קול הרמ"ז נזקין יא

דהיינו לר"ע אחר קריאת פ' ארמי אובד אבי ולרבנן אחר הנחה וכדתנן בפ"ג דמכות אבל התרומות לעולם יש בהם חומש:

הרע"ב ד"ה נטע כו' דמוסיף כו' הקדים נטע רבעי משום דנוהג אפילו בשמוטה משא"כ במע"ש דל"מ בשביעית אלא גם בג' ובו' ומשום דתמיד אית ביה פדיון אקדמיה וכמו שכתבתי לעיל בבבא דתרומות:

תי"ט ד"ה ותרומת כו' בה כו' אין דעתי נוחה בהנחתו חדא דמ"ש גבי ערלה דלא מודו רבנן בטעם דזלזול והכא ס"ל לעשות חיזוק אדרבא שם הו"ל לאחמורי בביטולו דאתי למיכל תרומת מעשר לכתחלה ואיכא זלזול טפי ועוד דהתם כתב הרמב"ם בפי' וז"ל ואין הפרש אצלינו בכל הדינים בין תרומת מעשר של דמאי או של ודאי וש"מ תרי ש"מ דאף אותה דערלה הלכה היא מדכתב אין הפרש אצלנו וש"מ דכלל גדול הוא דאין לחלק בכל הדינים בין דביטול בין דממש וממה שלא הזכירו בפט"ו דמ"א אין מזה ראיה דכלליה בכלל תרומת מעשר ואדרבה אי איתא דלא כייל דדמאי בכלל אחריני הו"ל לפרושי בכמה שיעורו לאסור כיון שאינו אלא מד"ס וכמו שעשה בדין הכחל שם הלכה י"ח שחילק בינו לבין שאר איסורי תורה שהם בס' והוא בנ"ט מפני שהוא מדבריהם ועוד תמיהה לי טובא דאי כדבריו דדין חומש אתי ככ"ע ודצירוף דוקא כר"מ א"כ ההיא דתנן רפ"ד דמעילה התרומה ות"מ של ודאי ושל דמאי והחלה והביכורים מצטרפים זע"ז לאסור ולחייב עליהם את החומש אמאן תרמייה בפסק דינא דבענין חומש היא הלכה ובענין צירוף אינה הלכה ומה שרצה התי"ט לתלות סברא זו גם בר"ב משום דלא כתב דמתני' אתיא כר"מ זה אינו כלום שאין דרכו לכתוב כך אלא כשהמשנה יחידאה ודלא כהלכתא אבל הכא הלכה כדכתיבנא ועוד דהתם בפ"ב דערלה דאתיא דוקא כר"מ לפי התי"ט גם שם לא כתב הר"ב דאתיא כוותיה הכלל העולה שאין הפרש בין דמאי לודאי אלא בקולות שנשנו במקומם ובין הכא ובין התם ובמעילה ר"מ היא ומדסתם לן תנא כוותיה בכל דוכתי הלכתא כוותיה ואין חילוק בין תלמודא דידן לדא"י דטעמא דלא יזלזלו היינו טעם דחיזוק ובהכי לא יקשה להרמב"ם דהניח תלמודא דידן ופסק כתלמוד ירוש':

ד''ה הנהנה כו' ולא ידעתי כו' י"ל דבעו למיהב טעמא אמאי דלא תני בבא דנהנה בבא שנייה אצל בבא דאוכל תרומה ואמאי הפסיק בפדיונות לזה אמרו דטעמא הוי משום דבכל הני דלעיל ליכא אלא חומש אבל תרי בבי בתראי איכא נמי קרבן ופרשו בנהנה וה"ה לגוזל. ד"ה והגוזל כו' ועוד כו'. ועוד דלעיל תני הכי גבי יוליכנו למדי:

ט אלו הק' הל"א דהול"ל אלו דברים שאין להם אונאה ות"כ וד' וה' כו' והדר ליתני העבדים כו' או ליתני העבדים והשטרות כו' אין להם אונאה ותשלומי כפל כו' ולא תירץ כלום ונ"ל דהואיל ומשום אונאה תנייה הכא לכך מקדים אונאה שהרי שאר הדינים דת"כ כו' אגב נקטינהו הכא דכבר נשנו בפ"ז דב"ק ובשבועות בפ"ו ושם בשבועות מקדים שאין נשבעין ובבכורות אין פודין:

והשטרות המוכר שטר לגבות חוב שבתוכו ויטלנו לעצמו רש"י:

