קול הרמ"ז נשים ט

כשרים לכולי עלמא להעיד על חליצה זו ואפילו לת"ק לפוסלה על האחים כיון שלא היתה כוונתם עיקרים לעדות (אלא) ולא לחליצה והואיל דמהני לעדות בעלמא חליצתה נמי כשרה ומסיימי תוס' ורש"י ל"ג בשנים ולדידיה נמי קאי אותו הזוג על כל דברי ת"ק:

ו תי"ט ד"ה מצוה וכו' וי"ל וכו' עי"ל דלעיל דרשינן מדלא כתיב בית חלוץ נעלו אלא הנעל משמע אפילו אינו שלו וכמו כך במתני' ג' מדלא כתיב כן יעשה:

ד"ה לומר וכו' ונקרא בית וכו' אני לא ידעתי איככה יקרא לאדם א' בשם בית אלא הענין שהיבמה גומרת ואומרת ונקרא שמו בישראל וגו' ור"ל שכך יקבע שמו וממילא שגם ביתו יקרא בית חלוץ הנעל ולכן מצוה בעומדים לקראו חלוץ הנעל כדי שיקרא ביתו כך בישראל ומש"ה ונקרא שמו נראה דהוה ליה כאילו נאמר ונקרא בית חלוץ הנעל שמו בישראל ודו"ק:

ע"ש פ"ג דשקלים אשתמיטתיה מ"ש הש"ע א"ה סוף סדר חליצה חלוץ הנעל כאבל ומנודה וכמורד במצות סיני:

פרק יג מ"א ולא בייבום בירושלמי אמרו דטעם דב"ש משום שהזיקה באה עליה בע"כ וכלומר שלא כל הימנה להפטר ובה"א אם בעיקר שהוא הבעל ממאנת כ"ש ביבם:

בפניו אפשר דטעמייהו דשמא כשתראהו תתחרט מלמאן בו:

בב"ד דתקון כעין דאורייתא ודומיא דחליצה כן כתב רש"י בפ"ק דסנהדרין וב"ה סברי דכיון דמן התורה אינה צריכה למאן דיה בב' עדות:

ושלא בב"ד אבל צריכה למאן בפני עדים שיכתבו לה גט מיאון א"ה קנ"ה:

תי"ט סד"ה א"ל וכו' בל' א"ל ועוד י"ל במ"ש בירושלמי דמתמה איך הב"ד הם מטפלין במיאון דהא קי"ל ברח מן המיאונים ומתרץ דהוו עסוקים במלה חורי ואתא עובדא קומיהון וז"ש לב"ש דכיון דיכולה למאן אפילו כמה פעמים הב"ד לא ירצו להטפל בענינה תמיד דזה גנאי להם:

ב כל שהשיאה כל מרבה אפי' יש לה אב אלא שהלך למדינת הים והשיאוה אמה ואחיה לפי סברת רבוותא:

תי"ט ד"ה אינה וכו' ותנשא ותעשה וכו' וי"ל שפירושו שאם באת לב"ד לשאול אם צריכה למאן יאמרו לה שתלך ותנשא ולא ר"ל שחייבת להנשא אלא אם תקצה תוכל לעשות שהיא ברשות עצמה וכדמסיים ותעשה רצונה:

ג כאילו היא נ"ל דלא תני הרי הוא כאשתו מפני דלא מיירי על דינה שהוא תחתיו כגון זכאי במציאתה וכו' וכהנך דמייתי תי"ט בברייתא דלעיל אלא מיירי במה שהוא אחר הפרדה מאתו כבמשנה ד' כלומר כאילו היתה אשתו עודה תחתיו קודם גט או מיאון אבל הרי היא כאשתו משמע בהווה ובהכי דייק פי' עכבה מן האיש דפי' הר"ב דהיינו דנתן לה גט ולא ניחא ליה פ"א דאיתא בגמ' דהיינו תבעה להנשא ואמרה מחמת פלוני בעלי זו עכבה לומר מן האיש מחמת אנשים שאינם מהוגנים לי זו אינה עכבה מן האיש דמיירי בעודה תחתיו והול"ל הרי היא כאשתו:

הרע"ב ד"ה כל וכו' מפרש לה ואזיל ואע"ג דלא תני כיצד הכ אורחיה דתנא דתני והדר מפרש:

ה ס"א הרא"ש ל"ג אלא ג' בבות ובש"ס דידן גרסינן ד' בירושלמי ובהרי"ף גרס ה' כדהכא וי"ל דהא קמ"ל דאע"ג דשלשה במיאונים לא אמרינן דאוושא מילתא דקטנה איהי ולבטלו גיטי דאינך תרי:

תי"ט ד"ה כל וכו' מי ששנה זו וכו' והרי"ף פסק כסתמא בתראה דעדיף פשיטא דידה מדיוקא דרישא ונ"ל דסתמא קדמאה שנה אותה רבי ברישא ואח"כ שנה האחרונים ומשנה האחרונה לא זזה ממקומה ככמה דוכתי:

ו היתומה קטנה שהשיאו אמה ואחיה והחזירה בין בקטנותה בין בגדלותה מותרת לייבם דמיתה מפלת ובשעת מיתה היתה אשתו רש"י וא"ת ק"ו היא זו הבבא מרישא דהוו נישואין הראשונים גמורין ואפ"ה לא אמרינן נישואים (ראשונים) מפילין כ"ש הכא דליכא נישואים בתחלה ומ"כ בהגהות מהר"ש דאשמועינן כוחו דר"א דאפילו הכי אוסר:

תי"ט ד"ה החזירה ד"ה אסורה דאילו גדלה אינה עוד יתומה ומכח קו' הפשיטות צריך שנאמר מותרת לייבם דה"פ בזו דלא גדלה שעודה יתומה כשמת בעלה הוא דשוין אבל יש אחרת דחולקים והיא כשגדלה אצלו דר"א סובר דעל דעת קידושין ראשונים הוא בועל אבל לדברי הר"ב אין לפרש כך שהרי כתב דר"א גזר אטו יתומה בחיי האב דאיהי הגרושה אפילו לרבנן והיינו במת בקטנותה ולדידיה י"ל דר"א גזר כל מוחזרות אטו יתומה:

ז שתי חרשות לא ערבינהו עם ב' קטנות משום דלעולם אין קדושיהן אלא מדרבנן מה שאין כן קטנות כשתגדלנה:

הרע"ב ד"ה דא"א מלמדין וכו' שאם יגרשנו לא יוכל לייבם הגדולה דהויא אחות גרושתו ואם יחלוץ לגדולה לא חלוץ נ"י:

ע"ש למאן דאמרינן וכו' אבל ר"ג אין הכרח לדעת סברתו במ"ש אם מיאנה ויוכל להיות דהכי קאמר דשלמדוה אם מיאנה מוטב א"נ אם מיאנה מעצמה מיאנה:

דעת מינה נלמד לחרשת דאין בה חליצה משום שאין בה דעת והיינו וכן:

יוכל לקיים הקטנה דהויא אחות הוכן שתי חרשות תני וכן אגב המשנה הקודמת והמאוחרת שבהן הוא דנקט:

ועוד י"ל שמדין חליצת הקטנה דבעינן גדולה ולא בקטנותה מפני שאין בה תי"ט ד"ה קטנה וכו' בהי מינייהו וכו' הא פשיטא ספק הזה אינו לפי פרטיותו. אלא לפי סתם דעת בני אדם דאי תימא שהדבר תלוי בו אלא דכיון שמת אינו יכול להתודע א"כ ב' יתומות נמי לא יפטור ביאה אחת את אחרת מטעם דלא ידעינן בהי מינייהו ניחא ליה:

ט מי שהיה נשוי מפני שמשונים עניני אלו הג' משניות הבאות מענין הקודמת לכן הוצרך לחזור ולההחיל מי שהיה נשוי:

לא פסל רש"י והראב"ד גרסי פסל את הקטנה עיין בא"ה סי' קע"א י תי"ט ד"ה פקחת וכו' לכל הצדדין וכו' א"נ תנייה איידי דנשנית מ' ח':

יא תי"ט ד"ה ר"א וכו' בלא יו"ד וכו' ה"ג רש"י הלכה כר"א דמתני' והוא בן שמוע:

ד''ה מלמדין וכו' אלא בגדולה וכו' ומסייע ליה סדרא דמתני' דהפסיק בין קטנה וחרשת בבבא דפקחת וחרשת ולהרמב"ן ז"ל דתני הכא אגב סדר דמשנה ח':

ע"ש והוא פסלן וכו' טעם זה שייך כשבא הוא על שתיהן אבל לא כשבא אחיו על הא':

יב הרע"ב ד"ה יגדלו וכו' עד שיגדיל וכו' וכן הוא שתהיה יודעת לשמור גיטה נ"י:

תי"ט ד"ה כופין וכו' דיש לומר שהוא וכו' ועוד י"ל דנפקא נמי ליה לענין ירושה שאם לא יחלוץ עדיין היא תחתיו ויכול לערער אם תמות:

ע"ש ותמיהני וכו' גם בעל לחם משנה הקשה זה ולא תירץ:

יג תי"ט ד"ה לאחר וכו' פירש"י וכו' פי' לפירושו שרש"י כתב ברישא דמתני' שלא נתכונה להפטר ממנו אלא שהכעס השיא אותה להדירו וע"ז קשה דא"כ מציעתא למה מבקשים שיכפה אותו בטעם הכעס לזה בא ה"ה ואמר שלעולם כשיש כעס יש חשש לה שמתכונה ולא כופין וא"ת והא חנן בסיפא ואם נתכונה דמשמע דבמציעתא לא היתה כונה כלל לזה אמר שאדרבה מיניה הוכחה כפירושו שהרי מ"ש ואם נתכונה אינו ר"ל שידוע בבירור דא"כ פשיטא דלא כופין אלא ר"ל שיש אומד לכך יותר מחששא הנזכרות ולכך מבקשים אפילו בחיי בעלה כי ארישא דכופין הוא דלית שום אומד ואמרינן דלא מסקא דעתה משום דלא היה אלא הכעס ולא די בחששא זו ודיוק זה נשתמע שפיר מדברי רש"י דאי אין שום חששא בכעס למה הצריך רש"י לכותבו ודוק היטב כי בזה עולים יפה דברי ה"ה והתי"ט לא ירד לסוף דעתו ודבריו עליו אינם כהוגן:

פרק יד מ"א יוציא עיקר החידוש הוא בחרש שנשא פקחת דהו"א דכיון דאינה מתקדשת אלא מדעתה ויוצאת אפילו שלא לרצונו א"כ דלמא לא יוציא עולמית קמ"ל ומשום הכי הקדים יוציא ליקיים ויקיים תנייה אגב כמ"ש התוס':

כשם ירושלמי מתני' שקידשה בכסף אבל קדשה בביאה קדושיו מעשה אבל גירושין אינן מעשה וזה נרמז במ"ש כשם שהוא כונס ברמיזה וכו' וכלומר שתהא כניסה והוצאה שווין:

ס"א לא ידעתי מה ענין ספרים אחרים אלו אם לא ייתור מלת אם יש והרי"ף והרא"ש גרסי רצה יוציא רצה יקיים אבל א"כ הוה ליה להביא הס"א ברישא:

פרק טו מ"א שהלכה כאן שהיא באתה ואמרה תלה בה ההליכה ובפ' שלום בינו לבינה הא דלא תני שלום ביניהם משום דבעי למתני קטטה בינו לבינה וקמ"ל דאפילו הרגיל הוא הקטטה דסלקא דעתך אמינא דאיהי, מרחמא ליה ולא משקרא אפ"ה נימא דאיהי שקרנית וכתבו הרמב"ם בהלכות גירושין עיין שם בה"ה:

תתייבם תנייה אגב דלא תתייבם דפ' דלקמן:

תי"ט ד"ה א"ל אין להקשות היינו וכו' ול"נ דאינה נאמנת משמע לכתחלה ושאם נשאת לא תצא וכן נראה שהבינו רב יהודה מדאמר לעולם אינה נאמנת דמשמע אפילו בדיעבד ומשום הכי חזרו וא"ל א' זו וא' זו תנשא אפילו לכתחלה ב הבאה מן הקציר וכו' משום דאיהי דייקא ומנסבא מ"ל מקום קרוב מ"ל