קול הרמ"ז נשים מו

לב ישראל וכדכתיב וא"כ אינו רחוק שאעפ"י שלא יסייעו שיטלו חלק בארץ כנען שה' הוא הנלחם להם ולא הם וכל שכן (דמאיזו) סברא יגורשו טפם וזקניהם ונשיהם מנחלת ה' וכד תידוק לרש"י ניחא שפיר ונאחזו בתוככם בערי גלעד דר"ל חלק המגיעם ודו"ק:

ע"ש שסלקו יכו' ואע"פ שלא קנו מידם כדאמרינן ר"פ הכותב הו"א דנצרך עוד שלא קיימו תנאם:

ע"ש בלבד כו' פירוש והנה נמשך אחר ונתתם דקדים כאילו אמר ונתתם להם בארץ כנען:

ה שיחלוץ קסבר האי תנא אין קדושין תופסין ביבמה לשוק רש"י ונראה דטעמא כי היכי דלהוי דומיא לכל אחריני דאין קדושין תופסין בהם:

תי"ט ד"ה כסבור כו' קו"ף וכו' הא לא דמיא כלל דקסבר היינו קא סבר אלא דמקצר והוא כמו קאמר קתני וכיוצא והכא דקסבור הוא משום דאינו ודאי אלא ע"ד כמדומה אני ואילו אמר סבור הו"א ודאי:

ד"ה מפני כו' אינה כו' פי' דוקא מפני שהטעתו ולא מפני שלא כפל התנאי ובזה מדויק טעם נתינת הטעם:

ד"ה והוכר כו' והרמב"ם כו' הרמב"ם כדי נסביה דלא הוכר עוברה אלא שיחזור ויקדש אבל מדברי המגיד נראה דאף הוא לא גריס בסיפא וכן לא הזכירה הרא"ש והר"ן:

ע"ש לה וכו' אף הראב"ד לא גריס לה דכתב דהוכר עוברה לא נאמר בגמרא אלא לראב"י אבל לדידן דגרסינן לה יש לומר דבעי לאוקמיה לראב"י כמתניתין:

ו לשלטון ואעשה שיעשה חפצך וכדכתב התוס' י"ט לקמן בשם התוספות ובזה מתיישב למה לא קצר התנא ואמר מקודשת והוא ודבר וכדתנן לעיל משנה ב' והטעם שאין בידו להטות לב השלטון להפיק רצונו ודו"ק:

תי"ט ד"ה מקודשת וכו' עדים וכו' ואין לומר שפעולתן מוכחת עליו וכן הנחת השלטון דשמא אחר עשה הפעולה או שאל החסד מהשלטון או השלטון חפץ להניח לה בלתי תביעת אחר ולכן צריך לעדים:

ז בתי נראה דשנאה בלשון מדבר בעדו ללמדנו שצריך שיהא האב מצוי שם דאיכא טעמא דלא חציף:

גט לאפוקי א' כונס וא' נותן דא"כ מוציאין אותה מיד הכונס וחלקת מחוקק דאף לנותן גט אסורה:

הרע"ב ד"ה אני וכו' דמרתת וכו' הא דסיפא דזה אומר יכול להיות שקדשה לא' ושכח וקדשה לאחר:

תי"ט ד"ה אני וכו' ואעפ"י וכו' ק"ל דא"צ ב' שהתורה היא האמינה את האב כבי תרי והו"ל כב' עדים:

ח קדשתיה חזר לומר קדשתיה להורות דמיירי תוך כדי דיבור כדכתב התי"ט בסמוך בשם הר"ן:

גדולה פירוש אפילו היא אינו מכחשתו:

סתם בתי מקודשת לך ולא פי' איזו מהן. רש"י:

הרע"ב ד"ה נאמן לפוסלה כו' הא דלא קאמר להתירה לשוק משום דפשיטא הוא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אבל הכא לאשמועינן דנאמן לפוסלה דהתורה נתנה רשות לאב לאסור את בתו מדהוה לן למכתב נתתי לזה וכתב לאיש דמשמע למאן דהו ואסרה על כל העולם ואם תאמר סוף סוף לכתוב לזה דבחד היה אשמועינן דיכול לקדשה וממילא נאסרה לשאר העולם וי"ל דרצה לאשמועינן גם האיסור לענין פיסול מן הכהונה באופן דב' דברים למדתני תורה שנאמן לפסלה לכהונה (ונאמן) נמי להתירה ומש"ה לא הביא הר"ב זה הפסוק במשנה הקודמת ודו"ק:

תי"ט ד"ה נשבית כו' דמגו כו' פי' דשבויה פסולה אף לתרומה שהיא ספק בעולה לנכרי ונתחללה. הרמב"ם הלכות תרומה פ"ו. ד"ה בשעת כו' אורחא דמלתא כו' ועי"ל דלא תימא אין משטה בשעת מיתה ויהיה נאמן בכל ועוד דאין זקוקה ליבם אלא במותו:

ד"ה אין הבוגרת כו' דאל"ה כו' הרי זה מסייע שאין בו ממש ואדרבה הוא תלי בוקי סריקי כהר"ב שמעולם לא נפקא ליה האי דינא דאפילו עשאתו שליח מכח פשי' אלא מטעם הגון של הר"ן שתירץ דמדרבא (דס"ל דלא הוו קדושין) נשמע לאביי דלא שמעינן דפליג עליה בהא ועוד יש לומר דמלתא דמסתברא איהי עד שמכח סברא זו פסק רבינו תם דין אחר וכדכתב הרא"ש בפ"ב ע"ע ומאי דהקשה הגמרא פשיטא הוא לרבא דלא איצטריך לא לגופה ולא לדיוקא אבל לאביי אין להקשות פשיטא ואדרבא מוכח בגמרא דטפי עדיפא ליה למימר דלדיוקא אתא ומש"ה לא הקדים קושית פשיטא מיד בתחלה על פשיטות מתני' ולא הקדים הדיוק ואין זה דוחק כלל ומ"ש התי"ט דהו"ל למתני לדיוקא בהדיא תמיהה לי דאם כן בטלת כל הדיוקים:

ע"ש ש"מ דדינא וכו' פי' דאי לא הוה אלא שינויי בעלמא לא הוה ליה לגמרא למכפלה בב' אתרי לכולה סוגיא:

ט כיתי מחלוקת בב' כיתי בנות אבל בכת א' ד"ה גדולה גדולה ממש וקטנה ממש אמצעית בשמה קרי לה גמרא ופירש"י פלונית בתי הוא אומר ואין קורא לה לא קטנה ולא גדולה כי לא נקרא גדולה אלא אם כן היא גדולה לגבי כל כת א' וכדלקמן בתי"ט ד"ה כולן אסורות:

הקטנות נ"ל דגרסי' הקטנה דכי היכי דלא מקריא גדולה אלא אם כן היא גדולה לגבי כל כת א' וכההיא דתי"ט בסמוך כך לא מקריא קטנה אלא לגבי כל כת א' וה"ג הרי"ף והרא"ש. תי"ט ד''ה ואמר וכו' ולי נראה דמלאכה שאינה צריכה היא זו שהרי עיקרה דמתני' איירי בגופה דעובדא שאמר האב בתי גדולה מקודשת לך ופליגי אי מחית איניש נפשיה לספקא:

ע"ש אמצעיות וכו' שאילו היתה אמצעית היתה מותרת כנ"ל י הרע"ב סד"ה האומר וכו' ואפילו וכו' אין זו בגמרא כי אם הוא סיום דברי רש"י (דף ס"ה ע"א) אלא ששם כתב אפילו לא נתן לה גט וכצ"ל שהרי כד יהב לה גט הוא אסור בקרובותיה לפי האמת והטעם משום דכולי עלמא ידעי בגיטה ולא ידעי שהיא אסרה עצמה ודו"ק ויש במרדכי דמאן דאמר דאסורה לכהן והשתא ניחא מאי דמוסיף רש"י מדיליה ללמדנו דין זה:

יא הרע"ב ד"ה קדשתי וכו' להא וכו' נראה לי דאורחא דתנא כדתני ג' בבי דאית בהו רבותא תני לד' נמי כדי למתני כולהו וה"נ בסוף כתובות בבא ד' תנייה איידי דג' קדמאי:

תי"ט ד"ה קדשתי וכו' אין לפרש וכו' לא ידענא מאי קאמר דהתם טעמא משום דאין שליחות לקטן אבל הכא אשמועינן דאין האם נאמנת בדיבורה מדרבנן ואם כן מצי איירי ביתומה ועוד תמיהה טובא במ"ש בגדולה שעשאתה שליח דאם כן איך הוה ס"ד דתהוי נאמנת האם והלא אפילו האב אינו נאמן מן התורה אלא בקטנה ואפילו בקטנה אם גדלה שוב אין נאמן לומר קדשתיה קטנה אלא ודאי דלא איירי בגדולה ומש"ה דייק תנא דקרי לאם גדולה ולבת קטנה ואין שום סברא לחלק בין בבי דלעיל לבבא דסיפא יב תי"ט ד"ה ואיהו וכו' שייר מצרי וכו' לי נראה דלא שייך למימר דשייר תרתי אלא היכא דאי הוי תנא חדא מינייהו לא הוה ידעינן האחר אבל הכא אי אפשר לומר כן ויש לומר דתנא לא תני אלא חייבי לאוין ודאי שורש איסור עולם ועוד יש לומר דאשכחן בהני דלא אזלינן בתר הפוגם דהא מצרי ב' שנשא מצרים א' הבן שלישי ולא אזיל בתר היותר פגום שהוא האב:

ד"ה וחליצה וכו' בלשון חכמים מצינו פעול במקום פועל כגון רכוב תחת רוכב א"נ חלוצה ר"ל נבדלת מלשון חלץ מהם:

ד"ה וכל וכו' נשואה וכו' ואין לומר דדוקא התם ומשום קנס דאם כן לכתוב היא והם תהיו לאדוניה ומדכתב וילדיה שמע מינה דהא קא משמע לן דולדה כמותה:

ע"ש דלישראל וכו' כל דיבור זה לא בפירוש אתמר אלא מכללא דדברי תוספ' נראה כך והו"ל כאילו הקשו דלמאי איצטריך לישראל לא איצטריך וכו'. ע"ש לשום וכו' ובהא ניחא דלא מסתייה פי' דעם החמור דמיניה ילפינן ביבמות ס"ב דעבד אין לו (חייס) ומינה דאינו הולך אחר האב אלא דאיצטריך למילף דאינו בנו לשום דבר:

ע"ש דלא גרס וכו' נראה ודאי דיש דלא גרסינן ליה שהרי תולדות אהרן לא מורה מקום פ' זה בקדושי' ע"ע:

תי"ט ד"ה ממזר וכו' דמתרגמינן וכו' אין זה אלא כעין אסמכתא דפשוטו של לא יהיה קדש הוא במזומן למשכב זכור והכי איתא בספרי ואין איסור שפחה אלא מדברי סופרים וכמ"ש בה' א"ב פי"ב דמכין אותה מ"מ:

ע"ש בעבירה קדש וכו' קשה לי דאם כן מאי קא מיבעיא בגמרא אי ר' שמעון קאמר אפילו לכתחילה פשיטא דמותר לגמרי כיון דלא איתיה בכלל האיסור ונראה לי דטעמא דר' טרפון הוא כעין מה שפירשו התוספות פרק קמא דשבת (דף ד' ד"ה וכי וכו') בההיא דחציו עבד וחציו בן חורין דכופין לכתחילה לרבו לעבור אעשה דלעולם בהם תעבודו משום מצוה דפריה ורביה ואף על גב