קול הרמ"ז נשים מה

הא אי הוה ס"ל דאינה לשכירות כו' היתה מקודשת אף על פי שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה והכא לא גרע וא"ת שאני הכא דמעטיה קרא וטעמא דמשולחן גבוה קא זכו י"ל דלהתחמם מותר כדתנן בסוף ביצה ושלהבת לא נהנין ולא מועלין והיינו מדרבנן אבל מדאורייתא נהנין וא"כ אמאי אינה מקודשת מדאורייתא כיון דאינה אלא הנאה דוגמא דאדבר לשלטון ותירצו לדהתם:

ד''ה במעשר כו' הטעם שהר"ב ערב וכתב ובמעשר כו' להסמיך לק"ק וכלומר כשם שבקדשים איכא קרא הכי נמי במעשר ובזה יש טעם לשבח למה שלא הסמיך התנא בבא דבהקדש לבבא דקדשים אלא דהפסיק במעשר משום דשוו אהדדי כדאיתא קרא לתרוייהו:

ד"ה רי"א בשוגג כו' ואף על גב דסבירא ליה ממון הדיוט הוא ומאי שנא שוגג ממזיד:

ע"ש ואמרו בש"ס דרבי יוחנן אמר בטעמייהו תרתי חדא לפי כו' כצ"ל. ע"ש רוצה כו' וכתב רש"י ונ"מ דבההיא דטעמא שאין אשה רוצה אם תאמר רוצה אני לא צריך לבדוק אותו דמסתמא הוא רוצה:

ט בערלה הקשה תוס' דלקדש בערלה שלא כדרך הנאתן ושרי כדאמרינן בפסחים (כ"ד) גבי רב אשי הוה שייף לברתיה בגוהרקי דערלה ותירצו דמ"מ היא סבורה שיכולה ליהנות דרך הנאתה ולא סמכה דעתה (והוי מקח טעות):

הרע"ב ד"ה מכרן וכו' אין מלמדין וכו' נלע"ד מלמדין איכא תרי מיעוטי בע"ז ושביעית ע"ע:

תי"ט ד"ה המקדש וכו' משום וכו' ומש"ה נמי לא מקצר ותני המקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת:

סד"ה המקדש וכו' טובא ע"כ וכלומר ואי תקשי לך איזה פרק דכתב בו לא יאכל ואינו אסור בהנאה דוק התם דאקשו כל קראי ואיתרצו:

סד"ה בשור וכו' כעין וכו' פירש"י ששחטו וקאמרינן הכי לאפוקי דלא תימה דולא יאכל פי' הנאה ומיירי היכא דסקליה קמ"ל את בשרו שדרשו ז"ל ששחטו ממש אחר שנגמר דינו דאסור באכילה אבל איסור הנאה נפקא בגמרא מובעל השור נקי מעיקרא ובמסקנא מלא יאכל וכדכתב הר"ב בערלה ועלה סמך אח"כ בלא יאכל דשור הנסקל ולא ידעתי למאי הביא התי"ט אע"ג דשחטיה וכו':

ד"ה ובעגלה וכו' כדלקמן וכו' נראה דאינו כדלקמן דא"כ מאי קאמר אין משיבין אדרבה אין היקש למחצה אלא ה"ה דהו"ל למפרך מה לקדש שכן תופס דמיו:

ד"ה ובצפורי וכו' מאחר וכו' אין לדקדק מכאן דאסורה עד השילוח דא"כ הו"ל לפרושי אלא, ר"ל דאין ב' מצורעים יכולים להטהר בה יחד ולישנא דצפורי לא דייק דהו"ל כמו לילי שבת לילי פסחים ערבי פסחים וכ"ש הכא דתחלתה שתים ואין ידוע איזו תשחט וא"נ תנאי היא אי מתסרי מחיים ותנא בפלוגתא לא מיירי:

ד"ה ובשער כו' קדש כו' דאין היקש למחצה:

ע"ש קדוש כו' קדוש פעול מהקודש ואין פעול עושה פעול ע"ש ומ"ש שם כו' עיין גם מ"ש שם:

ד''ה וחולין כו' לא ישחוט כו' פי' דתלתא קראי כתיבי בשלמים חד ושחטו וב' ושחט אותו דמיעוטי נינהו אותו ישחוט ולא חולין ועל זה תניא יכול כו':

ע"ש הכי כו' פי' למעט דוקא חולין בעזרה:

ד"ה מכרן כו' ותמה כו' נראה דאין זו תמיהה דהא אין קדש שוה לשביעית שכן תופס דמיו ויוצא לחולין משא"כ שביעית דאף על גב דתופס דמיו תנן בפ"ח דשביעית משנה ז' והפרי עצמו אסור דהוי ממש כעכו"ם:

סד"ה מכרן כו' ע"כ כו' א"נ לא גרע ממלוה מעות לחבירו דמקדש בהם בודאי וכ"כ הר"ן ולא ידעתי למה כתבו בלשון אפשר:

י ת"יט ד"ה המקדש כו' משלחן גבוה כו' ואף משום האי טעמא איצטריך לעיל משנה ח' למיהב האי טעמא לאפוקי תרומות:

ד"ה ובמי כו' דל"ג כו' תלה בוקי סריקי כדתנן דהא ודאי לא אישתמיט מנייהו מאי דמסקינן בגמ' דיקא נמי דקתני הכא במי חטאת ובאפר חטאת ופרש"י שעדיין אינן מעורבין א"כ תרי מילי נינהו ומ"ש ובמי אפר חטאת הוא פי' למי חטאת:

