קול הרמ"ז נזקין יד

או במעות כדאמר שם מהר"ם והיה אפשר נמי לחלקם היכא דאומר נכש עמי לאומר נכש לי וטעמא שכשהוא מתעסק גם הוא בשלו זריז יותר במלאכתו מחבירו וכן חבירו בשלו והו"ל כדל:

תי"ט ד"ה ולא וכו' פעמים וכו' והש"ע סימן ק"ס דנקט דוקא גריד ורביעה מילתא פסיקתא נקט:

ד"ה גריד וכו' שהארץ וכו' וכך אמרו בב"ר פ' ל"ג יבשה הארץ נעשה כגריד:

ד"ה יש רבית מוקדמת וכו' הב"י כתב סי' ק"ס דהרמב"ם אוסר אפילו בשלא מפרש בשביל שתלויני ולא מיישב מתני' אליביה דתנן בהדיא ואומר בשביל שתלויני וכן בסיפא בשביל מעותיך וכו' ונ"ל דס"ל להרמב"ם דמתני' מיירי כלפי המלוה דאין אסור לו אלא דוקא כשהלוה מפרש כוונתו דאלת"ה לא שבקת חיי לכל בריה דאטו אם אחד שלח לחבירו דורון יהיה אסור להלוותו אבל מ"ש הוא ז"ל סתם בשביל שילוהו איירי כלפי הלוה דאם מכוין לכך איהו עביד אסורא וכמ"ש בה"ת והביאו הב"י שם בסי' ק"ס שאם רגיל לשלוח לו דורון שרי ובלבד שלא יתכוין לכך:

ד"ה לא וכו' וגם גירסת הרמב"ם וכו' מזל"ן שלהרמב"ם ז"ל מצינו לגרוס גם הגיר' הספרים שאומר המלוה ללוה דע כי בא פלוני וכלומר כבדהו במאכל ומשתה וכסות:

יא הרע"ב ד"ה עוברין משום וכו' ק"ל למה לא תנייה תנא וי"ל כמו שפרש"י וכתבו התי"ט לעיל שהמלוה נותן מכשול לפני לוה שעובר על לא תשיך וכיון ששנה לאו זה דמכשול רמז ללא תשיך:

ע"ש ערב וכו' ק' ולמה לא עוברים בלא תשיך שהוא מפעיל לאחרים ויש לומר דענין הנשיכה הוא כשמשלם לו הלוה שאז נראה פועל החסרון ואין בזה ענין לערב ועדים שהם בשעת ההלואה:

תי"ט ד''ה המלווה וכו' לפרושי וכו' נ"ל דר"ל דאה"נ דכל הנושי' נכללים בו אבל אין זה אלא כשעוברים לפניו וכיוצא אבל המלוה ברבית מסתמא תובעו ודוחקו מפני שהוא מתיירא שב"ד ידעו מעשיו או שאר בני אדם:

ד"ה לא וכו' לא תתן וכו' תנא אקדים לא תתן אע"ג דלא תקח קדים בקרא משום דלא תתן משמע בשעת הלואה וכעין דאמרינן (בב"ק דף ל"ב) משעת כתיבה עבד ליה שומא ובל תקח הוא אח"כ בשעת הפרעון והא דאיחר לא תהיה לו כנושה דכתיב במשפטים משום דאינה פרטי אל המלוה ברבית לבדו אלא על כל המלוים וכדכתב התי"ט לעיל ואחריו לא תשימון שהוא אחרי לא תהיה לו וגם שהוא כולל גם לערב ולעדים ואחריו לפני עור משום דהוי לאו שבכללות שכולל דברים הרבה:

פ"ו מ"א שכר משום דאינו הווה תמיד תני שכר ולא השוכר:

הרע"ב ד''ה השוכר וכו' אותם וכו' ואם תאמר א"כ בע"ה למה הוזכר היל"ל האומנין שהטעו זה את זה וי"ל דצריך למתני' לאשמועינן שהטעות היה בשכירות פירוש כי בע"ה פירש סך אחד שבו רצה להשכיר וא' מן האומנין שהוא השליח הטעה את חבירו:

ע"ש אלא תרעומת וכו' זו היא אוקימתא בתרייתא דמוקמינן בגמרא והקשו בתחלה כיון דסבר וקבל מאי תרעומת איכא ואחר כמה אוקימתי אחריני אמרינן דאיכא תרעומת דאל תמנע טוב ולכל שאר אוקומתי דייקא לישנא דשלילה אין להם זע"ז אלא תרעומת דסד"א דלהוי דררא דממונא קמ"ל דאין להם אלא תרעומת אבל אוקמתא בתרייתא הול"ל יש להם תרעומת משום דמעיקרא ס"ד דלא להוי תרעומת בשלמא לגמרא ניחא דכיון דאיכא כל הנהו אוקמתי אחריני דשייכי בהו לישנא דשלילה משום הכי נקטיה תנא דרבית נינהו אבל לר"ב דנקט דוקא אותה בתרייתא קשיא וי"ל דנקטיה בל' שלילה לאשמועינן דאפי' לצאת ידי שמים לא חייבוהו:

ע"ש חזר בו וכו' והא דלא תני וחזרו בהדיא כדתני בסמוך נראה דטעמא להבדיל בין ב' החזרות דרישא היא קודם התחלת מלאכה ודסיפא היא לאחר שעשו מקצת כדכתב הר"ב בסמוך ודייק ל' חזרה:

ד"ה מקום כו' אבד כו' והוא סמך עליהם. רש"י:

ע"ש בני כו' פי' שאינם פועלים ולכן משתכרים ביותר דאילו פועלים כבר אמר דאינו מוצאם:

ד"ה או כו' אכפל תנא למתני תרי מילי שוכר עליהם אם ימצא אחרים ומטען אם אין פועלים:

תי"ט ד"ה פרייפרין דבר כו' ומש"ה תנינהו ולא סגי ליה למתני סתם כל דבר שאבד:

ע"ש לעשות כו' ואין להקשות דא"כ מתניתין זו ואצ"ל זו שהרי איבוד ממון דמשרה עדיף די"ל ע"ד משרז"ל יש לך אדם שחביב עליו ממונו מגופו כו' וה"נ י"ל דיש חביב עליו כבודו מממונו א"נ דפועלים איצטריך ליה לאשמועינן דדוקא משום דהוא דבר האבד מפסידים אבל אם אין איבוד קי"ל דפועל יכול לחזור אפילו בחצי היום משא"כ קבלן דתמיד מפסיד וכדתנן בסמוך דידם על התחתונה ומש"ה כתב הר"ב דמיירי בקבלנות:

ד"ה חלילים כו' נראה כו' אין זו ראיה די"ל דכ"כ לחלילין דוקא דשייכי בין למת בין לכלה לקונן או לשמוח משא"כ בפרייפרין דלא צריכא אלא לחתנים ומשום דיותר מצוי חלילין למת כדקתני פכ"ג דשבת משנה ד' חלילין לא יספוד בהן לכן הקדים הר"ב המת לכלה אבל במתניתין מקדים כלה למת דהכי קי"ל מעבירין המת מלפני הכלה א"נ משום דבכלה שייכי פרייפרין וחלילין:

ד"ה מקום כו מוצא כו' ונראה דלהכי מסיק רש"י והוא סמך עליהם כלומר שאז היו אחרים והוא לא שכרן משום דסמך על אלו:

ב תי"ט ד"ה השוכר כו' עבד כו' כ"כ רש"י במכילתין דף ע"ז סוף עמוד א':

ד"ה אם כו' כשהוקרו ובחזרו האומנים דכתב הר"ב והוא פי' רש"י ואם הוזלו פועלים כו' לא רצו תוס' פי' זה הגם דהדין כך הוא דנותן (להם) החצי שעשו וכדכתב הרמב"ם פ"ט מה' שכירות מ"מ לא דייקא על פי' מתניתין דלא למיקרי ידם על התחתונה מה שאינם יכולים לומר הרי פועלים תחתינו דפשיט' הוא דיכול בע"ה לומר אי אפשי באחרים:

ג תי"ט ד"ה אפי' כו' שלא חש כו' פי' דבשלמא אי הוה ס"ד דטעמא דחיובא משום שהרבה בהילוך היה צריך התנא למעוטי סברא זו ולמתני אפי' זו קצרה אבל השתא דטעם משום אוירא כדבסמוך ה"ה שוה ה"ה קצר וכ"ת ליתני תרוייהו לאשמועינן הך לזה אמרו דלא חש להו משום דבלאו הכי יש גילוי במתני' לטעם דעניינא והיינו במאי דמפליג בסמוך בין הוחלקה להוחמה כדכתב הר"ב והוא מן הגמרא:

ד"ה חייב כו' ודוחק כו' לא ידענא מאי דוחקא כי אין פי' התוס' מחמת דוחק זה אלא לאוקמיה אליבא דמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב וע"ע:

