קול הרמ"ז נשים ה

(בעילה) וחליצה וא"כ הוה ליה לאקדומי וגם תהיה מתני' לא זא"ז י"ל דהקדים גט ומאמר לאפוקי מדרבנן:

גט אחר גט הא דלא קצר ותני אין כלום אחר גט ואחר מאמר וכו' היינו משום דמודה הוא דיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט וכו' כדתניא בברייתא:

ב כמצותה כפירוש קיים דברי תורה וד"ס שתקנו מאמר ליבמה ולאפוקי בעל ועשה מאמר:

הרע"ב ד"ה צריכה הימנו חליצה וכו' והא דלא תני חולצת ולא מתייבמת אב"א משום בבא דגט דבעי למתני צריכה הימנו גט א"נ משום דסתם חולצת ולא מתייבמת דלעיל היינו או משום ספיקא או משום גזרה (וכאן) צריכה דוקא משום דקיימה בלא יבנה:

תי"ט ד"ה כיצד וכו' וגט תחלה וכו' בר"פ כתב רש"י (וז"ל) סדר משנה זו שלא תטעה לשבש הגירסא שבספרים סדר יבם א' ויבמה א' תחלה מפרש דין גט וחליצה וביאה שאחר מאמר ואח"כ מפרש דין מאמר ביאה וחליצה שאחר הגט ואח"כ דין מאמר וגט וביאה שאחר (החליצה ואח"כ דין ומאמר וגט וחליצה שאחר הביאה) וכן סדר יבם א' ושתי יבמות עכ"ל באופן שסדר יבם א' ויבמה א' הוא דוגמא לסדר יבם א' וב' יבמות ואפשר שלכך הקדים דיבם א' ויבמה א' ומלת כיצד סדר אלו החלוקות ומביא דיבם א' ויבמה א' שהיה הסדר שגור בפיהם להיות דוגמא לשל עיקר המשנה דהיינו יבם א' וב' יבמות:

ע"ש ול"נ דבגט ומאמר שוין לרבנן דישנם פתח בדסליק ובעילה וחליצה דשוין דאינם פתח נמי בדסליק וכה"ג תירצו התוס' ר"פ כיצד הרגל והביאו התי"ט:

ע"ש דהקדים גט וכו' לא נתן טעם לקדימת גט למאמר ונ"ל דיותר חידוש הוא דאין מאמר ביבמה שניה דהא לא קאי עליה אלא בבית א' דהוא בונה וכו' והו"א דתפסי ומשום הכי תנייה בזו א"ז ובזה יש טעם לסדרא דר"פ דפתח בגט דהוה ליה למפתח במאמר דקודם לגט וכמו שהקדים אח"כ בעילה לחליצה וגם מש"ה הקדים נתן גט ובעל לנתן גט וחלץ במשנה ג' וכן במשנה ד' הקדים מאמר ובעל למאמר וחלץ דחליצה היא האחרונה אבל בסיפא גט ובעל גט ומאמר שניהם שוים בקדימה וא"נ גט ועשה מאמר אגודה טפי:

ג חליצה כלום אע"ג דחליצה פסולה היא:

תי"ט ד"ה חלץ וכו' דלא תימא וכו' האי בורכא הוא דמ"ש בר"פ הוא שלא יאמרו ההמון אבל התוס' הקשו להתנא שמדבר עם החכמים:

ד"ה חלץ וכו' אלא איידי וכו' הכי קאמר בסוף פרקין ומהא קשה לתוספת שאמרו ששונה כל העניינים למה לן טעמא דאיידי וא"ל דטעמא דאיידי עדיפא והיכא דמצינן למימר אמרינן:

ע"ש ומיהו מזה וכו' אף התוס' לא אמרו כן לראיה אלא דבהכי דייקא מאי דלא קאמר עלה זאת דר"ע ולא צרכינן לומר דנטר כדאמר התי"ט אבל כוונה לתוס' לקרב דעת ר"ג לרבנן דר' עקיבא ומשום דסברא הוא לחלק בין ביאה דאורייתא למאמר דרבנן:

ע"ש חליצה כלל וכו' עדיפא הול"ל דנטר לה עד הכא משום דאיכא ס"ד בגמרא דלא אתי דר"ע ע"ע:

ד צריכות הימנו נראה דתני הימנו חליצה משום דאיירי בב' יבמות ויבם א' אבל אם היו ב' יבמין ליבמה א' היא צריכה חליצה משניהם וזה שאמר כאן צריכה חליצה א' לאפוקי ב' יבמין דצריכה ב' חליצות מב':

תי"ט ד"ה עשה וכו' אפילו לדידיה וכו' והכי הלכתא הרא"ש ולפ"ז הא דתנן לעיל עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריך לומר שלא פי':

ע"ש לכתחלה לא וכו' ב"כ תוספות גם על מתניתין דהכא:

ד"ה מאמר וכו' שבעל הראשונה וכו' וקא פגע באיסור אשת אח. רש"י:

ה או חלץ חזר ושנה או חלץ דהול"ל חלץ וחלץ ועשה מאמר נתן גט ובעל וכן בבבא דבעל ובעל וחזר ושנה מלת ובעל במתניתין ג' דתנייה הכי חלץ ועשה מאמר וכו' וכן בבעל והא דלא תני חליצה לזו וחליצה לזו וכן בבעילה נ"ל דדוקא בגט ובמאמר דהוו מדרבנן יוכל להיות דמעיקרא חשב דמהני בתרווייהו ועשה כן בשתיהן לכתחילה אבל בחליצה וביאה שהם מדאורייתא ידוע לכל הוא ולא משכחת לה אלא בשוגג דשכח מה שעשה בראשונה:

ו תי"ט ד"ה חלץ וכו' ומשום דהאי וכו' האי פסקא ז"ל הגמרא בשלמא חלץ ועשה מאמר סד"א נגזור מאי דבתר חליצה אטו מאי דקמי חליצה קמ"ל דלא גזרינן פי' רש"י סד"א אפי' לר"ע לגזור וכו' וי"ל דמ"ט לא דייקינן הכי גבי חלץ ועשה מאמר במשנה ג' ונראה דאי מהתם לא הו"א דאצטריך וכו' אלא הו"א דשונה כל העניינים וכמו שהביא התי"ט במשנה ג' משם התוס' אבל הכא דמייתרא לגמרי בעינא לאצרוכא והשתא מאי דכתב הר"ב משום סיפא תנייה הכא לא אמרו לפי הגמרא ולרש"י ל"ק מידי דאיהו פי' כן במשנה ולא לפי המסקנא וכדרכו בכ"מ ועוד י"ל דחלץ ועשה מאמר דלעיל דתנן אין אחר חליצה כלום דאתייא כר"ע דאין קדישין תופסין בחייבי לאוין היינו מדאורייתא אבל מדרבנן אימא דמודה דנגזור קמ"ל:

ד"ה בין באמצע וכו' ולעיל וכו' קשה חדא דמקמ"ל פשיטא דשאני הכא דקדם המאמר להיכא דהוא אחר הגט או חליצה ומ"ש משם התוס' ז"ל עשה מאמר וחלץ צריכה הימנו גט הכא לא תני אין אחר חליצה כלום משום דאכתי צריכא גט למאמר שכבר עשה ולא תנא ליה אלא היכא דאחר חליצה א"צ לעשות כלום עד כאן ותו מה רוצה לומר אין צריך לעשות כלום אבל כונת התוספת לפי מאי דס"ד דמתניתין אתיא כרבנן וכדאיתא בהדיא בגמרא:

פ"ו מ"א הרע"ב ד"ה מזיד לשם זנות וכו' פי' לזנות בה ולא לייבם אבל שוגג נתכוין לזנות באחרת כדכתב תי"ט:

תי"ט ד"ה בין בשוגג וכו' שלא תהא וכו' דהא ליכא למימר דסברה שהוא בעלה:

ד''ה בין ברצון היינו וכו' א"נ י"ל ברצון לייבם אבל לא למצות ייבום כגון לשם יופי או לממון שאינו בכלל זנות:

ה ד''ה והיא וכו' מזידה וכו' וא"ש דלהכי לא תני והיא ברצון ולא הויא כ"כ רבותא:

ד"ה ולא חלק וכו' ומ"מ תמיהני וכו' אין זה מן המתמיהים שהרי יש ברייתא קודמת לזו שאומר תי"ט שדורש יבמה יבא עליה לבין בשוגג וכו' כדפירש הר"ב וכו' ואח"כ מביא הברייתא שמביא התי"ט ומסקא ד"א יבמה יבא עליה בין בשוגג וכו' ומקשינן והא אפיקתא לכדרכה ומשני ההוא נפקא מלהקיש לאחיו שם הרי דלא הקשה לברייתא הא דאצטריך יבמה יבא עליה לכדרכה דאי איתא לסברא דתי"ט דצריך פסוק למצות וזכייה הו"ל לאקשויי הכי אברייתא קמייתא אלא ודאי דסמכה למשכבי אשה וכ"ת ולקחה למה לי כדהקשה התי"ט הא ודאי אשתמיטתיה מאי דאמרינן פ"ק דקדושין י"ג היבמה נקנית בביאה מנ"ל אמר קרא יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה פי' רש"י כלומר ביאתה הן לקוחיה:

ב וכן פי' א' המערה וא' הגומר ובין בשוגג וכו':

הרע"ב ד"ה וזו וכו' פסולה היא וכו' אם מת בעלה לא תנשא לכהן. רש"י:

ד"ה ממזרת וכו' דהא פסולה וכו' ולענין תרומה נמי ליכא למימר דביאת כשר מאי מגרע ליה. רש"י:

ג רבי אליעזר כאן ובמשנה הבאה גרסינן רבי אלעזר הוא חבירו של ר"ש. הרע"ב ד"ה מן וכו' אם בת כהן וכו' ובהא איירי מתניתין דא"ל בבת ישראל ואליבא דמשנה ראשונה דתנן בכתובות הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה וכדפי' רש"י לעיקר דהא היא בעמוד והוצא וס"ד שתאכל בתרומה תוס' ומלת אם בת כהן דכתב הר"ב לא דייק דודאי בבת כהן עסקינן:

ד הרע"ב ד"ה לא וכו' והוא אשה וכו' אע"ג דהאי קרא, קדים לאלמנה וגרושה נראה דקדים תנא דאלמנה בין משום דליכא מאן דפליג בהא ובין משום דחמור איסורא דאיהו לאו גמור ולוקה עליה ובוגרת לאו הבא מכלל עשה:

תי"ט ד"ה בין וכו' נ"י לא ידעתי למה ייחסו לנ"י שהרי הוא לא חדש כלום ממ"ש בגמרא ואמרינן דסד"א דנילף אלמנה אלמנה מתמר דודאי היתה מן הנשואין קמ"ל דמקשינן לגרושה והקשו בתוס' דלמא מקשינן גרושה לאלמנה וי"ל דלחומרא מקשינן ועוד אר"י דגרושה אף מן האירוסין כמו גרושה דכהן הדיוט פי' ומש"ה לא מקשינן גרושה לאלמנה ועוד למדנו מדברי התוס' דג"ש לא עדיפא מהיקשא ולכך שבקינן ג"ש דתמר:

ד"ה ומינהו המלך כו' והתוס' התבו בלא יחפור כ"א דצדיק גמור הוא אלא שהיו אחרים חשובין ממנו:

ד''ה ושנבעלה וכו' דיש לתמוה וכו' אין זו תמיה דתנא ושייר כדשייר הנבעלת לעבד ועכו"ם:

ו לא יבטל בגמ' דייקי' הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל מאשה לא בטיל דאסור לאדם לעמוד בלא אשה פי' רש"י דדייק הכי מדלא תנן לא יבטל אדם מאשה אא"כ יש לו בנים:

בראם לא מייתי זכר ונקבה ברא אותם דקדים בקרא משום דאז היה אדם דו פרצופים ולא ראוי להוליד א"נ משום דהאי קרא דאייתי מיותר וללמד לדורות ולכך מייתי קרא לאשמועינן יישוב הפסוק ביתורו:

ואם הפילה נטר לה עד הכא לאשמועינן דאף השני מונה משעה שהפילה אם הפילה בהיותה עמו:

תי"ט ד"ה לא וכו' בקמץ וכו' בפת"ח מיבעי ליה כי הקמץ בנו"ן הוא בנפעל או בהתפעל כשעי"ן הפועל הוא מאחה"ע כמו אתפאר וכיוצא. ד"ה ושהה וכו' ורש"י וכו' גם לפי' רש"י ניחא המ"מ תוס' דבפרק בן סורר מוכח דבדורות הראשונות היו ראוים להוליד הרבה קודם הזמן הזה באופן שמשעה שנשאה היתה ראויה ללדת ובזה תבין מ"ש רש"י שם שהמתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים ונשאה שאלמלא מ"ש בגמרא שאפילו הקטנים היו ראויים להולדה