קול הרמ"ז נזקין יג

ד"ה וסייחין וכו' ועיין במשנה וכו' חיברא דהכי משמע התוס' אבל בכאן א"א לומר כך דא"כ היא גופא קשיא דמעיקרא תני דמגדלים הסייח עד שיהיה משולש והדר תני וחמור עד שתהא טוענת ועוד הסייח אם הוא בן אתון למאי חזי בכדי שליש גידולו והר"מ כתב ברפ"ח דה' שותפין וז"ל וכן השם עגלים וסייחין על הרועה להיות מתעסק וכו' עד ומגדל אותן עד שיהיו העגלים בני ג' שנים והחמור עד שתהא טוענת ע"כ נראה דמפרש משולשים דוקא על העגלים אבל הסייח עד שטוען משאוי ומשום דאז מקרי חמור לזה לא תני וסייח עד שתהא טוענת אלא וחמור ע"ד שור או כשב או עז כי יולד שנקרא כך ע"ש סופם אבל נ"י פי' סייח סוס קטן וכן נראה מפירוש רש"י דכתב לכשיעמדו על שליש גדילתן שליש שור ושליש סוס:

ה שמין איצטריך למתני פרט וכלל דאי תני פרה וחמור גרידא הו"א דוקא משום דעושים הרבה ואי תני כל דבר שעושה ואוכל הו"א אפילו תרנגולים ועזים דמקרו בברייתא דף ס"ח ב' עושים ואוכלין משום הבצים והחלב לכך תני פרה וחמור וכל דבר וכו' לאשמועינן דדומיא דפרה וחמור בעינן שיעשו מלאכה:

הרע"ב ד"ה ומפרין וכו' לשון וכו' כפירש"י אבל קשה דא"כ מפרין לשון רבים ושדהו יחיד ונ"ל שהוא כלשון ריוח והרוחה כמ"ד בכתובות דף נ"ד פורנא ליתמי (ופירש"י הריוח ליתומים):

ו ולווין למה שפסק הש"ע קנ"ח דמומר מותר להלוותו ואסור ללוות ממנו משום דלפני עור בנכרי אין חילוק ואדרבה להלוותו יותר חידוש אע"פ שמרויחו מותר:

וכן בגר תושב איצטריך למתנייה אע"ג דאינו ישראל משום דכתיב גר ותושב וחי עמך וסמיך ליה אל תקח מאתו נשך סד"א דאף גר תושב במשמע קמ"ל דלא כתיב מאתם אלא מאתו דקאי אאחיך דבריש קרא גמרא:

הרע"ב ד"ה אין וכו' משום סיפא וכו' ומש"ה תני ממני שהוא רבית כלומר כל הריוח הוא רבית ואינו כההיא דחנוני שיש בריוח חלק בהיתר ואפ"ה מותר לגבי נכרי ול"מ הא דהוי מדרבנן דמותר לקבלו מן העכו"ם אלא אפילו רבית דאורייתא לווין מהם ומלווין אותן ולנ"י שכתב דאשמועינן דאסור לקבל צ"ב אפי' יהיב ליה אגרא אתי שפיר מאי דדייקנא מפני שהוא רבית לאפוקי עסקא:

תי"ט ד''ה אין וכו' דיבמות וכו' עמ"ש שם:

ד"ה אבל וכו' ישראל אחר וכו' הכי תני בברייתא ובהכי דייקא כל האי בבא דמיותרת ועוד דהו"ל למימר מדעתו אי קאי אישראלי שהזכיר אלא דמותר ושינוי דמתניתין שמעינן דכל דאיתא ישראל אסור ולאתויי האי דנכרי שלוה מישראל וכו':

ז יצא ממ"ש התי"ט בסמוך ד"ה ופוסק נראה דמתוס' למד דל"ג כל זה משם אין הכרח אלא דוקא לג' תיבות דיצא השער פוסקין ולא לשאר דרבותא קמ"ל דאעפ"י שאין לזה דהיינו המוכר כפירש"י דף ס"ב יש לזה פי' לאיש אחר ויכול לקנותו עכשיו בדמים שקבל אבל הרא"ש ל"ג כל הבבא ומאן דגרסי לה נרא' דסברי כהרי"ף והרמב"ם דאין פוסקין על שער עיירות אלא על שער מדינה דמשיך טפי והוא אחר של עיירות ולזה איכפל תנא ותנא יציאה שנית כלומר אותה שיצאה אחר הראשון והרא"ש דל"ג לה פסק דפוסקין על שער עיירות. ענבים עביט ומעטן שויין בעובדייהו כדמשמע מדברי הר"ב שהענבים מתחממי' בעביט וה"נ הזתים במעטן וכמ"ש הר"ב רפ"ט דטהרות והא דתני תנא לתרווייהו הוא משום דאין רגילות למכמר ולחמם ענבים כמו זתים וכדכתבו התוספות בסוגיין ע"ד ד"ה תני רבי חייא ומש"ה תני עביט ומעטן לאשמועינן דבכל חדא אזלינן בתר מנהגא דאתרא דמקום דרגילים למכמר ענבים בעינן שיהו כמורות:

כל ימות פי' שבכל זמן פוסק בימות החמה ובימות הגשמים ולאפוקי מחכמים דסברי דדוקא בימות החמה מטעמא דאעפ"י שאין לזה יש לזה וכדכתב הר"ב והוא לשון רש"י בגמרא ולפ"ז נראה דופוסק עמו לרישא קאי והתי"ט סתם דבריו ולא פי' אאיזה ופוסק קאי ואדרבא נראה דר"ל אופוסק דר' יהודה משום דמסתייע מדהרמב"ם והוא ז"ל לא כתב כן אלא דוקא בדשער הגבוה ובבא דזבל הסמוכה לדעביט ומעטן דמיירי ביש לו וגם הטור מחתן בחדא מחתא ונראה דס"ל דזבל דומיא דעביט ומעטן בקצת ומשונה בקצת והיינו דבגדיש ודעביט בעינן שיהיו בידו משום דסתמייהו שאינם מצויים אלא בשעתם אבל זבל דסתמו מצוי סבר ת"ק דאע"פ שלא יהיה בידו מותר לפסוק כל השנה ור"י סבר דאף זה הוי דומיא דגדיש וכו' וצריך שיהיה לו וחכמים מתירים דוקא בימות החמה מטעמא דאם אין לזה יש לזה והשתא לת"ק הוי דומיא דגדיש וכו' ולכן כתב הרמב"ם וכן פוסק על הזבל כל ימות השנה אע"פ שאין לו זבל מפני שהוא מצוי תמיד פי' ולכך לא חלקו רבנן בין יש לו השתא לאין לו דבתר רוב העולם אזלינן ובהכי דייק מהרש"א נר"י דמפני כך חזר התנא ואמר ופוסק משום דהוי משונה במקצת מהנהו דלעיל:

הרע"ב ד"ה היה וכו' גדיש וכו' והא דלא תני כן בהדיא היה לו גדיש הוא לרמוז למ"ש בגמרא דמיירי שכבר יבש ומוכן לדוש ע"ש ומש"ה אי הוה תני היה לו גדיש הו"א אפילו סמוך לקצירה לכך תני היה תחלה לקוצרים דמיירי בזמן הראוי לקצירה שיש חמה עזה וכל העולם קצרו אלא שהוא הקדים לכולם ומסתמא כבר נתייבש גדישו ולא חסר אלא מלאכה א' או ב' דהיינו דישה וזרייה ומש"ה לא תני נמי קצר הוא תחלה דלא היה מודיע אם היה הזמן ראוי. ע"ש (באיזה) שער וכו' כ"כ רש"י ונראה דלא ר"ל באיזה סך שירצה אלא דוקא באיזה שער אפילו של לקוטות אבל לא שוי ו' בה' וכ"פ התוס' דף ס"ג ב' ד"ה מהו דתימא ע"ש:

ד"ה וחכ"א וכו' והלכה כחכמים וכו' כ"כ הרא"ש דחכמים הם מכריעים והלכה כדברי המכריע אבל הרמב"ם פסק כת"ק ונראה דטעמו משום דאינה הכרעה מפורשת במשנה:

ד"ה גבוה וכו' גבוהים וכו' נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה שיהיה בזול ול"נ דקרי ליה גבוה משום דיותר מצוי היוקר מן הזול והדבר הגבוה אינו קל להשיגו א"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי הלוקח הפוסק ולפי' הר"ב שער זה הוא סמוך ור"ל שער של הציבור הגדיש והגבוה והיינו פירות רבים:

תי"ט ד"ה יצא וכו' כיון וכו' אפושי גברי לאו ראיה היא שגם המגיה נסתיים מהרמב"ן והרשב"א וכ"ש שהתי"ט עצמו כתב לעיל ר"פ דהשגת הראב"ד אלימתא:

ד''ה ופוסק עמו ארישא וכו' והא דלא סמך לה לרישא י"ל משום דבעי למתני תחלה מילי פסיקי והדר תני דפלוגתא א"נ בתחלה שונה כל הנפסקים והנמשך בשער ההוה ואח"כ שונה שער העתיד לבא אבל אעיקרא דדינא צריך ליתן טעם למה לא יוסב לסמוכין דהיינו למ"ש דאם יש לו גדיש פוסק באיזה שער שירצה ואהא קאי ואמר דפוסק עמו שאם יוזל מאותו שער שפוסק אז עמו דיתן לו כך ונ"ל דא"כ לא מקרי קנוי לו דברשותיה דמוכר איתזול ואסור:

ע"ש דגרסי' וכו' וכן נ"ל משום דברייתא תני לה:

ח שהלכה כן פי' דאיהו גופיה היה יודע דאין הלכה כן אלא שרצה להחמיר ע"ע. הרע"ב ד"ה שהיה וכו' לשנות וכו' דאלת"ה הול"ל ר"ג היה מלוה וכו' אבל מלת שהיה היא נתינת טעם לצריכות מתני' ומש"ה לא סגי ליה למתני לא ילוה אדם את אריסיו חטין בחטין לאכול ותני שריותא דלזרע לאפוקי מר"ג דהוה מחמיר:

ט שיבא פי' שיבוא ויביא חיטים שיש לי בכפר חוץ לעיר הכי מוכח מפרש"י בגמרא דף ס"ג ב' ד"ה איתנהו אם בידו אבל אינם בעיר או אבד המפתח וכו' והכרחו דאלת"ה אמאי נקט דאית ליה אשראי שהוא ביד אחרים לימא אינם בעיר אבל הם ברשותו ע"ש:

תי"ט ד"ה וכן וכו' לאו משום וכו' ולעד"ן דתרי פלוגתי נינהו א' בעד שיבא בני דרבנן חשבי ליה כיש לו והלל לא חשיב ליה כיש לו הואיל ובשעת הלואה לא היה בידו ופלוגתא ב' מטי בה משום הקפדה ולכך נקטיה באשה דסתמא עינה צרה ונקט ככר שאפילו הוא דבר מועט ורבנן לא חלקו אפילו במקפידין ודוקא כשיש לו או על שער שבשוק והיינו לישנא דוכן היה הלל אומר פי' כן כדרישא דבעיר יש לו וכך מוכח מן הגמרא דאמרינן אהאי דככר אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אמרו לווין סתם ופורעין סתם דקשה דמקמ"ל אלא הא אשמועינן דרבנן השוו מדותם בין ברישא ובין בסיפא ולא החמירו אפילו במקפידים:

רבית אע"ג דכל הני אבק רבית נינהו מ"מ אית לן לאשכוחי אסמכתא וכעין דאשכחו לרבית דברים דסמיך לכל דבר וה"נ לא תתן בנשך הויא אסמכתא לרבית מוקדמת והכי משמע לא תתן לו בנשך שכבר נתן לך קודם ורבית מאוחר סמיך אלא תקח משמע אפילו אחר כך:

י הרע"ב ד"ה נכש וכו' למחר וכו' נלע"ד דה"ה לבו ביום והא קמ"ל דאע"ג דאפשר שהשדה הב' יצטרך לניכוש יותר אין בכך כלום ודע כי מהאי מתני' פסק ב"ה שמותר לומר הלויני מנה חדש זה ואני אלוך מנה חדש אחר והב"י הביאו בי"ד סי' ק"ס וכתב עוד משם מהר"ם דרבית קצוצה הוא והר"ב ז"ל בגידולי תרומה דף רנ"ד ב' תמה על אמרו דר"ק היא ע"ע ואני בעניי נראה דלא דמי ההיא דמהר"ם לההיא דס"ה דמהר"ם מיירי באומר לו גם אתה תלויני פעם אחרת כדי שתרויח שבודאי דעתו לריוח יותר גדול וכגון בשיש יריד שהשכר מאמיר וגדול אבל ס"ה בהלויני חדש זה ואלוך חדש אחר פי' חדש שאחריו והו"ל כנכש עמי שאין שינוי הזמן מעלה ומוריד ומה שלא חלק ס"ה זהו החילוק אלא למלוה לב' חדשים היינו משום דקאי אמתני' דמיירי במתנה עמו במה שנראה השינוי מיד בשנות התנאי כגריד ורביעה אבל מ"מ מתני' דייקא כמהר"מ מדלא תני הלויני ואלוך משמע דדוקא במלאכה מותר משום דהראשון חייב לב' שכר טרחו ומ"ל משלם לו בניכוש