ד"ה השוכר כו' כמו כו' והכי גרסינן ברי"ף והרמב"ם והרא"ש:

ד פטור השוכר אבל (האוחז הדרבן לכוין פרה לתלמיה) חייב טור ח"מ סי' ש"ט ולפ"ז גם ברישא אשמעינן דינא ומאי דכתב הר"ב ונעריו הולכים רבותא קמ"ל דאע"ג דהוו נעריו דבעל הפרה מ"מ השוכר פטור והנער חייב ובהכי דייקא מתניתין דלא תני פטור ואין לו עליו אלא תרעומת משום דשנה מתנאו אלא כיון דהנער משלם אין שום תרעומת וטעמא דנער משלם נראה דלימא ליה משכיר כיון דמסתמא בקעה יפה לקנקן אלמלא דעוית בהכבדת הקנקן לא היה נשבר א"נ י"ל דר"ב נקט ונעריו לאשמועינן מ"ש התוספות והרא"ש דאם שנה השוכר הוא דחייב ואין לו דין עם הפועלים והרמב"ם כתב שדין השוכר עם הנערים ע"ע ולפ"ז הא דנקט הר"ב ונעריו הוא למאי דכתיבנא ברישא דשוכר פטור ולא הנערים שהוא דין מוסכם ועי"ל שכיון למ"ש נ"י וז"ל (ולפי') תנן להדיא פטור דאילו היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו לא הו"ל למתני פטור סתמא (שהרי יש לחייב דנקיט מנא) ומ"ש עכשיו ר"ל דאע"ג דמסתמא נערי בעל הפרה הם שכורים אבל עכשיו מיירי שאינם שכורים ולהכי תני פטור:

ה תבואה איצטריך למתנייה משום דסד"א דכיון שנפח התבן גדול מאד משל החטין אפי' לא יוסיף כ"כ בתבן כבשעורים דיהא חייב קמ"ל דבין שעורים ובין תבן שוים בדינם לענין התוס' והויא לה מתניתין זא"ז וזה אליביה דאביי ולרבא י"ל דקמ"ל דאפילו התבן שהוא קל מאד צריך שיהיה תקלא כי תקלא:

הרע"ב ד''ה חייב כו' קבין כו' אין ספק שהרע"ב פי' מתניתין כאביי משום דמצא כך לרש"י ובודאי גירסת רש"י הוא כמשאוי וכדכתב התי"ט משם הנ"י אבל קשה דפעמים רבות הר"ב אזל לשטת הרמב"ם כדמסתבר ליה והרי הרמב"ם מפרש מתניתין כרבא דאמר למשאוי תנן ע"ע וא"כ תימא לי למה פי' מתני' דלא כהלכתא דהרמב"ם פסק דאינו חייב עד שישוה כובד השעורים ככובד החטים דהיינו י"ו סאין שעורים שכובדן כט"ו של חטים ואז חייב מפני שמרבה בנפח והנפח קשה למשאוי פי' אינו כמשאוי ממש ומזה תבין שגי' למשאוי אינו גירס' תלמיד שהגיה כן כמ"ש התי"ט שהרי הרמב"ם גרס לה ולפי מה שלמדתי מדברי רש"י דבגמרא ומדברי התוספת ה"פ דמתניתין להביא עליה חטים והביא עליה שעורים היינו בכובד החטים שהוא סאה יותר וחייב משום תוספת הנפח שקשה למשאוי להביא לתך חטים והביא לתך שעורים פטור כתבו תוס' דהיינו אפילו הוסיף ג' קבין לחמור אבל לעד"ן כדכתב הב"י בח"מ סימן ש"ח דתנא נחית לאשמועינן כמה הוא משא החמור ונ"מ לשוכר חמור סתם להביא עליו משוי שמותר ליתן עליה ט"ו כור וכדכתב הטור שם וכתב הב"י דדין זה לא הוזכר בשום מקום וגם הרמב"ם לא הזכירו ושנראה לו שלמדו הטור מהאי בבא דפטור ואם הוסיף על משאו חייב היינו עד כדי משקל החטים ונלע"ד דמיירי אפילו שכרו סתם וכמה יוסיף פי' היכא דלא שינה ממה שהתנה כמה יוסיף ויהיה חייב ובהאי ניחא לישנא דכמה יוסיף משום דעד השתא איירי בשינה ולכן עכשיו שרוצה ללמד בדלא שינה אמר וכמה יוסיף.