פרק ג משנה א צא יש לומר דתני צא לאשמועינן דצריך לצאת למקום אחר שאינו נקל לו לילך דכה"ג אין איסור לקדש ע"י שליח:

בת ישראל היינו כמשנה ראשונה דתנן בפ"ה דכתובות משנה ג' דלא חיישינן לסמפון ודקא מייחד לה דוכתא כי היכא דלא תשקר לקרובים:

הרע"ב ד"ה האומר וכו' ותלך וכו' דכיון דא"ל צא וקדש ודאי שתלך ואין צריך לאמרו ובפ"ח דפסחים משנה ב' דתנן ושחוט וכו' דתנן שחט גדי ולא תני והלך:

תי"ט ד"ה האומר כו' שהלך כו' כלומר שמיד נפרד והלך ממנו ולא רצה לעשות רצונו אי נמי מקיש הלך לקדשה לעצמו לומר שמיד שהלך ממנו העלה על לבו לרמותו דאז מקרי רמאי לאפוקי אם בהליכתו התכוון לעשות שליחותו והיא לא רצתה באותו המשלח אינו רמאי וכדמייתי עובדא מרבין חסידא אי נמי כפירוש התוספות דמייתי התוספ' י"ט דאמר לה פלוני שלחני לקדשך כו' דלא נודעת כונתו כל משך הליכתו עד שעת קדושין דאמר ליה התקדשי לי דיש רמאות בדבריו:

ד"ה מקודשת כו' דיבמות כו' דף ק"י ופירוש קטנה שנתקדשה וגדלה והארוס הושיבה באפריון ובא אחר וחטפה וקדשה ולא הצריכה גט דאפקעו רבנן קדושי דידיה:

ע"ש המשלח כו' ובזה מדוייק האומר לחבירו ע"ד שפירש הרמב"ם וז"ל אמר חבירו ולא א' שלוחו ואפילו שהוא אוהבו שלא היה מדעת אותו כמו שרמהו מה שעשה עשוי עד כן ולתוספות א"ש שר"ל דכיון שהוא בחזקת אוהבו ואמר מקודשת לי הוה אמינא לצורך המשלח קא משמע לן ונכון לפרש דברי הרמב"ם מעין זה ואף על פי שלא אמר בתחלה פלוני אמר לי לקדשך אלא סתם התקדשי לי סלקא דעתך אמינא כיון שהוא אוהבו דלמא דלי רצה לומר לצורך שליחותי. ד"ה בת כו' ה"מ כו' ובהא א"ש דלא תני נמי בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה משום דהויא חומרא:

ב והוא לא תני הכא ואם לאו אינה מקודשת משום דיש לו זמן ליתן עד יום מותו ואם בהמשך כל ימי חייו תקבל קדושין מאחר לא הוו קדושין אבל אם מת ולא נתן אינה זקוקה ליבם וכמו כן יחולו אז קדושי השני:

הרע"ב ד"ה ומתכוון וכו' שלא יקדשנה אחר ושאם יקדשנה אחר תהא צריכה גט ממנו וכתב הר"ן דכיון דמתחלה קדשה אדעתא דהכי רגלים לדבר שאל"כ למה קדש והשתא בעי למיהדר:

תי"ט ד"ה ואם כו' פי' שלא חלקו ממש וכ"כ מהרמא"י בא"ה סימן ל"ח סעיף י"ח והטעם שכל עוד שמונח על השולחן דהיינו שלא לקח כל א' את שלו עדיין הוא באחריות הפסד כגון אבידה וגזילה ורווחא לקרנא משתעבד אבל בעל חלקת מחוקק לא ס"ל הכי כלשון הר"ן ול"נ לי מטעמא דכתיבנא ומתני' הכי דייקא ואם הראה על השולחן ודו"ק:

ד אם הא דמייתי קרא למילף דבעינן כל חלקי התנאי תנאי קודם כו' דממתני' הוה משמע דלא מיירי אלא בכפל התנאי דעליה פליג רחב"ג:

הרע"ב ד"ה אם כו' מכלל כו' פי' דוקא בין בני אדם אבל התורה נדרשת לאו מכלל הין כפירש"י פסוק כבד את אביך:

ע"ש תנו וכו' דהכי הוה ניחא למפתח בתנו להקדים בהפקת רצונם:

ע"ש אם לא כו' דכיון דנחית (לתנאה) עיקרא איהו דאם לא יעברו:

תי"ט ד"ה שאינו כו' הן וכו' ל"נ דבעינן תחלה להקדים המציאות ואחריו ההעדר:

ד"ה שאלמלא כו' ול"נ דר"ל אפילו בארץ ישראל שהיא ירושת האבות שעליה נאמר להם לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל:

ע"ש אי לא כתב כו' פי' רש"י (בש"ס דף ס"א ב' בד"ה ור"ח כו' ואם כתב ונאחזו בתוככם ותו לא הו"א) אם לא יעברו יטלו חלקם כפי המגיעם בארץ גלעד שנאחזו בה כבר והם סייעו אתהם לכבשה אבל בארץ כנען כלל לא שהרי לא סייעו לכבשה קא משמע לן דאף על פי כן יטלו ע"כ והקשו תוספות וכי איזו סברא היה שישבו בבתיהם וירשו עם אחיהם שיצאו למלחמה לכך נראה כו' וכדכתב התי"ט וי"ל דסיועם במלחמה לא היה צריך לגופו כי אם שלא (להניא)