קול הרמ"ז נשים מא

ו תי"ט ד"ה קבל וכו' וכן פקחות וכו' איני יודע מנ"ל כל זה ול"נ דהתחיל בקטן משום דפסולו קיים דלא שייך ביה חזרה ואח"כ שנה חרש שהוא הראשון מחש"ו ובדין הוא דהול"ל בתריה שוטה שהוא השני והפסיק בסומא משום דביה לא צריך חזר אתפקח אלא משום דתנייה בפקח ובסוטה איידי דידהו תנייה נמי סומא:

ד''ה זה וכו' כדדייק וכו' מדלא קתני תחלתו וסופו בכשרות ולכך כתב הר"מ פרק ז' דה' גרושין מפני שתחלתו וסופו בדעת אבל הטור והשלחן ערוך סי' קמ"א כתבו בכשרות ולא ידעתי למה וכל שכן ששם לא הזכירו סומא שבו בפרטות שייך לשון כשרות:

ז שהכתב בפט"ו דיבמות כתב הר"ב דסמכינן עקרא על הגט וכו':

הרע"ב ד"ה ובלבד וכו' והב"ד וכו' מכאן עד הסוף אין לשון הר"ב מדוייק שלפי מסקנת הגמרא הכל הוא תנאי שהתנה הבעל עם האשה ואם כן היה לו לומר הכל לנכח והב"ד יקחו מידך אחר שתאמרי בפ"נ ובפ"נ וימנו שליח שיחזור ויתנהו בידך:

תי"ט ד"ה ובלבד וכו' הרשב"א וכו' ס"ל כהראב"ד דהשיג על הר"מ פי"ב מה"ג וכתב דיתקיים הגט בחותמיו אע"פ שלא יצא עליו ערעור ונראה שטעמו דמדתנן אם יש עדים אינה נאמנת מוכח דחיישינן דאינה חוששת לקילקולא והש"ע בסי' קמ"ב חש לדברי הראב"ד וכתבה בשם י"א:

פ"ג מ"א ממקום פלוני קאי אתרווייהו:

כל גט קשה דהול"ל כל גט שלא נכתב לשם אשה פסול דבהכי הוה כולל לפסול נכתב סתם דממאי דקתני שנכתב שלא לשם אשה משמע דבהדיא נודע שנכתב שלא לשמה ואיכא למידק הא סתמא כשר ואינו כך דסתם פסול ויש לומר דתנא סמיך אמאי דתני בתר הכי הכותב טופסי גיטין דמינה מוכח בריש זבחים דף ג' דסתם פסול:

ב הרע"ב ד"ה ר"י וכו' דגזר וכו' ולא חשביה גזרה לגזרה אלא כולי חדא גזרה דאסרו בכל דטופסין בכלל אבל ר' אלעזר פירש רש"י דחשביה גזרה לגזרה:

תי"ט במקום וכו' ובש"ס וכו' ותנא שייריה דסמך אמאי דתנן בפ"ט מ"ג גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם:

ע"ש ומתני' ר"א וכו' והא דלא תנן בהדיא ר"א אומר נ"ל דמכאן סיוע להרמב"ם בחיבורו דפסק כוותיה כדכתב התי"ט בסמוך וטעמא משום דסתמיה הכי משמע דהלכתא כוותיה:

ד"ה ר"א וכו' ומפרקינן וכו' נראה דמעיקרא שנה ר' דתנא קמא ור' יהודה דפליג עליה ואח"כ שמע הא דר"א מפי תנא אחר ושנאה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה ובהא ניחא מאי דקשה איך לא כתב רבי דברי ר"א בתריה דת"ק ולבסוף דרבי יהודה דמחמיר יותר מר"א שכך הוא הסדר דתנא בתרא לטפויי אחא:

ד"ה חוץ מגיטי וכו' (ודייקי וכו' ול"נ) וכו' מלת חוץ דייקי דמשמע דגיטי נשים אינן נכללים כלל עם כולן דאי הוי כשרים בדיעבד לא הוו חוץ מכולן:

ג תי"ט ד"ה לאלתר וכו' ולא ביאר וכו' ואין לתפוס על הר"ב בזה כי בפירוש מלת לאלתר ליכא שום פלוגתא בגמרא דודאי ר"ל מיד ומה שנחלקו בגמרא הוא איזה שלא לאלתר א"ד שלא שהה אדם וא"ד שלא עבר אדם ומשום שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים הר"ב לא איירי בפלוגתא דיו במ"ש דלאלתר כשר שר"ל מיד באופן שאין לו שום ספק ואם לאו שיוכל להסתפק פסול:

ד"ה אם וכו' וכן הסכמת וכו' אבל הרמב"ם ודאי גורס ומפרשו כפשוטו וגם התוס' גרסי ומכירו:

ד כרקום מחלק בירושלמי בין כרקום של אותה מלכות שאינן הורגין מה שאין כן כשהם של מלכות אחרת שהם לסטים גמורים וכ"כ הטור בא"ה סימן קמ"א הרע"ב ד''ה המטורפת וכו' בפ"ג דתענית פי' הר"ב מתחבטת ומשתברת:

תי"ט ד"ה והיוצא וכו' של ישראל וכו' זו משלו שלא נמצא לא בהרמב"ם של מגדל עוז ולא בשל כסף משנה אם לא שנאמר דפירושו זה הוא ממ"ש והניחוהו בבית הסקילה דמשמע דהיינו בב"ד של ישראל ששם היה בית הסקילה כדתנן בפ"ז דסנהדרין מ"ג אבל הא לא הוי בהדיא אם לא שנאמר דנפקא ליה ממ"ש הרמב"ם חלוקה תחירה דמי שנגמר וכו' ע"ש וכן פי' הכ"מ דמיירי בב"ד של ישראל:

ה תי"ט ד"ה וחלה וכו' שני וכו' כ"כ רש"י ותוס' הקשו עליו ופירשו דדריש מדלא סגי לקרא למימר ונתן בידה אלא דכתב נמי לשון שליחות לומר שנעשה שליח ועוד דריש ה' דושלחה לשליח עושה שליח וכן משמע לשון הברייתא דתני ושלח ושלחה מלמד וכו':

ד"ה טול וכו' ואם נפרש וכו' לא ידעתי מי הכניסו לפירוש זה דפשוטו של רש"י הוא כהרמב"ם וכ"כ הב"י ועוד דהניחא רש"י לכאורה נוכל לומר דסמך אמאי דיפרש בגמרא בפי' לא ישלחנו ביד אחר שר"ל משום דחיישינן שמא כשימסור הראשון השליחות לשני לא ימסור לו וכו' אבל הר"ב שסתם וכתב מה שפירש"י במשנה מנין לתלות בו כל ההרים התלויים בשערה ומיהו לפי מה שפי' התי"ט דברי רש"י צריך לומר דמאי דקתני שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר רוצה לומר ביד אשתו וכ"כ הר"ן:

ו תי"ט סד"ה ואין וכו' דדלמא וכו' תדע שהרי בגמרא בעי אי שליח דשליח משוי שליח ועוד אני מוסיף דשליח אחרון מיותר דאי לא הוי אלא השני הול"ל ואין צריך לומר וכו' דודאי הוי קאי משני:

ח ר' אלעזר כתב בעל חכמת שלמה שנמחק בן שמוע ונראה דטעמיה משום דאמרינן בגמרא א"ר אלעזר חלוקים עליו חביריו על ר' אלעזר וכתב רש"י וז"ל רבי אלעזר בן פדת דגמרא ור' אלעזר בן שמוע דמתני' וברייתא ע"כ ומשמע ליה לחכמת שלמה דמפירוש רש"י כך נראה דל"ג במתני' בן שמוע ואי משום הא לא איריא דרש"י קאי אמאי דאמר ר' אלעזר חלוקים עליו חביריו על ר"א ולכן פי' מה שפי' ואדרבה ממתני' דתנן בן שמוע בפי' נתן רש"י כלל לכל מקום ששנה התנא ר"א סתם והיינו דקאמר דמתני' וברייתא והכא ליכא ברייתא אלא מימרא דר"א שהוא ר"א בן פדת תלמידו של ר' יוחנן אלא ודאי רש"י קאמר אכולהו מתני' וברייתא:

פ"ד מ"א הרע"ב ד"ה השולח וכו' שלא היה וכו' בגמרא דייקינן דמש"ה תני הגיע בשליח ולא קתני והגיעו ופירש"י דהוה משמע שרדף אחריו והגיעו ע"כ פי' שהיה דבק אל השולח והוה משמע שהשולח נמלך מליתן לה הגט ולכן מששלחו רדף אחריו והשיגו ולכן תני והגיעו בשליח כלומר כך הקרה המקרה:

תי"ט סד"ה או וכו' קמ"ל וכו' דעדיף בתרא ונראה דמש"ה לא תני גט שבידך בטל כי השליח השני אינו יכול לומר גט שנתתי לך שהוא לא נתנו לו אלא אחר כן כאילו הבעל מדבר לו וכלומר שהוא עשאו שליח לבדו:

ד''ה או וכו' וטרח וכו' האי נפיש בטרחא לקבלו וכי לא מצי תנא לקצר אמר לאשתו ויותר נכון הו"ל לתרצו כמו שכתב הר"ן ועוד דסברא היא להפך מדבריו דאדרבה אי לא לא עביד אלא לצערה יותר יצערנה אם ידבר הוא לה בעצמו:

ב תי"ט ד''ה היה וכו' רש"י וכו' על רש"י לק"מ דאיהו פירש כן במשנה לפי פשוטה דסתם ב"ד הם ג' וכן טעם דחשש ממזרים הוא לפי פשט מתני' וכן הוא דרך רש"י לכתוב בפי' המשנה היותר פשוט ולפי הס"ד אבל לי קשה על הר"ן שמפרש בפירוש המשנה טעמא דעיגון שהוא כרב ששת כנזכר כאן דכיון דאצרכיניה וכו':

העדים ז"ל רש"י במשנה כל אלו מתקנות ר"ג הזקן והר"ב לא הזכיר זה ונראה שטעמו משום דכתבו התוס' וז"ל והעדים חותמים על הגט ר"ת מחק מספרו ו' מן והעדים ושמא משום דהוה משמע דר"ג תיקן ובגמרא אמר ר"ג תקנה גדולה התקינו משמע דמקודם תקנה ע"כ ואפשר דמש"ה לא הקדים בבא דאין העדים חותמין כו' דשייכא בהאי מכילתא אלא דההיא דשבועת האלמנה קדמה לזו דעדים:

הרע"ב ד"ה התקין כו' מיני כו' אבל לא כל מזונות משום דלא אפשר לחיות והו"ל כקונם עיני בשינה ג' ימים דמלקין אותו כו' הר"ן והרשב"א ב"י צ"ו:

הרע"ב ד"ה העדים אתרווייהו וכו' ונראה דלא תנינא באפי נפשייהו משום דתרווייהו שוין דהנה לטובת הנשים משא"כ בבא (דפרוזבול) דלא שייכא לנשים בלבד אלא לכל העולם:

תי"ט ד''ה אין וכו' משום חינא וכו' ומש"ה לא קתני האלמנה לא תפרע וכדתנן בהכותב משנה ז' הפוגמת כתובתה לא תפרע וכן כל הנהו דהתם הוא עיקר הדין ובכלל הנפרע מנכסי יתומים נכללת גם האלמנה וז"ש אין האלמנה נפרעת כו' כלומר ודאי היא נכללת באותו כלל והוצרך לאמרו כאן דסד"א דאינה נכללת משום חינא:

ד אפותיקי כתב בעל מוסף הערוך שבלשון יוני רצה לומר משכון ושעבוד קרקע:

הרע"ב ד"ה כופין כו' כפי החוב כו' וגם זה מפני תיקון העולם לאפוקי ההיא דקטינא דאביי (כתובות דף צ"א ע"ב):

תי"ט ד"ה לא כו' ותימא כו' אין זה מהמתמיהין שהר"ב השכיל שטעם דממנעי גם מאן דמוקי מתני' לאחר יאוש מצי למסבריה והוא כולל לב' האוקמתות וכ"ש דאפילו ר' שמעון בן גמליאל לא פליג אהאי סברא דממנעי וכדאיתא לקמן שכתבתי על פירש"י:

ד"ה רשב"ג כו' ולא חייש כו' כך פירש"י אבל קשה דאף ת"ק דחייש לממנעי משמע דגם הוא ס"ל דנכון לפדותו כיון דחושש שימנעו דאל"כ מאי איכפת