קול הרמ"ז נשים י

הרע"ב ד"ה בבואה וכו' שיהיה הדבר קרוב וכו' משום דמרתתא ולא משקרא רש"י וא"ת ולמה ניחוש דמדינת הים תשקר להימנה מגו דאי בעיא תאמר לו גרשתני וי"ל דכיון שהוא מקום רחוק תאמר שמת בעלה בדדמי ולא חיישי' שתרצה לשקר ולפ"ז ליכא מיגו ועיין בתוס' (דף קט"ז ע"ב):

תי"ט ד"ה בבאה וכו' קציר שעורים מנין וכו' דאין סברא לחלק ביניהם:

ע"ש באותה מדינה דשכיחי וכו' פי' איברא דאין חילוק בין קוצר לעודר וכו' אבל לא בכל המדינות:

ע"ש כלומר בקרוב וכו' א"כ מאי מקשו ב"ש לב"ה לדבריכם אין לי אלא קציר חיטין וכו' כיון דר"ל בקרוב:

ג וחזרו ב"ה בכתובות נ"ג כתבו התוס' דדוקא לייפות כוחה כי הכא דרשי ב"ה מדרש כתובה אבל ב"ש דרשי אפילו ליגרע כוחה:

הרע"ב ד"ה שאין האחים וכו' וא"כ הממון חמור מן הערוה ואע"ג דכתב הרמב''ם פ"ז מהלכות נחלות דמי שטבע במים שאין להם סוף אשתו אסורה ויורשיה יורשים התם טעמא משום שהוא דבר שחזקתו למיתה והיא לא דייקא ומנסבא וכן כתב סמ"ע ח"מ סי' רפ"ד:

ד הרע"ב ד"ה עד וכו' ונשאת לאו דוקא וכו' ואיידי דתני לבתר שנשאת ושלא נשאת תני נמי הכא נשאת ועי"ל דרומז למה שאמרו בכתובות כ"ב דמשום לזות שפתים לא תנשא לכתחלה וכ"כ הטור סי' י"ז:

תי"ט ד"ה בבת חמותה וכו' אפשר דדקדקו וכו' הרי אלו כהררים התלויים בשערה שאין שום גלוי לזה הפסק בדברי רש"י ודעמיה וצריך לפרש על אבי ואמי ודברי נביאות הן אבל האמת הוא כמ"ש רש"י בגמרא (קי"א) אהא דאמרינן טעמא דבת חמותה דאמרה קא אכלה לגירסנא דאימא פי' רש"י וז"ל לגירסנא יגיע אמי שהביאה לאבי מבית אביה ע"כ והוצרך לזה שלא תפרש יגיע אמי מעשה ידיה שאין לפרש כך משום דאין במעשה ידיה שתאכל ותשבע ותותר ולפי זה כיון שיגיע אמה היה של אביה ש"ק עמל אבי ואמי וכ"ש שאביה מסתמא נתעסק בכל מה שהכניסה לו אמה מבית אביה נצ"ב ונ"מ ואם כן אפילו מת כבר אביה נקרא ממונו ועמלו:

ה תי"ט ד"ה וזו וכו' ופשיטא וכו' זה לשון הגמרא (קי"ח) טעמא דאמרה לא מת הא אשתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה לא מת אצטריכא ליה סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה היא דקמכונה ותמות נפשה עם פלשתים (ואפילו היא תישתרי רש"י) קמ"ל והא קמן דלא הוקשה לגמרא פשיטא אלא דמעיקרא ס"ד דאתא לדיוקא ומסיק דלא מת אצטריכא ליה ותו' הקשו וכו' ותירצו דהא דדייק הא צרתה מותרת נפקא ליה מיתורא דהדר ותני וזו שאומרת לא מת לא תנשא דהוה ליה למימר וא' אומר לא מת לא תנשא ומינה תחזי כמה מעורבבים דברי תוספות יום טוב דפתח בפשיטא וסיים בולא איצטריך למהדר וכו':

