קול הרמ"ז נשים ו

יקשה איך נשאה בהיותה בת ג' ובא עליה אבל אין ספק שלא הכל היו ראויים לכך אלא הצדיקים ומפני זה יצחק לא החשיב את רבקה לעקרה אלא עד היותה קרובה לעשרים מפני שבענוותו לא החזיק עצמו להשתנות בעבורו סדרו של עולם והמתין לו עד י"ג והגמרא מקשי דאי איתא דחובה היא עד י' ותו לא למה לא החמיר על עצמו יצחק ליקח אשה אחרת כשהיתה רבקה בת י"ג כיון שהיתה ראוייה לילד בקטנותה אלא ודאי דיש זמן עד כ' שנה:

פ"ז מ"א אעפ"י פירוש מפני שיש עבדים שאינו חייב במזונות כגון דאמר איני עובד ואיני זן וכנראה משלהי הלכות עבדים הלכך תני אעפ"י כגון דלא אמר איני עובד ואיני זן והא גופה קמ"ל וטעם איסור אכילתם הוא מדרבנן דמן התורה הו"ל קניינו שקנה קנין שאוכל בתרומה ורבנן גזרו בכל אלמנה משום אלמנה כהנת שנשאת לכ"ג שתהא מורה היתר להאכיל לעבדיה תרומה אחר שתתאלמן מכ"ג ותחשוב שחוזרת לקדמותה כבת כהן שנתאלמנה ולא תיסק אדעתה דהשתא היא חללה הכי אמר בגמרא ולא ידעתי למה השמיטוהו הר"ב והתי"ט:

הרע"ב ד"ה עבדי וכו' ולפי שהיו וכו' וגם נראה לי שנשתמשו דוקא בשם צאן ולא שור וכיוצא על שם שהצאן נקרא עשתרות בתורה לשון חוזק כמו שפירש"י פרשת עקב:

ב עבדים יתור זה לרבות אפילו הכניסה לו עבדי עבדיה דסד"א קנין של קנין אמר רחמנא ולא קנין של קנין דקנין:

תי"ט ד"ה בת וכו' אע"ג וכו' לא ידעתי מנין לו להרגישו זה דאדרבה סתם מקנת כסף שבתורה הוא בעבדים ולכן הר"ב פי' בו הפסוק ועוד אי מרגיש למה מזכיר כאן העבד מה תירץ באומרו דילפינן בברייתא:

ע"ש וא"ת וכו' תוס' תירצו במפקיר עבדו ועדיין לא נתן לו גט שחרור כי תירוצו של רש"י אינו לכולי עלמא דיש מ"ד בפ"ק דקדושין דאין שום צד זכות לעבד. ג שהעובר וכלומר כך קבלתי ולכן א"ל מאחר שהעדת וכו':

תי"ט ד"ה שניסת וכו' מתחלפת וכו' כבר כתבתי בפ"ו דפאה דלא ניחא לומר התחלפות אותיות זו בזו כי אם בתנ"ך וכנזכר שם אבל לא בדרז"ל אבל הענין לפי מבטא בעל הדברים כי אין ספק שיש שינוי בין ביטוי ס' לביטוי ש' שמאלית ומר כי אתריה ומר כי אתריה והראיה שבריש כתובות תנן בתולה נשאת בש':

ד''ה מפני וכו' דלאו דוקא וכו' פי' מדקאמר ואינם אוכלים אלא בשבילו משמע דאיירי באין לו אחים וחלקו ש"ע לאו דוקא וקשה דכיון שהר"ב כתב בראשון דמיירי אפילו יש לו אחים א"כ איך פשיט וכתב שהרי עבדיו הם ואינם וכו' דמוכח דאיירי כמ"ש ר"י ואיך משנה המציאות ועוד דלפי פירושו הר"ב סותר דבריו למ"ש בנדה ולע"ד שמ"ש ואינן אוכלין אלא בשבילו ר"ל שאין אתה מחשיב שאר אחים ושאפילו ישנם מעלה אתה עליהם כאילו לא היה שם אלא הוא והטעם משום דאין ברירה וכל התרומה אסורה בשבילו וחלקו של עובר שיש לו בתרומה נחשבת כאילו כולה שלו וא"כ ה"ק רבנן לר"י אודי לן מיהת דכשיש אחים אין לו זכיה ואוכלים העבדים בשביל האחים והיינו דקאמר הר"ב בנדה שם ודוק:

