבא בכרם רעך איירי בכל אדם ודת"ק וחכמים פליגי בהא וכתבו התוס' דת"ק שמזכיר פועל לית ליה דרב ואע"ג דאיסי בן יהודה איירי בעושין בסעודתן (כדאמר הגמרא לקמן) מ"מ לא איקרו פועלים כיון דשלא מדעת ב"ה עושין ע"כ וכפרש"י ובזה מדוייק יתור שם פועל דלא נזכר בב' משניות הקודמת וגם ר' אלעזר חסמא סבר בהא כת"ק ומש"ה הזכיר גם הוא פועל אבל חכמים סברי כאיסי ומש"ה קתני וחכ"מ דהוה סגי למתני וחכ"א מלמדין את האדם כו' דמינה הוה מוכח דמתירין אלא דההיתר קאי אההיא דאיסי ותו איתא בגמרא דפליגי בדרב אסי דקאמר דאפי' לא שכרו אלא לבצור אשכול א' אוכלו כולו וטעמיה נראה מדאקדמה רחמנא לאכילת פועל קודם הנתינה לכיליו של ב"ה ומשכחת לה כגון ברוצה להרחיב מקום בשדהו לגדל יתר הקשואים או בבא לגמול חסד לחברו דרך כבוד ות"ק אית ליה דרב אסי והיינו קישות אפי' א' ואפי' שוה דינר כדפירש"י ומש"ה לא עירב ותני קישות וכותבת דהוה משמע דתרוייהו דוקא קאמר ר"א דמיירי ששכרו ללקוט קישואים ותמרים ואשמועי' דאוכל משניהם אפי' בדינר ואפילו שיהיה יותר על שכרו וכותבת אעפ"י שהוא יותר חשוב:

רבי אלעזר עיין באבות ספ"ג בהתי"ט טעם דקראו חסמא:

הרע"ב ד"ה לא כו' כנפשך כו' כפי ערך מה שאתה משכיר את נפשך לטרוח ולהביאה לידי סכנה והיינו מילתא בטעמא כיון שאתה מוסר נפשך לסכנה על אותו שכר אינו בדין שתאכל יותר משכרך:

ו תי"ט ד"ה מפני כו' למרייהו כו' לא דק בלישניה וז"ל רש"י דאין לפועל קטן זכות אלא כשנותן לתוך פיו ע"כ:

ז חביותיו האי בבא איצטריכא לאתר' דההוא דשריק כו' ההוא משלי כדכתב התי"ט בשם מסקנת הגמרא:

תי"ט ד"ה נתפרסו כו' בעושה כו' וקשה ומאי נ"מ ול"נ דאי תני רישא הו"א דהתם דוקא לא יהיה חייב ב"ה לפדות משום דנטע רבעי הוא מצוי הרבה והו"ל לאתנויי וכיון דלא איתנו אימא אדעתא דהכי נחתי' אבל בנפתחו עיגוליו כו' שהוא מקרה בעלמא אימא דלא הוה לאסוקי אדעתייהו דסבורים הם שזו תחילת דריסתן כמ"ש רש"י בגמרא וא"כ הו"א דאי שכרן סתם יעשר ויאכילן קמ"ל דאפ"ה לא יאכלו ואי תני סיפא הו"א דוקא בעיגולין אם לא מודיען מעשר ומאכילן דהוה כמקח טעות דלא מצו לאסוקי אדעתייהו אבל נטע רבעי הו"א דאפילו לא הודיעם לא יפדה כיון דמצוי אית להו למידע אי הוה נטע רבעי:

השבורה אף בזו הפך סדר הפסוק דכתיב ומת או נשבר או נשבה ונראה כמ"ש במכילתין והביאו רש"י בחומש פ' הטרפה לא ישלם שדוקא טרפה שהוא יכול להציל חייב ומייתי לה מהיקשא דומת או נשבר או נשבה מה מיתה שאינו יכול להציל אף שבר ושביה שאינו יכול להציל עד כאן והרי דשבורה ושביה ילפינן מן המתה ואיידי דאתו מדרשא לענין זה חביבי ליה ואקדמינהו והוא הדין לאבידה דקדמה לגניבה משום דהגנבה כתובה ואבדה אתיא מדרשא כדכתב הר"ב:

הרע"ב ד"ה מה' מדינה כו' וה"ק מתניתין יש שומרי פירות שאוכלים מהלכות מדינה אבל אין שום שומר פירות דאוכל מן התורה ולאפוקי מרב דאמר דשומר בתלוש אוכל מן התורה:

תי"ט ד"ה ארבעה כו' עמ"ש שם דנקט להו בהאי סדרא משום דנושא שכר והשוכר שוים הם והכי משמע בגמרא דמעיקרא קאמר רבה בר אבוה מאן תנא ד' שומרין ובתר הכי קאמר הכי קאמינא מאן תנא השוכר כנושא שכר וע"כ צ"ל דמאן תנא ד' שומרין דקאמר מעיקרא היה ר"ל מאן תנא שוכר כנ"ש דהכא משמע לישנא דהכי קאמינא פי' כך אני ר"ל והיינו משום דתני ד' שומרים שלא כסדר התורה ולכן שאל מאן תנא ד' שומרים אלו דמתניתין שסדורם שלא כסדרה של תורה ולזה אמר שהוא כר"מ דסבר דנ"ש והשוכר שוים בדינם ומש"ה לא נקטינהו תנא כמו שבאו בתורה שהוא ש"ח וש"ש ושואל ושוכר שא"כ היה נראה שארבעתם חלוקים:

ד"ה ש"ח כו' פשיעה כו' ל"נ שזה נרמז באמרו נשבע ע"ה שר"ל שלא פשע אלא שכך עלתה לו וכדכתב הר"ב ומינה נשמע דחייב על הפשיעה:

ט מרוח נראה דקמ"ל אפילו באו מצד רוח מערב פי' מאחוריו אינו אונס משום דחייב להפנות עצמו לכל צד:

הלסטים כו' הא דלא ערבינהו הלסטים והארי כו' משום דשאני ליסטים משאר אונסים דחיות שכל החיות אפי' לא ראה אותן אלא ששמע קולן וברח פטור כדאמרינן בגמרא דשמע קל אריא ועאל אבל הלסטים שכל דעתו ליקח הממון אין לרועה לברוח אלא אדרבה יש לו להמתין עד בואו שם להתחיל לפייסו או ליתן איזה מעות בידו ואפי' כדי דמיהם נ"מ משום כושרא דחיותא שלמודות כבר בבית ב"ה וניחא ליה ליתן דמיהן לטירחא יתירתא שיצטרך לטרוח ולקנות אחרות וכדאמר בגמרא ומשום האי נפקותא תני לסטים לחודיה ואף מפני זה תנייה קודם הארי וחבריו שהיה להקדים ולסמכם אל חיות דרישא זאב וכלב ואחר כלן ליתני הליסטים אלא הסמיכו לרישא משום דאית ביה צדדין ואינו אונס כדברח או לא נתן מעות ובהא דמי לחיות דרישא דאף בהו אין אונס (ואינו אונס) וה"ה ללסטים משא"כ בארי והדוב כו' דלית בהו אונס אלא מאי דתני אימתי כו' אבל הוליכן כו':

י מתה נ"ל דאשמועינן אפילו פשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה (דאף) זה אונס דמ"ה מ"ל הכא מ"ל התם כדאית' פי' המפקיד ל"ו ולא אמרינן הבלא דאגמא קטלה כדאמר שם אביי:

תי"ט ד''ה העלה כו' או כו' ותני העלה לרבותא משום דסתמ' הוא העלה שמה לטובתה שהיה מרעה שמן וטוב וכדמוקי לה בגמרא אליבא דאביי וגם בודאי דסמוך על שיוכל לשמרה מנפילה ואפ"ה חייב אפי' תקפתו בנפילה וכ"ש כשעלתה מאיליה שלא ברצונו והוא יכול למנעה:

ד"ה ומתה כו' למחוק כו' נ"ל דברישא לא תני ומתה משום דעלייה ונפילה שווין אהדדי דתרווייהו הוו בתקיפה אבל בסיפא הוסיף ומתה לאשמועינן דלא שויה נפילה לעליה אלא שהנפילה היתה באונס דומיא דמתה ועוד נראה דאע"ג דבגמרא בפ"ג ל"ג ומתה וכדכתב התי"ט אין משם ראיה כמ"ש הוא דלא גרסי' לה אדרבא משם ראיה דגרסינן לה דאי תנן סתמא ונפלה ולא ליתני ההיזק דמיתה היה במשמע ומתה או נשברה וכדכתב הרמב"ם וא"כ לא היה מקום לדיוקי הא מתה שם פטור דלא מצית לדיוקא הכי בנשברה אבל השתא דתנן ונפלה ומתה שר"ל שמתה מחמת נפילה דייקינן שפיר הא לא מתה מחמת נפילה פטור:

ד"ה מתנה כו' ותמיהני כו' אין זה מן המתמיה שהרי כיון דהקדימו תוס' לומר דלא לחייב באונסין ממילא ממעטיה סברת רש"י וכל דכוותיה וכן בבבא קמא דף ע"ט דבעי גמרא אם תקנו משיכה בשומרים ופי' רש"י אם תקנו שלא יתחייב שומר בשמירה עד שימשוך ששם גילה רש"י דעתו בהדיא דלהתחייב קאמר והצריכו תוס' בכמה ראיות לפרש דלחזרה איירי (והיא נמי סברת הרא"ש והטור) ולא הזכירו שם רש"י ז"ל אלא דגם התם התחילו בלשון שלילה לאפוקי סברת רש"י וחביריו ואם תמיהת התי"ט על התוס' היא איך יפרשו מתני' דהכא שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה האי לאו כלום דלדידהו ולהרא"ש וטור כיון שסלק בעל הבהמה שמירתו מעליה מדעת השומר קמה לה ברשות שומר לשמרה וא"כ האי תנאי דמתני' מיירי קודם שסלק בע"ה שמירתו שעדיין לא נתחייב שומר ואז היא דהתנה שאינו משתעבד אלא ע"מ להפטיר:

וכל שאפשר קשה כפל זה ואי משום דיוקא דא"א לקיימו ולאשמועי' דהוי כמפליג בדברים וכמ"ש הר"ב א"כ קשה דליתני הכי בפי' וכעין זה הקשו תוס' ד"ה א"ר נחמן ונתחבטו קמאי דקמאי באותו דיבור שנראה שלא תירצו אותה הקושיא ונ"ל במה שהם כתבו שם דהוה מצי לומר דסיפא יהיב טעמא לרישא דמאי טעמא המתנה ע"מ שכתוב בתורה ת"ב משום דדוקא כל שאפשר לקיימו בסופו תנאו קיים ולכן המתנה עמ"ש בתורה ת"ב שהוא א"א לקיימו אבל אי אפשר לפרש כן דא"כ לא הו"ל למתני וכל אלא הכי הול"ל ואם אפשר לקיימו בסוף תנאו קיים ומדקתני וכל משמע דהוה מילתא באפי נפשה ואתא לדיוקא אפשר אין לא אפשר לא זהו תמצית דבריהם ונראה דכוונתם דתרתי משמע מתני' חדא דמדקתני וכל משמע דאיהי באפי נפשיה ואתי לדיוקא דאם א"א לקיימו הוי כמפליג ותנאי בטל ומעשה קיים ועוד יהיב טעמא דאי לא הו"ל למתני וכל שא"א לקיימו כו' ת"ב דאז הוה דין אחר ממש כשאר תרי בבי דרישא דכל א' ענין א' בפני עצמו ובתרווייהו נקט ת"ב והכי הוה ליה למתני בסיפא אבל מדתנייה בלשון חיוב משמע דאתרי בבי דרישא נמי קאי והוי כעין דבר והפוכו דאורחיה דתנא למתנינהו וה"ק המתנה ע"מ שכתוב בתורה וכשיש מעשה בתחלתו ת"ב אבל האפשר לקיים והתנאי קודם תנאו קיים ועיין בס' מאיר עיני חכמים שגם הוא מפרש דלתוספות תרתי משמע:

ת"יט ד"ה כל כו' משנתנו כו' ולא נאמר דאשתמיטי' אוקמתא דגמרא דאתיא מתניתין כר"מ אלא ר"ל שדין משנתנו זו דכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל הוא אמת בדבר שאינו של ממון:

פ"ח מ"א דע כי דין פטור השואל באונסין כששואל הבעלים שנראה נגד הסברא תמצא למפרשים טעמים שונין עיין בפי' רלב"ג על התורה ובחינוך והרב"ע ומהרי"א ועולת תמיד וחזקוני וה"ר ספורנו אבל כד תידוק שטעמיהם לא יספיק שום א' מהם לחלק א' מדין זה והוא מאי דקי"ל דפשיעה בבעלים פטור שהוא הקשה מכולם להסבירו:

הרע"ב השואל וכו' הוי יודע דהרי"ף נראה דגריס גם שכירות גבי הפרה ורש"י כתב דל"ג שכירות אלא גבי בעלים ולא אשמועינן תנא שכירות בפרה אלא מברייתא שמעינן ליה משום דשכירות אתיא מדרשא ואמרינן בגמרא דתנא