קול הרמ"ז נשים ח

ע"ש ראשונה לקוחתו וכו' אבל קשה דהא כתיב ואיש כי יקח את אחותו וכו' ותו ואיש כי יקח אשת אחיו ולא תפסי בהו קידושין איברא דבש"ס מתרצינן הראוי ללקיחה קיחה הראוי לשכיבה שכיבה מ"מ קשה למה נשתנו אלו הב' וי"ל דבשתיהן יש ענין פרטי דשייך לומר בו לקיחה דהיינו אחותו דקין נשא אחותו וכן כתב רש"י ד"ה חסד הוא ובאשת אח שייכי נישואין במות אחיו:

ב תי"ט ד"ה הגיורת וכו' שלא בקדושה וכו' פי' שהיה להם זמן שהיו נכרים כמותה לאפוקי דל"ת שהיו תאומים והורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה:

ד"ה אפילו וכו' אפ"ה אסירי וכו' לא תי' דפסק וחתם דלא הלכתא דהש"ע כתב בא"ה קנ"ז בברייתא דאפי' שניהם תואמים ונולדו בקדושה אפ"ה אין להם אחוה זה עם זה ואפי' דמתניתין ה"p אע"ג דנולדו בקדושה ואתי לאחלופי בישראל דהתם מיירי לענין יבום דאין להם אחוה דבעינן אחים מן האב ואין אבות לעכו"ם ומפני שראיתי קצת מתקשים בזה כתבתיו אע"פ שהוא פשוט:

ג תי"ט ד"ה חמש וכו' חמש נשים וכו' ומה יאמר בפ"ט דפסחים חמש חבורות ובפ"ז דפרה חמשה שמלאו ועיין בריש פי"ב דכתובות:

ד"ה וייבום וכו' לפי שמצות וכו' ולמ"ד דחליצה קודמת נקטה בייבום משום דחליצה היא פשוט:

ע"ש כן הלכה וכו' איכא כמה רברבי דלא פסקי הכי איברא שהספרדים מקדימים היבום:

ד ס"א לבני והכי גרסינן בגמרא דידן:

ה נושאים למאי דסליק ואין נושאים נשים:

ראויות דוקא ולא גרושה ואם נשאו מוציאים ואינן לוקין. הרמב"ם פ"ב מא"ב:

תי"ט ד"ה ושחררו מפרש בש"ס וכו' והיינו דתנן הגדילו התערובות ושחררו כלומר מיד כופין אותם לכך:

לעיל בריש מ' ד' הוקשו לבח"ה דרישא איירי בקטנים דהא חנן הגדילו התערובות וסיפא (בגדולים) ומסיק ויש ליישב בדוחק ול"נ דרישא לא מיירי אלא בחומרות שמחמירין עליהן ולא בקולות דהא לא תנן ומוכרין התרומה וכו':

ה ד"ה ואין נותנין וכו' שהם יתנו וכו' אבל העיקר חסר בדברי רש"י ונ"ל דה"ק דאעפ"י שאין נותנין להקריב מ"מ אין מוציאין שלהם. ו תי"ט ד"ה והיו וכו' דאחים בתרא קשה דאמאי לא כתב כן ברישא היה להם בנים מן האחים ובנים וכו' אבל האמת הוא שכן דרך לשון הקדש וכמש"ה אחי אשכול ואחי ענר:

ע"ש וללא צורך וכו' בגמרא נראה בהדיא דהכל דבור א' ראה שם פירש"י:

ז היה משום האי בבא קתני משנה דלעיל:

היו שניהם כהנים משום סיפא דעולה במשמרו של זה וכו' תנייה בב' כהנים דאי שאר בבי דרישא הו"מ למתנייהו באחד ישראל ואחד כהן:

הרע"ב ד"ה ועולה וכו' דכל בני משמר וכו' רש"י כתב כך במשנה אבל לפי' הגמרא צ"ל דכל בית אב וכדכתב התי"ט בסמוך:

תי"ט ד"ה ופטור וכו' של זה וכו' ומש"ה לא תני על מכתם ועל קללתם. ד''ה ועולה וכו' משום פגם וכו' זה לשון רש"י כפינן ליה לעבוד משום פגם ב' משפחות שבושין עליו שיאמרו בני אדם פסול הוא לעבודה ע"כ והשאר שכתב תי"ט שיאמרו לו הואיל וכו' אית ספרים דלא גרסי לה אבל העיקר אעפ"י שהמשפחות לא יאמרו כלום אנן כפינן ליה משום, חשש פגמם והשתא אנן כפינן ליה משום פגם אחרים לכ"ש שהוא יכפה אותם לחוש על פגם עצמו ובזה נחה תמיהת תי"ט דיש חילוק בין עלייה דיש בה פגם אבל מ"מ לא ידעתי למה לא כתב הר"ב מ"ש גמרא:

ע"ש כ"א לדחות וכו' עירוב פרשיות יש כאן שהתוספת כתבו כך קודם גילוי טעם דפגם שאח"כ היינו על כרחו ועל כרחם שכל א' יכוף את שכנגדו:

פרק יב משנה א הרע"ב ד"ה ואפילו שלשתן הדיוטות וכו' ואע"ג דכתיב בשעריך דמשמע סנהדרין הא כתיב זקני יתירא לרבות הדיוטות גמרא:

ע"ש כעין דייניא וכו' אבל בשאר דברים א"צ שיהיו בקיאים בהם וכי לא עשו בטוב יוכלו להשאיל לבקיאים אבל קריאה אם לא ידעו להקרות לא יוכלו להשאיל לבקיאים אם יקראו יפה תוס'. תי"ט ד"ה בסנדל וכו' קשיא דכשר וכו' רש"י מדייק שבכל שאר מינין תני תנא חליצתה כשרה דמשמע דיעבד אבל בזה תנן כשר דקאי אסנדל ר"ל הוא כשר ואפי' לכתחלה:

ב חליצה בגדול הא דלא ערבינהו עם הג' דרישא משום דהתם השינוי בה מחמת המנעל והכא מחמת החולץ:

ג חליצה אין להוכיח מכאן שאם חלצו בהדיוטות מה שאינן יודעין לקרות שאם חלצו שתהיה כשרה דהא חשיב לכתחלה כיון דמעיקרא אדעתא דהכי עביד:

הרע"ב ד"ה חלצה וכו' וקריאה דבור וכו' וא"ת דהא קי"ל דעקימת שפתים הוה מעשה גבי חסימה והנהגת כלאים בקול בב"מ כבר תירצו התוס' התם דהתם עבד מעשה בקולו ואח"כ מצאתי לקמן דף כ"ה שהתוס' הקשו מה שהקשתי ומתרצי וז"ל די"ל דמכל מקום מעשה גרוע הוא יותר מן הרקיקה א"נ לא דמו למנהיג בקול שהוא גדול ע"כ ונראה דה"פ התירוץ דבשלמא בעלמא דלית מעשה בהדי דקול לימא דהוא מעשה אבל הכא דאיכא רקיקה וחליצה בהדי קריאה א"ל דככה יעשה קאי נמי אקריאה דגרוע דא"כ לימא קרא ככה ראוי לאיש וגו' ומ"ש שהוא גדול ר"ל שנעשה מעשה ועוד נ"ל דודאי ככה יעשה עקרו בחליצה ורקיקה שכבר נעשו ואי הוה קאי נמי אקריה הול"ל לאיש אשר לא יבנה בית אחיו ככה יעשה דהוה נמי אקרי' ולפי ההלכה לא צרכינן לכל זה דר"ע אומר דבר שהוא מעשה באיש:

ד תי"ט ד"ה שנחלץ וכו' אלא בכאן וכו' ובדיוק גדול כי מכאן ואילך ידבר בפסול חליצת חרש ומילת נחלץ רומז הטעם ודיו לכל מקום:

ד''ה וחולצת וכו' מדפרט קטן וכו' פי' בגמרא דאמר אין חליצת קטן כלום ולא אמר אין חליצתה כלום ולע"ד אין זו ראיה דעיקר מחלוקת ר' מאיר ורבנן באשה רבה צ"ו הוא בקטן ומש"ה פרט ליה בקטן וקודם שראיתי הא"נ כתבתי זה:

ע"ש תנא דמתניתין מודה וכו' פסולה לצדדים קתני:

ע"ש אלא קטן וכו' לומר דאפילו קטן אינו כלום:

ד"ה קטנה וכו' וי"ל משום וכו' קשה דאין זה תירוץ אלא למאי דלא עריב קטנה דלפי זה התירוץ הול"ל וקטנה חליצתה בטלה וי"ל דהיינו הוא"ח ופי' תרצת העירוב אבל מ"מ וכו' ולפי שהם ב' קושיות חילקום בשנים כבר י"ל בקשר שקבלנו מן הרע"ף ז"ל וכלומר עוד אקשה קושיא אחרת שבתירוצה תתיישב גם הא' דכיון דצריך למתני (יתור) לשון לא מצי לערבינהו:

ע"ש פסולה מדרבנן וכו' ומן התורה כשרה:

ע"ש אינו מן התורה וכו' כן משמע מהירושלמי כדבסמוך ע"ש אינו כלום וכו' פי' מן התורה דמקשינן אשה לאיש ובודאי דפוסלה על האחים בחליצת קטן כן הוא פי' דבריהם למאן דמוקי מתניתין לר"מ ופי' זו ימצאהו בלחם משנה פ"ב ד"ה ובדרישה ופרישה א"ה קס"ט ושניהם תמהו על הב"י דבמ"ש שם הטור וא"א השוה חליצת קטנה לחליצת קטן כתב ב"י דלא מצא כך להר"ש אלא לתוס' והביא דבור זה והם תמהו עליו דהכא דפסלה על האחים ופי' דאינו כלום ר"ל מן התורה ובאמת דוחק הוא דהול"ל בפי' אינה מן התורה משום דלשון אינו כלום סתם הם דברי חכמים דפליגי אר"מ שכן אמרו בגמרא אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום כי א"א לומר כך לר"מ כיון דסדר דפוסל על האחים וזה דבר הוא ולא יכון לומר בו אינו כלום ועוד יותר על תמיה שלהם יש עוד תמיה רבתי על רבן של ישראל הב"י ולא שם לבו למתני' ר"מ ואיך הביא ממנה ראיה לדברי הר"ש דפסק דקטן וקטנה שוים הם לכך נ"ל כדכתב בעל נחלת צבי דתוס' סמכו על מה שאמרו לעיל סוף האשה רבה מ"ח דר"א מוקי מתניתין כרבנן דבין חליצת קטן ובין הקטנה פסולה ואינה פוסלת ולפי זה מתניתין כהלכתא ושפיר קאמר הב"י וגם לישנא דאינה כלום מדוייקת דה"ק רבנן דאין חליצת קטן כלום:

ע"ש ומיהו בירושלמי וכו' ולדידי נמי א"ש דלא עריב וגם ייתור לשון דס"ל דאפילו אם חלצה בדיעבד דכשרה מ"מ נכון לחזור ולחלוץ משתגדיל:

ה חליצתה פסולה ופוסל אותה על האחים טור קס"ט:

תי"ט ד"ה ר"ש ור"י וכו' ואתי שפיר וכו' אי הוה זה הכרח לא הוו שתקי מיניה התוס' אדרבה נראה מדבריהם דאי לא הוה גרסינן בשנים הוה אתי שפיר דבתר דכתבו דבריהם כתבו ורש"י ל"ג בשנים דמ"ש דהכא א"ש ומ"ש דהוי מעשה לסתור (ר"ל לגירסא ב') לא היא דההוא אתא לטפויי אקמאי דבעי שנים והמעשה ס"ל אפילו (וכו') ועוד ק"ל על תוס' (לפי פי' התוספות) ואם דזה הזוג לא בעו שנים דהא בר"פ אמר רב נחמן הלכה חליצה בג' ובסוגיין אמר אין הלכה כאותו הזוג פי' המכשירין דמתני' ומצרכינן תרי מימרי ואמרינן דאי אמר ההיא דר"פ הו"א ה"מ לכתחלה אבל בדיעבד אפילו תרי קמ"ל והא קמן דבעו תרי ונראה לפרש דברי התוס' דלשון מכשירין בשנים דלאו דוקא שנים אלא לשון עדות בעלמא נקט שנים ורש"י ל"ג בשנים ע"כ שהם ודאי גרסי שנים [ולא כמ"ש התי"ט דאי גריס וכו'] וכוונתם ז"ל לאפוקי פ"א שי"ל במתני' מחמת האיסור הוא דדוקא בשנים כשרים מכשירין אבל לא בג' ונמצא א' קרוב ופסול דבהא מודו לת"ק דוגמת מאי דתנן פ"ק דמכות משנה ח' לכן אמרו לאו דוקא שנים וכלומר ולא ג' וכו' אלא לשם עדות בעלמא נקט שנים ור"ל דאפילו נמצא א' מהם פסול שנים הנשארים