קול הרמ"ז נשים מד

ועיין בתוספת ל"ו ע"ב ד"ה כל מצוה דדייקי (מירושלמי) דאסור החדש אף בשל נכרים ומה שתמה עליהם בעל ב"ח יו"ד סי' רצ"ג ככר ישבו בעל ברכת הזבח דף קמ"ט ע"ע:

(הג"ה וכל שאינו עושה מצוה אחת לכאורה י"ל דבבא זו יתור נפיש ועכ"פ היה לתנא למנקט דרך קצרה ואם לאו אין מטיבין וכו' אבל באמת ליכא מידי בש"ס דלא רמז לן ר' במתניתין ובש"ס מקשה ורמינהו אלו דברים וכו' ה"ק כל העושה וכו' מכלל דהנך וכו' אר"ש לומר שאם היתה שקולה מכרעת ופירש"י הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאלו מכרעת את הכף כאילו הוי רובה זכיות וא"צ למצוה יתירה ע"ש ובזה א"ש פירוש הר"ב וכל שאינו עושה מ"א שיהיה מחצה זכאי ומחצה חייב דקשה מנ"ל הא אדרבה מדרישא נשמע שמוכרח להיות רוב זכיות אלא דסיפא בא לתרץ דלא תקשה ארישא קושית הש"ס ממתני' דאלו דברים לכן תני וכל שאינו עושה מצוה אחת ר"ל הא דאמרינן שצריך להיות מצוה א' יתירה היינו דוקא כל שאין בין זכיותיו מצוה א' מאלו דברים אבל אם יש א' מאלו אעפ"י שהיו שוים הזכיות עם העוונות מטיבין וההכרח שכתב ה"ה התוספת מש"ס דר"ה חשיבות עצמו בצדו מרישא ותירוצו אינו עולה יפה דאין רגילות של תנא לאשמועינן וכי אין אנו יודעים דכל המרבה הרי זה משובח וגם אין משם הכרח כלל דכיון דכשהוא מחצה ע"מ הקב"ה מטה כלפי חסד א"כ מצוה א' יתירה על זכיותיו דוק היטב כי נכון הוא כנלע"ד אבל באמת מה טוב היה גם להתי"ט לומר לשיטתי' שהסיפא פירוש לרישא שלא תימא מצוה אחת יתירה ממש רק לכן חזר התנא למתני וכל שאינו עושה מ"א להיות מחצה ע"מ וכו' אז אין הקב"ה עושה חסד להטות אבל ברישא כשהוא עושה מצוה א' ואז מטה כלפי חסד וה"ה כאילו שעשה מצוה אחת יתירה וק"ל:

) הרע"ב ד"ה כל וכו' נ"ל דמשום דקי"ל עבירה מכבה מצוה א"כ זו היתירה על כל זכיותיה היא אחת (לו שהיא) לא תחשבנה לנגד העבירה:

תי"ט ד''ה מטיבין וכו' וא"ת וכו' ל"ק מידי כי נוחל ארץ החיים שיהיה לו חלק בה ומטיבין היינו הצלחות ועידונים (ומשום דבסיפא דלא זא"ז הוא נקט ברישא ג"כ בהאי לישנא) ועוד קשה למה לא הביא פר"ת דפי' י"ט ויום ביש בעה''ז לצדיק יום ביש למרק איזה עון (אבל רוב ימיו שרוי בטובה) ולרשע יום טוב לשלם לו שכר איזה מצוה בעוה"ז (אבל רוב ימיו שרוי ברעה) ועוד שר"ת הקשה על רש"י וא"כ פרש"י לא קאי ואין לתרץ בו קושייתו ועל הכל ק' שהר"ב כתב בהדיא מטיבין ומאריכין לעה"ב ולא כיון לשל אביי די"ט ויום ביש [דהו"ל ודאי לכתוב כן:

] ד"ה וכל וכו' דקשיא וכו' דיוקי ל"ק דרישא ה"ק כל העושה מצוה אחת יתירה יש לו טובות הרבה מטיבין ומאריכין ונוחל הא אי שקול אין לו כ"כ טובות אבל מי שאין לו אלא רוב עונות אין לו שום הטבה והא דאמרינן דל"ק דיוקי היינו משום דרישא וסיפא אין במשמעות פשוטן אלא צריכות לפירוש ודו"ק:

פ"ב מ"א הרע"ב ד"ה האיש וכו' בגמרא מקשה (השתא) בשלוחו מקדש (בו מיבעיא) וכתבו תוס' דלא שייך לומר ל"מ בו אלא אפי' בשלוחו משום דלא אמר זו אף זו בב' תיבות אלא בב' בבות ול"נ דאין כוונת הקושי' רק בשלוחו אלא שהול"ל אפי' בשלוחו (רצונו לתרץ קושיית ר"ש בספר כריתות סי' ק"ט דמביא דלפעמים גם בחד בבא אף בב"ת בבב''ק וכן ביומא דף פ"ה ועוד בכמה מקומות וע"ש תירוצו בדוחק וחיבת קול הרמ"ז מכשרתו להיות מקובל בכ"מ בתיבת אפי' דוק ותשכח):

הרע"ב ד"ה האיש וכו' דכי וכו' וא"ד דאיסורא נמי איכא דאסור לאדם שיקדש (עד שיראנה) שמה יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו וזהו טעם א' למ"ד דמתחיל בהאיש ולא באשה כדתני ברפ"ק משום דביה שייך איסורא ולא בה (אלא למצוה) ואף לטעם שכתב הר"ב לאיש יש יותר זכות לעסק זה מלאשה שאינה מצווה על פריה ורביה:

ד"ה האיש וכו' אשמועינן וכו' ובהכי דייקא יתורא דתני כשהיא נערה. ב הרע"ב ד"ה רש"א וכו' ולכן לא פליג אמתניתין דלקמן:

ד תי"ט ד"ה אינה וכו' האומר וכו' הרמב"ם וכו' אין זה כלום שדרך הפוסקים לפרש בכ"מ משא"כ התנא שדרכו לקצר ואף מה שתירץ ל"נ דהתם פליג ר"א גבי האשה וס"ל דכשר ואמרינן דטעמיה משום דכיון דאשה מתגרשת בעל כרחה לא קפדה וכאן בודאי לא רצה התנא לשנות משנה משונה:

ו שלח איתא במכילתין דבאתרא דמקדשי ולבתר מסבלי חוששין לסבלונות פי' באתרא דלא מסבלי קודם קדושין אם א' שלח סבלונות חוששין. שמא קידש תחלה או שמא הסבלונות שלחם לקדושין וטעמא הוי משום דאין רוצים לסבל אלא כשתהיה אשתו אבל הכא דקדמי קדושין שטעה בהם ומחשיבה לקדושין טובים אפי' באתרא דמקדשי והדר מסבלי לא חיישינן שהרי אנן סהדי שמחמת קדושין ראשון שלח הא דבמקום דליכא כי האי מוכחא חוששין ומשום הכי האריך התנא ליתן טעם:

תי"ט ד"ה או וכו' טעי וכו' ופרש"י דסבר דקדושין נינהו ולא אסיק אדעתיה דסבלונות לשם קדושין ע"כ וטעותו הוא דסבר דומיא דחליפין דבכלי א' נקנית כמה דברים:

ז כאחת משום דקידש שתיהן כאחת הא א' א' משתהיה מקודשת לי מקודשות שתיהן וכדלקמן והיינו יתורא דכאחת:

הרע"ב ד''ה אינן וכו' וה"ה לכל וכו' ואף על גב דמינה ילפינן אקדים אשה ובתה כסדרא דקרא א"נ כסדרא דעלמא דקודם דתהוי אשה ואחותה הויא אשה ובתה דהיינו האחות הא' עם אמה:

ד''ה ושלהן וכו' ומשום הכי האריך בכל הפרטים שלהן ושביעית וקבלה א' דלענין דמתניתין הו"ל לקצר ולומר ומעשה בא' שקידש ה' נשים ובהן ב' אחיות ואמרו חכמים אין האחיות מקודשות:

ע"ש בגזל וכו' נלמד מדקתני וליקט דהיינו זמן מועט ובודאי לפני יאוש:

ע"ש אליבא דהלכתא וכו' דקי"ל קדושין שאינן ראויין (לביאה) הוו קדושין כגון קידש א' מב' אחיות ולא פירש איזה מהן דאינו יכול לישא שום אחת מהן דשמא זו אחות אשתו ואפילו הכי הוי קדושין ושתיהן צריכות גט וזהו דוקא דרישא ומיהו בסיפא רצ"ל דאמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי דאי אמר כולהן אין אחת מהן מקודשת משום ב' אחיות שביניהם דאין ראויות לביאה ותמיהני על התי"ט שלא דבר בענין זה כלל לפרש דברי הר"ב בטעמים:

תי"ט ד"ה אינן וכו' קשה דבלאו קרא דונכרתו הוה ליה למפרך דכיון שאין כאן לקוחין הו"ל מפותות והוו מותרות כדתנן בריש פרק י"א דיבמות וי"ל דהו"מ למדחי דאה"נ דמותרות וקרא אתא לאשמועינן דלית בהו לקוחין משום הכי פריך מונכרתו וכלומר דלא מצי למימר דמותרות:

ע"ש ממאי נפקי וכו' לא ידענא מאי ק' ליה דהתם (דף ס"ז ע"ב) בעי מנ"ל דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות וקאמר מוהיתה לאיש אחר ולא לקרובים (פי' דאין להם בה הויה) ופרכינן ואימא (וכו' ולא לבן) וכו' עד ואימא אידי ואידי באחות אשה הא לכתחילה והא דיעבד פי' דכתיב בה לא תקח והיינו לכתחילה לא תקדשנה וקרא דוהיתה לאיש אחר משמע בדיעבד דאי קדשה אין בה הויה כלל וקאמר אה"נ אשכחן אחות אשה שאר עריות מנל"ן וכו' והא קמן דמסקינן דב' קראי דלא תקח והיתה לאיש אחר מיירי באחות אשה דאין קדושין תופסין בה ועיקר הלימוד הוא מדכתיב בה איסור דלא תקח דהיינו איסור כרת דכתיב בה וא"כ לא הבנתי מה מצא התי"ט נגד זה שפנה לדרך אחר בדרב פפא דלא נגע ולא פגע בנזכר קודם וכ"ש שאפילו רב פפא דיליף מיבמה סמיך אהיקשא דאחות אשה ד"ה ומה יבמה (דף ס"ח ע"א) סוף דבר דהלא כל אותה הסוגיא אזלא בלימוד שאין קדושין תופסין בחייבי לאווין וא"כ כשאמר אשכחן אחות אשה ר"ל שהיא בכרת ואין קדושין תופסין והם הם דברי התוס':

ד"ה כאחת וכו' וקבלה וכו' לא תנייה תנא משום דאפשר ששתיהן קבלו יחד הקדושין כדכתב הר"ב והיינו שנתנו להן בב' ידיו:

ח הרע"ב ד''ה רי"א מזיד וכו' שנתכוון לחללו כך כתב בפ"ק דבכורות דף ט':

תי"ט ד"ה המקדש כו' ותמיהני כו' נראה לי דבעינן טעמא לקדשים קלים בין חזה ושוק לכהנים ובין הבשר לבעלים וכ"כ רש"י אבל קרא צריך ללמד שלא זיכה אותם הקב"ה אלא לאכילה ואין לחלק בין קדשים קלים לקדשי קדשים דתרווייהו זכו משלחן גבוה תדע שהרי ר"י הגלילי דסבר דמחיים הם ממונו מריבוי דקרא מודה אפי' בקדשים קלים מטעמא דשלחן גבוה ולכן פרט התנא ק"ק וק"ק לאשמועינן דאפי' ר"י הגלילי מודה לאחר שחיטה ועיין עוד לקמן משנה יו"ד:

ע"ש ודבר תימא וכו' תימא דמן האש ודאי מיירי בגופו של אש שבו נשרפין הקדשים ואנן תנן בסוף ביצה גחלת של הקדש מועלין בה ובענין החימום עיין בסמוך:

ד"ה אינה כו' וא"ת כו' הקשה הרב לחם אבירים דההיא דלקמן מיירי דמקדש לה השתא בפרוטה ומתנה עמה ע"מ וכ"כ הר"ב לקמן ותירץ ב' תירוצים א' דתוספת מקשו לס"ד דהתם א"נ דהא דמוקי התם במקדש בפרוטה ולא סגי שיאמר לה את מקודשת בשכר שאעשה היינו דוקא דשאעשה משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכדכתב הר"ב שם אבל באדבר לשלטון ה"ה אי אמר בשכר שאדבר ואף על פי שלא נתן השתא פרוטה ע"כ ותמיהני דאשתמיטתיה דין פשוט בש"ע א"ה סעיף ל"ח סי' י"ג דלא מהני בשכר אף באדבר לשלטון וטעמא דאף בכה"ג אמרינן ישנה לשכירות כו' ולהפך דברים ל"א ונראה דה"ק דהתם אינה מקודשת משום דס"ל דישנה לשכירות מו"ס