וההקדשות גזבר המוכר הקדש או המוכר עולתו שנפל בה מום רש"י:

ד' וה' יש ליתן טעם למה דלא תנן נמי ואין פודין בהם דהכי תנן בפ"ח דבכורות משנה ח' ונ"ל דהיינו טעמא משום דפדיון אינו שוה לכל הני דמתניתין דמאי דתנן התם ולא בהקדשות מפרשים דגם הקדשות אין נפדין כעבדים שטרות וקרקעות דבהקדשות פשיטא דלא דידיה נינהו כדאמרינן התם ומשום דלא דמי פדיון לכל הני דמתני' בכל הד' עבד שטר קרקעות והקדשות מש"ה לא תנייה בהדי הנך י אינו אע"ג דדין שבועה קדים בקרא אקדמיה לדכפל משום דכולל בין גנב ובין טוען טענת גניבה ולמ"ד דש"ח פטור אפי' מפשיעה כדלקמן י"ל דהקדים ת"כ לאשמועינן דכי היכי דלית התם אשלומי קנס ה"נ דפשיעה פטור מתשלומין:

נשבע עיין פ"ו דשבועות מ"ח אמרו כלומר אילו באנו מכח סברא היה ניחא אבל אין כאן סברא אלא גזרת הכתוב שכך קבלוהו א"נ י"ל דאתא לאפוקי מאי דתנן בברייתא ר"י בן בתירא אומר אף המוכר סוס וסייף וחטימוס (פי' מגן) במלחמה אין להם אונאה מפני שבהם חיי נפש (ז"ל הרמב"ם פ"ט מה' נ"מ שלמים שהזיקו גובה מבשרה ואינו גובה מן הבשר כנגד אימוריהן כו' וכיון דאין גובה מן החלבים אין בו כפל דככפל אמר רחמנא ולא חצי כפל) הרע"ב ד"ה הקדשות כו' ולא כו' פי' אעפ"י שאין בהם מלת רעהו. תי"ט ד"ה העבדים כו' ול"נ כמ"ש הסמ"ע סי' רכ"ז סעיף כ"ט וז"ל כתבו התוספות ריש המוכר את הבית דהא דאין אונאה לקרקעות לאו משום דעביד איניש דזבין ארעא יותר מכדי שוייה דהא אתמעטו עבדים ושטרות דלא שייך בהו האי טעם אלא גזרת הכתוב הוא ע"ש ע"כ ולפ"ז קדים שפיר לעבדים ושטרות דאינהו מוכיחין דגזרת הכתוב הוא ולכן שנאם סמוכין א"נ י"ל במאי דאמרינן בב"ק דף י"ד דקרקע דוקא איקרי שוה כסף משא"כ עבדים ושטרות דכסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא למזבנינהו וא"כ אית בהו רבותא טפי ומשום רבותייהו אקדמינהו דאע"ג דאינהו מטלטלי לא אית בהו אונאה ותירוץ התי"ט לא א"ש אלא למאן דדריש ריבויי ומיעוטי:

ע"ש נדרשיה כו' לפ"ז יקשה אמאי לא תני דבר שגופו ממון ומטלטל:

ד"ה אין כו' וא"ת וגניבה כו' י"ל בשדה יתום שאינו אומר שהוא שלו או אומר שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו ונמצא שאינו כן:

ד"ה ש"ח כו' שאינו כו' והיינו טעם משום דמכל דין הפרשה אימעיט תוספות והא דנקט שבועה בש"ח ותשלומים בש"ש נ"ל כי היכי דחדא לגלי על חבריה שהרי פשיעה בש"ח היא כגניבה ואבידה בש"ש וכי היכי דש"ח פטור משבועה בפשיעה ה"נ ש"ש בגו"א וכי היכי דש"ש לא משלם בגו"א ה"נ ש"ח לא משלם אם פשע:

ע"ש הזכירו כו' ומש"ה בש"ש נקט משלם דביה כתיב תשלומים הר"ן:

ע"ש מסקנת כו' ר"ל רובם דהא הראב"ד והרמב"ם סברי דמתני' דייקא דדוקא משבועה פטור ולא מתשלומים וכמ"ש הרא"ש:

י כשם משום דיש אונאת דברים דאית בה נמי דררא דממונא כגון בכמה חפץ זה ולא רוצה ליקח שיכול לגרום שאחר שרוצה לקנותו הלך לו מש"ה תני כשם וכו' והא דלא תני כשם שיש אונאה בממון כן יש אונאה בדברים היינו לאשמועי' דאין לומר דחד קרא באונאת מוכר וחדא בדלוקח דתרווייהו ילפינן מוכי תמכרו או קנה כדאיתא בגמרא וא"כ כיון דכבר יש לנו שניהם בפסוק א' נוקי קרא אחד בדברים דכל היכא דאית למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי וכמ"ש התוס' אמתניתין והיינו דדייק תנא במקח וממכר ר"ל דשניהם כבר נאמרו בפסוק ראשון מעתה נאמר דהב' לדברים:

אונאה דע שמלת אונאה ר"ל גזלה באונס בין באונס הדעת דהיינו רמייה בין באונס הכח שהוא גזלת ממון ובכללה גנבת הכבוד ותמיסת הרצון ולכן אמרו גבי אשה שאונאתה מצוייה:

תי"ט ד"ה כך וכו' לקנות כו' וגם בזכור מעשיך י"ל שמכוין לזכותו לומר ראה כמה יפה כוחך בתשובה שהיית רשע גמור ועכשיו שבת לה' וכן נמי גבי גר והשתא א"ש מה שהר"ב מייתי לכולהו מפסוק ויראת דמסור ללב:

ד"ה לא יאמר וכו' דברו חז"ל בהווה דכל גר בן נכרי הוא אבל ה"ה בישראל צדיק בן רשע דחרפה ורע הוא לו והא דמייתי תנא קרא בגר כי היכי דנדע דחמיר טפי מישראל שהרי הוא בכלל ולא תונו איש את עמיתו אלא דעובר נמי בלאו אחריני והכי אמרינן בגמרא ומהאי טעמא ניחא נמי מאי דתני ליה תנ בסיפא דמעיקרא מייתי דשייך לקרא דולא תונו דכ' גבי לא תונו אחרינא דממון ודכולל לישראל ובתר הכי מייתי פרטי דגר:

יא נותן פירוש כשמוכר לו מערב את החבית ונותן ללוקח את היין עם שמריו א"נ לא קאי איין דמש"ה לא תני בו לשון עירוב:

הודיעו מדלא תני מודיעו משמע דאם הודיע פעם א' לא' שוב אין צריך לחזור ולהודיע בפעם אחרת:

מקום ק' דפשיטא דגדול המנהג ובפרט בדבר שבממון וי"ל דדמי למ"ש בתוס' מקום שנהגו למחצה ולשליש ולרביע פי' ל"מ למחצה שהוא ניכר אלא אפי' ג' וד' דלא ניכר כ"כ וזהו דיוק מקום דוקא כמנהג המקום דאי נהגו מחצה לא יטול רביע דיחשבו שאינו מטיל כלום ומשום דמחצה לא חשיב עירוב מש"ה תני להטיל ולא תני לערב וע"ע בסמוך:

הרע"ב ד"ה אין וכו' הא דלא נסמכה מש' זו דלעיל בלי הפסק אונאת דברים הוא משום דהכא לא איירי באונאה בשומא אלא במרמה וכ"כ הרמב"ם סי"ח דמכירה אסור לרמות וכו' ובדיני אונאה התחיל פי"ב אסור להונות ופשיטא דאין כאן חלוק בין שתות לפחות משתות:

ע''ש יערבם וכו' ז"ל רש"י בגמ' ואינו מדוייק שהרי פירות שדה (אחר) הן המעורבות בשל שדה פלו' וכצ"ל לא יערב בם פירות שדה אחר וכ"מ בפרש"י באלפסי וגם בנ"י כתב לא יערב עמהם:

ד"ה ואצ"ל חדשים וכו' לרש"י קתני דוקא משום דלדידיה עשיית קמח מרובה הוא עיקר ולדעת זו אפי' דקתני הוא ממש מ"ש ואצ"ל חדשים בישנים וה"ק תנא הלא מיבעיא דאמינא במלת אפילו הוא דוקא חדשים בישנים אבל לרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש דאסרי אף ישנים בחדשים משום דטובים החדשים להתיישן הל"מ הוא ישנים בחדשים ונראה להם שהוא יותר פשוט ולכן כתב הרמב"ם פי"ח מה' מכירה אצ"ל ישנים בחדשים ופלוגתייהו בגיר' ברייתא שבגמ' ע"ע:

תי"ט ד"ה מקום כו' קולטות כו' מתני' הכי דייקא מדלא תני שנהגו לערב אלא להטיל העירוב משמע דעירובו תמיד ניכר שהוא מעורב אבל הטיל לא