קול הרמ"ז נזקין טו

תי"ט ד"ה שהנפח כו' נפח כו' לא דק ודאי דהתם איירינן בעומר שיש בו סאתים ואיכא נמי התבן והשבולים דלכל הפחות הם כפלים בכובדם מכובד החטים שבהם ועמ"ש שם:

ו כל בגמרא ס"ד מעיקרא למימר דטעמא דהן ש"ש הוא בין משום ההיא הנאה שעוזב אחרים ומשכיר אותם בין דנותן להם טפי פורתא בשכרם ולבסוף מסיק דטעמא משום דאית להו הנאה דתפסו להו אאגרייהו ולא בעו למיעל ולמיפק אזוזי והשתא אפילו לא עזב אחרים בגללן או אפילו לא נתן להם יותר מעט הם ש"ש מטעמא דתפיס אאגריה וזהו רבוי דכל האומנין ושל וכולן שאמרו הוא להפך אפילו נהגו שעזב אחרים מפניהם או שנתן להם יותר בשכרם מכל מקום אם אמר טול את שלך והבא מעות הם ש"ח ולא נימא דבההיא הנאה בעי למהוי ש"ש:

הרע"ב ד"ה ש"ש כו' דתפיש כו' נ"ל דטעם זה מסיק בגמרא לאוקומי מתני' כר"מ דס"ל דשוכר הוא כש"ח ולחלק ביניהם אמרינן סברא זו דתפיש אאגריה אבל לר' יהודה דמשוי לשוכר ש"ש הואיל ולהנאתו הוא שוכרו כ"ש אומן דנשכרו במלאכתו דהוי ש"ש דמרויח ולדידיה אפילו הקדים בע"ה השוכר הוי ש"ש והיינו כל משא"כ לר"מ:

תי"ט ד"ה וכולן כו' תופסו כו' וכנז"ל בפ"ה מ"ג שנתן מקצת דמים:

ז הרע"ב ד''ה משכונו כו' שבידו וכו' רש"י ונראה דבעי לאפוקי משכונו שע"פ ב"ד שזה ודאי אינו מותר להשכירו ומשום דחייב להחזירן לו של לילה בלילה ושל יום ביום:

ח הרע"ב ד"ה ר"א כו' כלומר כו' בגמרא משמע דקאמר הכי לאפוקי מר"י דפליג אר"מ דאיהו ת"ק כדמייתי בברייתא בהדיא:

ע"ש היכי כו' ובהכי דייקא מתני' אם יכולין פי' והרי היא שבועת שקר שהרי פשע ולהכי לא תני אם נפטרים וכלישנא דנקט הר"ב. תי"ט ד"ה זה כו' מרבותי כו' נלע"ד דגרסינן ר' אלעזר בלי יו"ד משום דר' אליעזר קשיש מדר"ש כובא וכעין דמקשינן בפ"ג דביצה דף כ"ז גבי קהלא קדישא שאמרו הלכה משמיה דר"ש בן מנסיא ופרכינן דהא קהלא קדישא קשיש מר"ש ב"מ ואין לתרץ בכאן כדמתרץ התם וע"ש ובהדיא תניא בברייתא פלוגתא דר"מ ור"י ובתרייהו תניא ר"א זה וזה ישבע וכו' ועוד דמ"ש ר"א דשלא במקום מדרון הוי פושע וכדכתב הר"ב אבל במקום מדרון לא הוי פושע כ"כ הטור ח"מ סי' ש"ד ואי גרסי ר' אליעזר הא קי"ל דאין הלכה כמותו דשמותי הוא כנלע"ד:

פ"ז מ"א מקום לא תני מקום שלא נהגו להשכים דהא אשמועינן דצריך שיהא מנהג קבוע ומפורש שלא להשכים דאי לאו נראה דרשאי לכופן כיון דטפא להו אאגרייהו ולכל הפחות יוכל לכופן כפועל דאורייתא דבכניסתו משלו וביציאתו משל בע"ה לפי ב' פירושים שיש בזה א' דרש"י ותו דר"ת עיין הגמרא ולע"ד נראית סברא רווחת דאי מקום שלא נהגו להשכים אימא דלא הקפידו על כך וזה מקפיד ונתן שכר יותר ודין התורה מסייעו למה לא יכפם לכך תני מקום שנהגו שלא להשכים וכו' ור"ל דבהדיא נהגו כך פעמים אחרות וז"ל הריב"ש סימן תע"ה אינו קרוי מנהג אלא דבר השכיח ונעשה פעמים הרבה וכו':

הרע"ב ד"ה במתיקה וכו' בגרוגרות ותמרים וכיוצא בו הרמב"ם פ"ט מה' שכירות ולספק הלשון ספק צרכנו במדבר שפי' די והותר וכן בכאן אם לא די בסתם מזונות בפת וקטנית יספק אפילו במתיקה והול"ל זא"ז ולרש"י והר"ב דפירושו מתיקה לפתן והיינו כל דבר שמלפתין בהם הפת וכדתנן פי"ג דנגעים מסב ואוכל בלפתן א"כ האי דתני לזון ר"ל בפת לחם חריבה דאלת"ה הול"ל זו ואצ"ל זו או אפשר שמ"ש ליפתן י"ל ל"מ היכא שמלפתין בקטניות אלא אפילו אם ינהגו ללפת במחיקה ילפתו. תי"ט ד"ה ואמר וכו' וא"ל אחר וכו' ובהכי דייק דלא תני ואומר דהוה משמע ואומר בשעה ששכרה אלא ואמר אח"כ:

ד"ה אינו וכו' שזו וכו' אילו אסיק דעתיה כמה זמני דאמרינן בגמרא בר"פ האומנין האי לישנא דאדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא לא הוה מפרש האי פירושא אלא כפי פשוטו שהוספת לנו שכרנו כדי שנעשנה יפה והוא ל' אדעתא (וכו') דלפי' תי"ט הול"ל משום דהיה עובדתא שפירתא וכ"ש דלא שייך לומר שזו המלאכה שפירתא דאינה יפה מצד עצמה אלא מחמת שנעשנה יפה:

ד"ה שהן וכו' פועלים וכו' ל"נ לי דהא סתם בן אברהם משמע שפיר ישראל דוקא וכדתנן בפ"ג דנדרים משנה י"א שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעכו"ם וע"ש בפי' הר"ב ונראה שהזכיר שלשתם לתוספת חשיבות וכדתנן בפ"ח דב"ק מ"ו ואב"א כדקאמר בזוהר פ' וירא שאותם הג' מלאכים שאכלו בסעודת אברהם היו כנגד ג' אבות ע"ע:

ב ואלו אף על גב דדין זה קודם לשל ר"פ שהוא מדאורייתא מ"מ הקדים התנא ההוא דלעיל חדא דאיהו כולל בין בתלוש ובין במחובר ובשאינו גדולי קרקע ועוד דאכילה דלעיל קודמת מיד בבקר ודהכא אחר כך בשעת המלאכה:

תי"ט ד"ה אוכלין וכו' ואלו וכו' פי' שחבר הענין בוי"ו החיבור וגם לא תני ואלו פועלים משום דקאי אדלעיל דתנן וכו':

ע"ש והיינו פי' הר"ב שכבר נהגו כן וא"כ היה נראה שיקדים אותו הדין לשל משנתינו לאסמוכי מנהג למנהג ונ"ל דלא מצי למתנייה קודם מתני' משום דאכילה מה' מדינה היא מעין אכילה דמן התורה ואינה מזונות ולכך תנייה בתר מתניתין לומר שכמו שפועלים אוכלין מן התורה כך שומרי פירות אוכלין מה' מדינה:

ד"ה גמר וכו' כלומר וכו' ובהכי דייקא מתני' דברישא תני בשעת משום דהבישול תלוי בזמן וגמר מלאכה משום שהוא מלאכה א' בשוה בכל אבל בסיפא דאיירי בגמר העושה בידי אדם לא תני שעה ותני נגמרה פי' ע"י אחרים ותני מלאכתו ור"ל אותה המיוחדת לו כגון גמר למעשר או לחלה כדבסמוך:

סד"ה ואלו וכו' מהלכות וכו' דאי אין אוכלין מן התורה קאמר הא נפקא לן מדיוקא דרישא דתני העושה במחובר בשעת גמר וכו' אוכל מן התורה משמע דאחרים אוכלים מה' מדינה ואי אינהו העושה במחובר בשעה שאין גמר מלאכה דקתני סיפא א"כ היינו רישא דמדיוקא דרישא נפקא אלא ודאי דאין אוכלים דקתני היינו אפילו מה' מדינה ודיוקא דרישא דמשמע דאיכא דאכלי מה' מדינה מיירי בשומרי פירות תלושין ולא מחוברין אע"ג דלא עבדי מעשה אבל כל שהוא במחובר אפילו עשה מעשה כדבסיפא לא אכיל אפי' מה' מדינה וכ"ש שומר במחובר דלא עביד מעשה:

ג היה וכו' צריך ליתן טעם לאריכות לשון התנא דהול"ל היה עושה בין בידיו בין ברגליו אפילו בכתפו וי"ל דאשמועינן דאוכל אפילו עושה בידים מלאכה שרגילה לעשות ברגלים כגון בצירת ענבים והיינו בידיו אבל לא ברגליו או איפכא שעושה ברגלים מלאכה שעושין בידים כגון דישה היינו ברגליו אבל לא בידיו. תי"ט ד"ה אפילו כו' מזיז כו' כגון שסובל על כתפו איזה משא לאפוקי המוליך ממקום למקום דא"כ גם ברגליו עושה מלאכה:

ד"ה הרי כו' דמפיק כו' הא דלא קאמר התי"ט דנפקא ליה מדלא כתיב כי תבצור דהויא יותר קצר היינו משום דאצטריך למכתב תבוא לג"ש מולא תבוא עליו השמש למילף דבפועל הכתוב מדבר כדתניא בברייתא במכילתין פ"ח:

ד עושה בתאנים אע"ג דקרא איירי בענבים התחיל מ"מ בתאנים משום דהיו להם תאנים הרבה כדכתבו התוס' במכילתין דף פ"ח וטעם ב' הבבות כתבתי בספ"ב דמעשר:

ואוכל כל אכילתו מהם רש"י ור"ל כל מה שראוי לו לאכול בסעודה א' אפי' אחר עברו ממקום היפות:

ובחמור הא דלא תני והחמור בה' כדתני הפועלים הוא להורות מ"ש התוס' והזכירו התי"ט דהך בבא הוא בפני עצמה ואי הוי תני והחמור הוה משמע דסמיך לפועלים ודה"ק פועלים אוכלין כו' והחמור כשהיא פורקת:

הרע"ב ד"ה אמרו כו' והולכים כו' פי' שחוזרין פעם אחרת לאותו צד שהתחילו בו השורה הא':

תי"ט ד"ה היה כו' וחכם כו' יפה אמר אותו חכם מכמה טעמים הא' כי בפי' נאמרו ב' צדדי הבעיא על ואל כליך לא תתן אי בעינן ממין או דוקא ממה שאתה נותן ואי איתא דטעמא דמתני' הוא מענבים ולא תאנים כדתני בספרי א"כ בצד הבעיא הראשון הול"ל ענבים ולא תאנים אמר רחמנא והא איכא או ואל כליך בעינן ממה שאתה נותן והא ליכא ועוד דקרא דענבים אצטריכינן ליה לעיל דף פ"ז לענבים ולא ענבים ודבר אחר ופרש"י לטבול במלח כדי שיאכל הרבה ואי ענבים אצטריך לענבים ולא תאנים מנ"ל דלא יאכל ענבים בכל אופן שירצה אפילו מתוקות במליח וכיוצא והשתא ניחא דלא מצי למפשט בעיין משום דכולה נפקא מפ' דואל כליך אבל אי הוה סברא לתלמודא דקרא דענבים אתו לממון הוו להו תרי קראי ואל כליך אתו לממה ומ"ש ע"ז התי"ט הוא תמוה בעיני דאי עיקרא דמתניתין הוא מקרא דענבים ולא תאנים איך היה אפשר לומר דליתא לדספרי וכ"ת דהא איהו מספקא לבעיין אי איתנהו לב' קראי ונפשוט דממה בעינן או דלמא ליתא לההיא דספרי וממין נמי סגי א"כ אפילו לדבריו דהתי"ט מנ"ל לאוקמי טעמא דמתניתין אקרא דענבים:

ע"ש נמי כו' האי בורכא היא וכי אפשר להיות ממה שלא יהיה אף ממין ולא שייך לומר נמי בממה שהרי ממה כולל מה ומין:

ד"ה וחמור כו' שתהא כו' ויש לדקדק דלימא כשהיא טוענת או טעונה וי"ל דרמיז הא דתניא בברייתא ומייתי לה בגמרא חמור וגמל או אוכלין ממשאוי