ע"ש שבת כהן לישראל צ"ל בת ישראל לכהן נ"ל:

ע"ש אבל עבדים שאוכלים וכו' נראה דכיון דאית האי סברא לחלק בין אמו לעבדיו א"ש דלא תיהוי מתני' ד' סתם אחר מחלוקת ודו"ק:

ד והיבם הא דלא הקדים אירוסין ליבום משום דאיהו ועובר שוין דפסלי זה אלמנת אביו וזה אלמנת אחיו ותו דכל פיסולייהו מדאורייתא לאפוקי באירוסין דאית ביה צד מדרבנן וה"נ חרש:

תי"ט ד"ה והיבם וכו' וכי היכי וכו' ועוד נ"ל דכיון דכתב בה לקיחה הויא מקח שלו והיינו קנין כספו:

ה תי"ט ד"ה והשוטה וכו' קטן בהדייהו וכו' ל"נ דמדלעיל אשמועינן ליה דדוקא בן ט' ויום א' פסול ופוסל ולא מאכיל בתרומה:

ד''ה ונכבש וכו' ולשון גנאי וכו' ול"נ דאיהו לשון שעבוד כמו ונכבשה הארץ וכן מצינו לשון כיבוש בעבדים (ירמיה ל"ד) וא"כ ר"ל שעשה עצמו כעבד וגם ששעבד את זרעו ומשום הכי לא תני לקמן גבי ונשאת לעבד ונכבשה משום דתני גבי נכרי דלא שייך ביה האי לישנא:

פ"ח מ"א הערל הא דלא תנן כל הטמאים והערל משום דערל יליף מפסח דקדם לפרשה דכל הטמאים:

תי"ט ד"ה הערל וכו' שלא בזמנה וכו' פי' לסוך קטן שלא נימול בשמן של תרומה:

ד"ה וכל וכו' בחזרת בת כהן שנשאת לישראל כצ"ל:

ע"ש וכ"ת תרומה וכו' פי' וא"כ אינה שוה בכל זרע אהרן:

ד"ה ואם וכו' נ"ל דלישנא דביאה שייכא על ביאה הראשונה כגון יבמה יבא עליה הבה את אשתי ואבואה אליה אבל ידיעה נאמר כשקדמה כבר ביאה אחרת שיש כבר ידיעה ביניהם וכן הוא לקמן פרק י' משנה ט' ומ"ש והאדם ידע את חוה אשתו כבר קדמו להתעסק בתשמיש כמו שפירש רש"י בפסוק ויהיו שניהם ערומים:

ב הרע"ב ד"ה ואם וכו' אבל מחמת חולי וכו' ובהכי דייקא מתני' דלא תנן כל שבציו פצועים אלא שנפצעו דמשמע ע"י הפוצע ובגמרא אמרינן היינו דקרינן פצוע ולא קרינן הפצוע ופי' רש"י דהפצוע הוה משמע הפצוע מעיקרו כגון ממעי אמו ע"כ ומזה למדתי למה אמר פצוע בשב"א שהוא לשון סמיכות ואינו סמוך לדכא ודאי ור"ל שהוא פצוע ע"י קרי ודו"ק:

תי"ט ד"ה מותרים וכו' בברייתא וכו' לפי זה רישא לאו דוקא דה"ה דשרו בנתינה וסיפא דוקא דאינן אסורים אלא בקהל ומש"ה איכפל תנא ומייתי קרא לאשמועינן דדוקא בקהל אסורים א"נ אשמועינן דאפילו כהן פצוע דכא מותר בגיורת משוחררת משום דלאו בקדושתיה קאי שהרי נאסר לבא בקהל:

ג אסורים פי' תלת מילי קתני חדא דעמוני ומואבי ולא עמונית ומואבית וחדא דאסור לעולם וחדא דנקבותיהם מותרות מיד:

אמרו לו וכו' נראה דנפקא מדתנן ר"ש מתיר וכו' והדר תני אר"ש ק"ו ומשמע דתרי מילי נינהו הלכה וק"ו:

תי"ט ד"ה עמוני וכו' עד עולם וכו' והוא ע"ד אשת יפת תואר ודרשינן אפילו אשת איש:

ד"ה מצרי וכו' מקדים אדומי וכו' ומזל"ן דאדומי יותר חדוש כדכתבו התוספות דאגב דכתיב מצרי ולא מצרים כתב נמי אדומי ולא אדום:

