קול הרמ"ז נשים מג

ד"ה בשלש כו' דרכים כו' פי' ולא תני דברים ש"ס:

ד"ה בשלש כו' מה התם כו' יש מקשים דא"כ לא ליבעי קרא לשטר דנגמר משדה ועיין בהר"ן:

ע"ש בקנין דמיה כו' פי' ואע"ג דלחליפין בעינן כלי דמקרי דבר חשוב (לא מיקניא):

ד"ה בשתי דרכים כו' ויוצאה כו' נ"ל דענין הגט יותר קל מחליצה בין שאינו צריך טרחא מרובה ובין שהוא כולל גט במקום שאין בו ערוה דהיינו בעבדים:

ד"ה בכסף כו' וידה כו' פי' ולכן היא מקודשת אבל לא הניתן לאב:

ע"ש לדידיה כו' כתבו תוס' דלאו דוקא יהבה לדידיה שהרי אביה מקבל הקדושין אלא ר"ל ואמרה ע"כ:

ע"ש כי תקח כו' דנראה דהי' לא תאמר וגם לכסף נפקא מויצאה חנם וא"כ למאי צריך גט אלא (דלא) תימא וכו' דובעלה קאי אאמר הוא וכי יקח אאמרה היא:

ע"ש שלא וכו' נ"ל דזה פשוט הוא דמאן מוכח שנתן לה אותו הכסף בקדושין אבל בשטר דכתיבי בהקדושין והו"א דאם כתב ידו יוצא ממקום אחר או שעדים מכירין כתב ידו לסגי קמ"ל ובביאה בא ללמד שצריך שיהיה נודע שיחודו היה לקדושין ולאפוקי אם ראו שניהם יוצאים מן החדר וכיוצא:

ד"ה בשוה וכו' הר"ן וכו' כתבו דילפינן מעבד עברי. ד"ה וקונה וכו' הבעל וכו' דס"ד דלהוי כשאר עריות דלית להו היתר:

ע"ש כדכתיב ושנאה וכו' אע"ג דמיתה יותר שכיחא מגט הקדים הגט שקודם בתורה והר"ן כתב דלישנא דחיי עדיף ליה (וק' דבתורה כתוב אלמנה וגרושה) ועוד תירץ דגט כתיב בהדיא ולא מיתה ולפי זה הול"ל זו אף זו:

ד"ה היבמה וכו' לי נראה דכיון דתני לעיל שהאשה נקנית בביאה א"כ אין חידוש למתנייה ביבמה דאי אלימא ביאה לקנות אשה זרה ק"ו ביבמה קרובתו וא"כ תני בביאה למעוטי שארה ולא צריך מניינא:

ב ובשטר שכותב לו על הנייר או על החרס הריני מכור לך או הריני קנוי לך ונותן לו את השטר הרמב"ם פרק ב' מהלכות עבדים:

הרע"ב ד"ה בשנים ובשביעית וכו' נ"ל דדייק הכי ואחר יצא לחפשי וגם לכן יש טעם מספיק במלת ובשביעית שנדרשה לפניה ולאחריה ולפי שאין זה אלא לפעמים הלכך שנה אותה להוסיף בה ב' ולא נכתב ושביעית כמו שש שנים. תי"ט ד"ה עבד וכו' מכסף וכו' הא דלא יליף מכסף ממכרו דקדים משום דהו"א דהיינו מה שנמכר בו:

ע"ש מגרעה ע"כ וכו' הק' הריטב"א דדלמא דעיקר הקנאתה היא בשטר ואח"כ נתן כסף לאביה וע"ד שהשדה נקנה בשטר ונותן כסף מקנתה ונ"ל דנפקא לזה במאי דאמר בתר הכי אשכחן דאמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא בכסף וכיון שיש סברא זו א"כ לית לן לומר דוהפדה מיירי בכסף ממכרו ושנקנית בשטר:

ד"ה בכסף וכו' מגרעה וכו' פי' מכסף קניינה שבו קנאה:

ג תי"ט ד"ה ובלבד וכו' ולא דחאה וכו' דוק ותשכח שם בהר"ן דמייתי תמן תלתא סברות בההיא מתני' ודר"ת וראב"ד פסקי תמן כרב באיסורי דבעינן תכווייהו ומש"ה הר"ב לא בעי להכניס ראשו בין הרי המחלוקות:

ד ור' אליעזר היה נלע"ד דגר' ר' אלעזר שהיה חברו של ר' מאיר אבל ר' אליעזר קשיש איהו מיניה טובא והו"ל לאקדומיה אלא דמתוס' נראה דגרס ר' אליעזר דמקשו מר"א דהכא לר"א דב"מ דף ח' דהתם נזכר אליעזר אם לא נאמר דהתם גרס ר' אלעזר:

הרע"ב ד"ה נקנית וכו' דמסרכא וכו' מתחבטת:

תי"ט ד"ה וחכ"א וכו' המסירה וכו' דלאו אורח ארעא שתקנה המסירה דגריעא במקום המשיכה דחשיבא תו':

ע"ש שהרי וכו' והא דמהניא משיכה משום שעוקר הדבר ממקומו הראשון תו' א"נ נ"ל דכיון דחשיבא לא חיישינן לשמא יקדים לוקח:

ה ובחזקה אע"ג דחזקה למדנו מן התורה ונראה שהי"ל להקדימה י"ל דמקדים תרי אחריני דאית בהו נתינת איזה דבר הכסף למוכר או השטר ללוקח אבל החזקה לית בה שום נתינה ואפ"ה קניא:

הרע"ב ד"ה נכסים וכו' היינו קרקעות וכו' הא דלא מקצר ותני הקרקעות נקנות בכסף וכו' אגב אורחיה קמ"ל דיש נכסים שיש להם אחריות ויש שאין להם:

תי"ט ד''ה בשטר וכו' תימא וכו' י''ל דאה"ג דקודם שהזכיר פסוק ספר המקנה הו"א דוכתב בספר לראיה אבל אחר שהודיענו פסוק ספר המקנה שממנו ידענו שיש קנין בשטר ומעת' גם פ' וכתוב בספר איירי בשטר הקנין ותרי מילי קאמר שיקנו שדות בכסף או בכתוב בספר כמו שעשה ירמיה שהיה לדוגמא לעתיד והכי ניחא טפי דאי אמרן שטר ראיה א"כ לימא דלעולם לא ליקני בכסף עד דאיכא שטר ראיה בהדיה ולא נתלי במנהג המקום:

ד"ה ובחזקה כו' ותמה אני כו' תמיהני עליו דהא לעיל גבי עבד כנעני כתב מ"ש בגמרא דמילתא דליתיה במטלטלין קתני ודאיתא במטלטלין לא קתני ואין לומר דהתם שייר נמי משיכה דהתם לא מטינן מטעמא דתני ושייר ועל הברייתא דתני חליפין לחוד אמרינן דתנא דידן לא תני מאי דאיתיה במטלטלין:

ד''ה ושאין כו' כתב כו' גם רש"י כ"כ במכלתין דף י"ד ואין הדבר תמוה משום דיש כמה סוגיות בגמרא דמוכחי הכי ונזכר בתוס' בב"מ (מ"ח) ונתאמץ ר"ת מאוד לפרשם כר' יוחנן דסבר דד"ת מעות קונות אבל יש לבעל דין לחלוק הרבה על דבריו כגון בד' י"ד דאמר מנ"ל דע"ע נקנה בכסף אמר קרא מכסף מקנתו אשכחן ע"ע הנמכר לעכו"ם הואיל וכל קניינו בכסף ופי' רש"י וז"ל שלא נאמר בו משיכה במטלטלין אלא בישראל שנאמר או קנה מיד עמיתך וכפי' הר"ב הכא והקשה רבינו תם עליו שיהא סתמא דגמרא (כדר"ל וקי"ל כר"י לגבי ר"ל ע"ש) ופר"ת דה"ק הואיל וכל קניינו דעכו"ם בע"ע בכסף דכתיב מכסף מקנתו (לאפוקי שאינו קונה בשטר) ע"כ ופי' נראה דחוק חדא דכיון דאמר מעיקרא מקרא מכסף מקנתו אמאי הדר וקאמר הואיל כו' ותו מאי וכל דקאמר והרי לר"ת אינו אלא בע"ע איברא דר"ת רצה ליישב זו הקושיא הב' ואמר לאפוקי שאינו קונה בשטר אבל בע"ע הול"ל הואיל ולא קני אלא בכסף ולרש"י מרווח טובא וכן נראה מסוגיין דהכא דקאמר סתמא דכתיב או קנה ולא מרבה ר"ל בעל זו הסברא ואף מתני' סייעתא דדומיא דקרקעות קתני והואיל דלעיקר דיש בישראל משיכה קניא ופי' דמתני' משמע טפי כר"ל פי' רש"י והרמב"ם והר"ב כפשוטה ועוד דריהטא דסוגיין משמע הכי ואף על גב דיהא הלכה כר"י יש הרבה שמעתתיה דסתרן זו לזו דדידן ודאי מוכחא כר"ל ועל כרחיך ליישב דבריהם ז"ל שהרי מ"ש התי"ט גם הם ראיה בלי ספק ולראיית מה שכתבתי דע שבסוף שביעית דתנן וכל המטלטלים נקנים במשיכה כתב הר"ב דהיינו תקנתא וכר"י ובמ"ב פ"ד דמציעא משום דהנהו תרתי מתני' פשטייהו בר"י אבל דידן דהכא משמעותייהו כר"ל וכדמשמע נמי דסתמא דגמרא מייתי מילתיה סתמא וכדכתיבנא ובזה אני מדייק דתנן אין נקנין אלא במשיכה דמשמע דממעט מסירה והגבהה וטעמא כדכתב הר"ן בשמעתין דטפי משמע מלישנא דקרא משיכה ממסירה והגבהה דדבר הנקנה מיד ליד משמע שיצאו מרשות מוכר לרשות לוקח והיינו משיכה ומסירה והגבהה מינה אתרבו עכ"ל ומש"ה תני אלא במשיכה דאיהו מבואר בלישנא דקרא וה"ק ר"ל משיכה מפורשת מן התורה:

ד"ה אלא במשיכה וכו' שכתב וכו' כ"כ התוס' בפי' בב"מ דף מ"ו א' סד"ה ש"מ מטבע נעשה חליפין ועוד נ"ל כמ"ש הטור סימן קצ"ד דאין קנין סודר מועיל אלא א"כ מקנה לו החפץ מיד אבל אם א"ל קנה סדור זה ותקנה לי חפציך לאחר ל' יום לא קנה דבשעה שיש לו להקנות כבר החזיר הסודר לקונה עד כאן מה שאין כן אם היה קונה במעות וכיון שק"ס מקנה מיד ילך ויביא מקנתו לביתו ואם לא הלך איהו דאפסיד אנפשיה:

ז תי"ט ד"ה וכל מצות וכו' הכי מפרשינן וכו' אפילו וכו' כ"כ תוס' (בד"ה אותו וכו' דף כ"ט) ועוד כתבו דאע"ג דהזמן גרמא דהיינו ביום ח' ללידתו מ"מ מן הח' והלאה אין לה הפסק פי' ולא הויא כשופר ודכותיה דדוקא ביומו ול"נ דמשונה היא משאר מצות עשה שהזמן גרמא משום דאינה שוה לכל נפש שהרי יש יליד בית שנמול ביום הולדו:

ח תי"ט ד"ה הסמיכות וכו' נראה וכו' נ"ל שהרגישו למה מקדים סמיכות להגשות וקמיצות דלא שייכי בהו כי סמיכות הן בב"ח ואינך במנחות:

ד''ה הקבלות וכו' נפקא נמי וכו' מדקאמר נמי שבלה משמע שפיר מלת והקריבו הוא הולכה וכ"כ רש"י בחומש דאמר שמשמעה לשון הולכה והא דתנן קבלות משום דכיון דאתא מדרשא חביבא ליה א"נ למתני כר"ע דר"ש מכשיר בהילוך ספ"ק דזבחים:

ט כל היה נראה דלפתח באינה תלויה שהיא כוללת לכל זמן אלא משום דעיקרא של א"ייי היה בעבור ישמרו חוקיו אבל הר"ב פתח באינה תלויה כלישנא דגמרא וז"ל כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל וכו' שהטעם משום דעיקר הלימוד למתני' שהוא מפ' אלה החוקים כדמייתי התי"ט לקמן הוא לחובת הגוף ומיניה נמשך לחובת קרקע:

תי"ט ד"ה רא"א וכו' תימא על תמיהתו דמ"ש הרי"ף והרא"ש דהלכה כסתם משנה היינו לדידן דסבירא לן כפסיקא דבתראי ומש"ה כתבו בסוף פסחים סתם משנה וההיא דרבינא ונ"ל דמחלוקת הנהו אמוראי הויא בתבואה דחוץ לארץ של עכו"ם דרב פפא סבר דהוי מדרבנן ורבנן בתראי סברי מדאורייתא