ז תי"ט ד"ה ואח"כ וכו' משום דאמרינן וכו' כתב בעל חידושי הלכות ד"ה מ"ל דאי נמי מיית בעלה ולא חמיה ואיכא ייבום ורוצה לקלקל חמותה כדי שלא תצטערנה אחר שתתייבם לייבם שהוא בנה אלא דמדקתני תנשא משמע דתנשא לשוק בלא חליצה וע"כ ליכא ייבום ע"כ ובלא"ה אין קושיא דרבותא קמ"ל דאפי' אמרי' לא מת בעלה מתירין אותה להנשא וכדכתבו תוס' דכיון דחזיא דחמותה אסורה אף היא לא מקלקלה נפשה:

ע"ש ואצטריך לאשמועינן וכו' נראה דהו"מ לאצרוכי בד"א דהיינו דבצרה חד מהן עבדא איסורא תמה נפשך דאי מת הבעל הצרה אסורה בתרומה ואי לא מח האחרת אסורה להנשא ומש"ה אר"ע דתאסר הצרה בכל אבל בחמותה דאפשר דמת הבעל ולא חמיה ותהיה מותרת בתרומה ואימא דמודי ר"ע ואי תני דחמותה הו"א בה אר"ש דתאכל אבל בצרה אימא דמודי לר"ע:

ע"ש תשמיש מבעלה וכו' זו ודאי משקרא כדי לקלקלה שתנשא ואפילו שהיא נשאת תמות נפשה עם פלשתים רש"י:

ע"ש אבל בחמותה דצערא מילי בעלמא אימא מודה ליה לר"ע כצ"ל:

ע"ש כשקרנית כולי האי וכו' ונהי דלהשיאה לא מהימנא אבל לחומרא לענין תרומה תחוש. רש"י:

ד"ה ומניח כתובה וכו' מפרשינן סתם כתובה וכו' לא דק במלתייהו דכתבו אם בא לתבוע כתובה ופי' אי כתב לה דאלת"ה הול"ל כשתובע או כשבא לתבוע:

ט הרע"ב דיה ניתן וכו' דלא מפקא נפשה וכו' לא חיישינן משום דרחמא לייבם קאמר רש"י (קי"ח):

תי"ט ד"ה וחולצת וכו' אלא שתתעגן כדלקמן וכו' שאם יבואו עדים ויעידו כדבריה אין חליצתה כלום וצריכים להכריז וכו' ונראה שגם במשנה ח' דחולצת צריך לומר כן דשמא יבואו עדים ויאמרו דבעלה מת קודם בנה וחליצה אינה כלום וכו':

פרק טז מ"א תי"ט ד"ה לא תנשא וכו' וכן נראה דעת הר"ב וכו' ונ"ל דמשום הכי כתב הר"ב בלא תנשא ולא תתייבם ב' הטעמים שכתב רש"י במשנה מתחלה דמסתמא הם כרבנן ולא חש לכתוב טעמא שבגמרא דפלגא ופלגא משום דלא נ"מ מידי לענין דינא דבלאו הכי אתיא כרבנן:

ד"ה הא צרתה וכו' וטעמיה הוא אינו כ"כ פשוט דס"ד שצרתה אצלו בהחבא:

ד"ה יצתה וכו' וחזקה דשוקא וכו' דהיינו חזקה המתרת לשוק שלא היה להייבם דזו נסתלקה כיון שיצאה מלאה:

ב תי"ט ד"ה רא"א וכו' הקשה בעל ח"ה דאמאי לא הקשו מרישא דהך משנה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה דהך לא מתרצא בתירוץ ר"י דהא הך אינה מתכונת להעיד על חברתה אלא על עצמה ותירץ וכו' עיין שם:

ג בגופו פי' אע"פ שיעיד על סימני גוף וכלים אין מצטרפין להתיר כ"כ מהריב"ל חלק א' סי' ל"ג ובהכי ניחא לי דנראה דהול"ל בכליו ובגופו דסימני הכלים נראים תחלה שהם חיצונים אלא דר"ל וגם בכליו:

עד שלשה דוקא ביבשה אבל במים אפילו לאחר ג' מעידין דמיא מצמת צמותי תי"ט דבור המתחיל פרצוף פנים וכו' וצריך נמי שיראו הפדחת וכן הוא בהרמב"ם ושלחן ערוך:

ד תי"ט ד"ה ששלשלוהו וכו' ודקדק בנ"י וכו' אין דקדוקו מוכרח שהרי הרשב"א כתב על הרמב"ם דאפשר לומר שלא נתעלם מן העין עד שעלתה רגלו בידם:

ה מן הנשים לא תני שמע אשה לרמוז מ"ש בתוספתא שאפילו שמע מקוננת שמזכירתו בין המתים ובזה א"ש מ"ש ר' יהודה מן התנוקות שגם עדותם על ההספד מועילה:

ובין שאינו מתכווין פי' תנוק המדבר והטור כתב בין כונו ובין לא כונו וראיתי לרב ב"י שרוצה שם להביא הכרח להרמב"ם דמחלק בין אשה לקטן וכתב הב"י דאלת"ה ליערבינהו ולתני אפילו שמע מן הנשים או מן התנוקות ותמהני שהרי הם דברי ת"ק ודברי ר"י ואיך יערבם:

תי"ט ד"ה בין וכו' וצריך עיון וכו' ונראה דבישראל דמסתמא ידעי דעד א' נאמן אין חילוק בין להתיר ובין לעדות שהרי הוא יודע שכל עדות הוא להתיר ובהא ניחא רישא דמתניתין דתני אפי' שמע וכו' דהיינו מסיחה ל"ת וק' פשיטא וכי גרע מנכרי אלא דסד"א דגרעי' דאי ידעה ודאי הו"ל להעיד כן ובגרסא דסיפא עד שיהי' מתכוין וכיון דלא כונה הו"א דשיחה קלה היא ושאינה אלא אומדנא:

ו נשכני נחש מיירי שראוהו מרחוק ולא נעלם מן העין עד שהלכו אצלו. ולא הכירוהו שנשתנה:

תי"ט ד"ה בת קול וכו' לפי שאינו קול וכו' יפה אמר כי בת קול הנקרא איק"ו אין לה כח ומציאות אלא להשמיע הברת סופי מלות ולא כמה תיבות רצופות ושלימות:

ע"ש כינהו יתברך בלשון נקבה וכו' גם כוונתי לדעתו שמ"ש כחו של משהרצה לומר המדרגה שממנו היה הכח למשה בנבואתו ובזה נתיישבה קושית הרא"ם:

ז לכשתהא וכו' ז"ל נ"י כלומר לכשימצא דבר זה אמת שהזמינו הפונדקית שהרי לא עליה סמכו אלא לפי תומה ולפירושו ה"ק לכשתהא נאמנת פונדקית כשתביאו ראיה שסתם פונדקית נאמנת אבל אינו כן וכו':

תי"ט ד"ה ונומתי וכו' כדין אותיות יה"ו וכו' אין דקדוקו מדוקדק שא"כ הול"ל ונאמתי או ונמתי שאז יכול לומר שהאל"ף בכח הנ' וגם דמה ענין היה ונומתי אלא ודאי שהוא לשון חכמים ולא נמצא במשנה אלא במקום תשובה וכדתנן בפ"ו דגיטין נומינו לשליח ובפ"ד דזבחים ונומי ר"ש בדבר שדרכו לאכול:

מסכת כתובות פ"א מ"א פתיחה ד"ה טעם וכו' ול"נ משום דיבום קדים במעשה יהודה כמ"ש ויבם אותה:

שפעמים בשבת כתב רבינו תם בדף ג' שקודם תקנת עזרא לא היו קבועים ב"ד אלא יושבים כשהיו צריכים ועזרא תקן שיקבעו בב' וה' לכך תני שפעמים בשבת ללמד שלעולם ישבו פעמים בין צריכים ובין לא צריכים הרע"ב ד"ה בתולה וכו' שמא יהיה טרוד וטרדתו אמרו שהוא משום דליכא כתובה דלא רמו בה תגרא וה"ה לאלמנה דלא תנשא ליל ששי:

בתולה נשאת וכו' פי' רש"י תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא ע"כ וכלומר שכיון שהיא תקנת חכמים כטעמם לכן לא שייך למתני הבתולה לאפוקי האשה נקנית דכל דיני קניינה כתובי' בתורה וזה מעין דברי התוס' א"נ י"ל דכיון למ"ש הר"ן שהביא התי"ט לקמן דעיקר התקנה היא משום בתוליה וז"ש כדמפרש טעמא ובזה א"ש נמי מ"ש בתר הכי אבתולה קאי כלומר