ד"ה הלכה וכו' לאו הלכה וכו' ומש"ה לא נפרש מ"ש לא כי לשון אינו דין אלא הלכה א"א דהא אינהו א"ל אם הלכה נקבל ור"ל הל"מ ועוד דהוה ליה למימר סתם הלכה א"א מאי לא כי:

ע"ש אמאי פליגי וכו' ממתני' לא מוכח אי פליגי דאיכא למימר דקבלוהו מיניה אבל בברייתא פליג עליה ר"י. ד אני אפרש הא דלא קדים ר' אליעזר שהוא רבו של ר"ט משום דר"א לא אמר מימיו דבר שלא קבל מרבותיו והכא (ר"א) משיב כלומר התינח אם היתה לך קבלה בזה אף אני אקבלנה אבל כיון שאמרת אני אפרש שר"ל מדעתך אם יש לחלק תאמר להיפך:

סרים חמה בערוך פי' שנסתרס מחמת קדחת בודאי שר"ל ממעי אמו:

הרע"ב ד"ה סריס חמה וכו' ול"נ שלהיות כל מקרי הטבע ע"י החמה לכך קרי ליה סריס חמה:

תי"ט ד"ה וחולצין וכו' מאי קושיא וכו' אין כוונת הרמב"ם להקשות למה אינו אומר נמי מייבם אלא כיון שהקדים דר"ע ס"ל דמיבמין לאשתו א"כ אמאי לא תני ליה וז"ש ואמנם אר"ע חולץ פי' חולץ וחולצין ולא מיבמין משום דר"י לא דבר אלא בחליצה ומבואר הוא וכו' פי' ומש"ה לא תני ר"י למיבם ודרך הב"י אחרת ע"ע:

ד"ה לקיים וכו' ר"ע העיד וכו' לאפוקי שלא נפרש שיבמוהו אשתו לקיים דר"ע אחר שידעו שהוא חולק על ר"א דאין זו עדות דדלמא תלמידי ר"ע עשו כן אבל העיד שקודם שהיתה מחלוקת זו היה וא"כ נראה דהיתה כבר הלכה רווחת בישראל:

ה מפני שהיא נראה דהא דיהיב טעמא וכן בסיפא לאפוקי מ"ש בגמרא רב המנונא דאפילו אחר שזנה עמה פסולה ולא קי"ל הכי כדכתב הרא"ש וכדמוכח מפ' היה מביא וז"ש הא זו דוקא בעילת סריס הויא ב"ז ובסיפא ממעט דר"י כדכתב התי"ט ולא הויא ב"ז אלא בבעילת היבם דקי"ל אשר תלד פרט לאילונית שנבעלת לריק וז"ש שבעילתה:

ו תי"ט ד"ה ר' אליעזר דגרסינן ר' אליעזר וכו' ל"נ למוהר"ש אבוה"ב זצוק"ל דכיון דאמר ר"א במשנתינו משמע דהיינו משנה שהיתה כבר שגורה בפי ר' אליעזר ולא הי"ל לגרוס ר"א אומר אא"כ היה ר' אליעזר הגדול ועוד הני מוסיף דדבר זה לא למדו ר' מפי תלמידי ראב"ש דא"כ הול"ל ולא למדנו אלא נראה שלא הניחוהו ללמוד מפי רבי אלעזר אלא דבר זה וא"כ שפיר קאמרי תוספ' מלבד שהם ז"ל לא גלו טעמם אלא סתם אמרו גרסינן ר' אליעזר ונראה שכך קבלוהו ועלייהו סמכינן:

ד"ה חייבין וכו' נ"ל מואת וכו' בגמרא ורבנן זכר גרידא מנ"ל מואשה וכתוב בגיליון ספר אחד מואת ומדלא פירש"י כלום ש"מ דמואת נפקא להו דאי לא ת"ה הול"ל מאי קרא דואשה:

פ"ט מ"א תי"ט ד"ה יש וכו' אע"ג דאסורות ואין להקשות דהא תנא לעיל סריס אדם דמיבמין לאשתו והיא אסורה לו וכדכתב הר"ב פ' דלעיל סוף משנה ד' דהתם לא קתני לה במתני' אלא במחלוקת. ד''ה חלל וכו' אבל א"א וכו' אין זו קושיא להרמב"ם:

ג ולממזר אית דוכתי דקדים לממזר הנתיו וכדלעיל פ"ב ופרק י"א דכתובות