קול הרמ"ז נזקין יב

נודע כי אם למטיל בשעה שמטיל כי אח"כ מים קולטות טעם היין:

יב זכור משום דמטיב לאחריני הלוקחים מאחרים שגם הם מוכרין בזול לכך מברכין אותו:

הרע"ב ד"ה ובלבד כו' להוציא (זהו) העיקר איסור ממתני' שהרי אין האיסור בעירוב אלא בהוצאת הקול ונ"ל דה"פ שלא יתכוין לערב יפה יפה ובסתם עירוב דהיינו מעט במרובה ומעורב היטב דודאי מאן דעביד הכי דעתו להונות ואפילו לא הוציא קול הו"ל כמוציא וכ"כ הש"ע סי' רכ"ח שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום הטוב:

ד"ה לא את האדם כו' פי' בגמרא לצבוע זקנו שיראה כבחור ולהשקות את הבהמה מי סובין שתתראה שמנה בזיקוף השערות ויפוי הכלים דוקא בישנים אסור ולא בחדשים שדרכם בכך ובזה נוכל לפרושי מתני' בזו אף זו ל"מ אדם דיכול להתקיים הרמאות זמן רב דאסור אלא אפילו הבהמה דבשעה יודע הרמאות ויכול לתבוע ול"מ הבהמה אלא אפילו כלים דאיכא חדתי דמותר:

תי"ט ד"ה כגונב כו' אף שנודה לדבריו שאעפ"י שהודיעו יאסר לא נודה לטעמו שאחר שהודיעו לא יתרמה עוד דלאו בשופטני עסקינן ועוד דלעיל שרינן עירוב מים ביין למכרו אם הודיעו כ"ש דלא צרכינן לדבריו כיון שאינו בורר אלא נטל פי המגורה דהיינו שטחיות לבד לא יוכל לפסוק ולקראו גונב ממש משום דבנקל יכול לוקח להעמיק ידו תוך מגורה ולראות שאין תוכה כברה ולכן תני כגונב דהיינו לפי דעתו וזה כמ"ש בב"ר גבי קין הוא כגונב דעת העליונה שר"ל לפי סברתו:

פ"ה מ"א איזהו סדרא דקרא דהר סיני נקט דבתר אונאה כתב נשך ותרבית:

סלע הא דלא תני סלע בסלע ודינר לאשמועינן דאע"ג דהוקר הסלע ובשעת הפרעון שוה ה' דינרים אסור כ"כ הר"ב בעל ל"א:

ואיזהו משום דאין זה תרבית דרישא שזה מדרבנן מש"ה תני ואיזהו זמנא אחרינא ואגביה תני נמי ברישא איזהו נשך המלוה ולא כן בפ"ב דב"ק דתנן איזהו תם ואיזהו מועד מועד כו' משום דהתם בין תם ובין מועד אינון דבעי מעיקרא מפרש ואזיל:

תי"ט ד"ה מפני כו' ה"ג כו' אפ"ה אכתי קשה דפתח באיזהו נשך דר"ל ה"ד נשך ומהו מציאותו וסיים בשהוא נושך דהיינו פי' מלת נשך ותו קשה במתני' אמאי תני ב' מציאות ועוד מאי דתני בתר הכי ואיזהו תרבית שר"ל מדרבנן לא דייק לישנא דמשמע דקאי אמאי דבעינן מעיקרא ואיזהו תרבית דהיינו מדאורייתא ולא הבנתי מ"ש התי"ט דלרבית דרבנן קורא תרבית דבשלמא אי הוי דאורייתא א"ש איזהו נשך ותרבית וקאי אקרא אבל אי תרבית הוא מדרבנן תנא אהיכא קאי ונ"ל דה"פ דמתני' דבגמרא מקשה והא קרא כתיב ואת כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך) ומדחלקו לב' לאוי תרתי נינהו ומסקינן דחדא מילתא נינהו ותרי לאוי בין אאוכל בין אכסף משום דלא משכח ליה נשך בלא תרבית כו' שמה שלוה חסר מלוה מתרבה והיינו דבעי תנא איזהו נשך כו' כלומר הא ב' קראי כתיבי חד בכסף וחד באוכל וכיון דבתרווייהו אתא נשך ותרבית אמאי חלק אותם הפסוק ומשני דבין המלוה כסף ובין בדאוכל תרווייהו איסורם האמיתי משום שהוא נושך ולא מבחינת הריוח של המלוה דלא קפיד רחמנא על ריוח האדם אם לא שהוא ע"י חסרון הלוה שנושכים אותו ואוכל את ממונו ומעתה האי דכתב תרבית באוכל אין זה איסורו אלא משום הנשך דמש"ה חזר כמשיב ואמר נשך כסף נשך אוכל וא"ת והכא נמי לכתוב בו ובתרבית לא ת"א ובנשך כבר הרגישו בו תוס' ותירצו דהכי הוי לישנא מעליא ע"ש נמצא שכונת התנא לומר דנשך ותרבית חדא מילתא הם אלא דעיקר האיסור מפני שהוא נושך אבל בתרבית דרבנן דהויא מקח וממכר לא שייך נש אלא שאסרוהו חז"ל משום צד הריבוי שמתרבה הלוקח וזהו דדייק הר"ב והוא ל' רש"י המרבה שכר לעצמו לעצמו דייק משום דאין כאן נשיכה והיינו דקאמר תנא ואיזהו תרבית כלומר מה שאין בו נשך אלא תרבית לחודא א"נ איתא בגמרא דדוקא בדאורייתא יכין (רשע) וצדיק ילבש משום דלדידיה אזהר רחמנא ולא לבריה וזהו שאמר המלוה סלע כו' אסור פי' באותו הריוח מפני שהוא הנושך והוא עבר (אלאו דלא) תקח נשך משא"כ בנו:

ד"ה ויין כו' השיג הראב"ד כו' לע"ד ל"ק דשאני הכא דאיכא מי שפרע עוד נלע"ד דשאני הכא דיש לו הנאה במה שמקבל ליקח היין ממנו ואינו מכריחו לתת לו מעות והאי הנאה עדיפא מהרחבת זמן פרעון המלוה דאשה מקודשת בה כדאיתא התם:

ב ידור איברא דמתני' זא"ז היא אבל ל"נ לי בהכי משום דלאיסור רבית היינו חנם היינו בפחות ונ"ל דרמוז לב' דינים דקאמר בגמרא דאי א"ל הלוהו ודר בחצרו וא"כ הוא אבק רבית וזו היא בבא א' אבל אי א"ל הלויני ודור בחצרי ה"ז רבית קצוצה ויוצאה בדיינים והיינו דתני ולא ישכור ממנו דהוא שדבר עמו ומש"ה מסיק מפני שהוא רבית קצוצה ותצא בדיינים:

תי"ט ד"ה מכר כו' שאם כו' ל"נ דמוכר דסיפא אינו משכיר דרישא ואפי' לדידיה טפי הוה ניחא ליה למימר דמשום דהכי אורחיה דעלמא נקטיה ולא לומר דקמ"ל מאי דלא צריכנא עוד נ"ל דמשום ואם לגורן כו' נקט שדה לאשמועינן דאפי' בהכי דגוף המכר הוא המשביח ומתרבה דהיינו השדה שעושה הפירות הנלקטים לגורן ומינייהו ירצה לשלם אפ"ה אסור:

ג אימתי י"ל למה האריך כ"כ הול"ל ונתן לו מקצת דמים להביא השאר אחר כך ונראה דשנאו בלשון המוכר לרמוז דאיירי באומר לו קנה מעכשיו ומשום הכי תני וטול את שלך כלומר מה שהוא כבר שלך מעכשיו דאלת"ה הו"ל למתני וטול את השדה:

אם י"ל למה לא שנה התנאי בשם (הקונה) אם איני נותן לך כו' כמו בפ"י דבתרא משנה ה' ונראה במה שמצינו לרש"י ז"ל ב' פי' לאסמכתא דבסוגין דהכא דגמרא פי' אסמכתא הבטחה בעלמא לסמוך על דבריו כו' ור"ל שהמקנה מסמיך את הקונה ובבתרא הנ"ל פי' שהמקנה סומך על עצמו שיוכל לקיים דברו וכ"כ הר"ב דהא רצה התנא לאשמועינן הכא תני לה בשם הקונה לרמוז שיש אסמכתא לגבי הקונה ובבתרא קמ"ל דיש שסומך המקנה:

הרע"ב ד"ה הבא וכו' מעכשיו א"ל) וכו' ומש"ה לא תני תהיה שלי אלא הרי היא דר"ל היא כמות שהיא עתה והיינו מעכשיו:

תי"ט ד"ה הלוהו וכו' האסור וכו' נ"ל דתני אסור שר"ל אסור אם לא על ידי השלשה ובסיפא תנן מותר וע"י השלשה אבל במ"מ לא דק דבסיפא לא אתא התנא לכך אלא ללמד דאין זו אסמכתא אבל דין השלשה כבר שנאו ברישא וברישא נמי אי תני לה בלשון היתר היה צריך להאריך ולומר מותר וע"י השלשת הפירות ביד שליש ודוק שברישא תני אסור משום דעיקרו על איסור רבית אבל בסיפא לא תני מותר אלא הרי היא שלו משום דאיירי בדררא דממונא וקמ"ל דלא הויא אסמכתא:

ד תי"ט ד''ה ולא וכו' וצריכא וכו' והואיל דאיכא רבותא בכל חדא מינייהו מש"ה לא ערבינהו למתני אין מושיבין חנוני ולא יתן מעות וכו' ומש"ה נמי לא תני ולא יתן מעות לעסקם משום דא"כ הו"ל כחנוני שהוא מוכר הפירות שנותנים לו וזה עוסק במעות כגון ההלואה לנכרי ברבית אלא תני ליקח לו בהם פירות דיש טורח הלקיחה והמכירה:

ד"ה כפועל וכו' והקשו וכו' וי"ל דנ"מ היכא דבטיל ממלאכה (כבדה לכבדה) שגם שיהיה הכובד של הראשונה מעט יותר אינו מניח משכרו וס"ד דלא תסגי ליה כפועל בטל אלא דיתן לו שכרו משלם כהרוחתו בראשו קמ"ל דשמין לו כל דהו ונ"מ ג"כ ליישב בעל לחם אבירים (ע"ע) ועי"ל דאין כונת רש"י שיאריכו כובד המלאכה שהוא בטל הימנה לערך הקלה דחנוני או דלוקח פירות אלא סתם אומדים כמה ירצה ליטול להבטל ממלאכתו הכבדה לעשות קלה הימנה ובהכי דייק רש"י וגם הר"ב שהעתיק לשונו דלא כתבו ולעשות מלאכה קלה כזו אלא סתם מלאכה קלה והשתא א"ש הס"ד דסד"א דלא ישוו חנוני ולוקח פירות (אלא באמוד) גם מה שהוא מקבל לעשות ודלא תסגי פועל בטל דלוקח פירות כדחנוני קמ"ל דכולהו שוין דכיון דהדבר משום רבית די בכל שהוא וכן כתבו הפוסקים טעם זה וגם בנז' מיושב לדמתני' אתי כר"מ שהרי אינו מאריך לו אלא שכר הביטול ממה שעושה והיינו בין מרובה בין מועט דקאמר ר"מ בברייתא ועיין בהרי"ף ובנ"י ותדעהו:

ע"ש קע"ז כו' עי' בס' ב"י טוי"ד סי' קע"ז וסי' שי"ב שהאריך בזה וגם ט"ז סי' הנז'. ע"ש מצאתי וכו' מציאה זו שטפה נהר דהתם דחקם לתוס' דאם כפי' רש"י דאומדים המלאכה שבטל ממנה לערך פועל הדין או העדות או ההזאה הו"ל נוטל שכר על הדין או העדות וה"ה גבי השבת אבידה שנמצא עושה המצות בשכר ואינו ענין לכאן ולכן לא דברו התוספות כמאן דאמר דפועל דמתני' ועוד דבהכרח תוס' דהכא אינם תוס' דבכורות דהכא מסקי דבין בדבכורות ובין גבי מציאה י"ל כפי' רש"י ולא חיישי לשיטול שכר על השבת האבידה או על הדין והעדות עיין בדבריהם וא"כ מה שיגע ומצא התי"ט אלו מציאות שלו ואינו חייב להכריז דדעות חלוקות הן:

ד"ה אלא וכו' למתני וכו' לפ"ז יש לה צריך בבא דאין שמין דכתב התי"ט (בד"ה ואין וכו') דתנייה משום סיפא ואשמועינן מ"ש הטור סי' קע"ז דהא דאמרי' דנותן לו כפועל בטל היינו בחנוני דכל עסקו בכך ואין לו עסק אחר אבל בנותן לרועה שיש לו בהמות אחרות אינו צריך כ"כ ודי לו בשכר עמלו ומזונו וסתם עגלים וסייחים ניתנים לרועה והא דתני לה בלשון אא"כ היינו משום דתנייה בהדי אין מושיבין דהתם שייך האי לישנא ואל תתמה שהרי גם ברישא בבבא דפירות הכונה לומר דדיו בכפועל בטל הנ"ל בצריכותא ואפי' הכי תנן אלא א"כ וצ"ל דנקטיה אגב בבא קמא:

ועי"ל כדתניא בברייתא אין שמין עזים ורחלים למחצה פי' אם לא בשכר עמלו ומזונו ופרש"י אבל פרה וחמור שעושות ואוכלות דיו בזה והיינו דאשמועינן מתני' דדוקא עגלים וסייחין צריך שכר דאינם מרויחי' כלום אבל לא פרה וחמור: