קול הרמ"ז נשים לט

פ"ז מ"א תי"ט ד''ה פרשת כו' אל האשה כו' נ"ל (ראיה) לדבר (למילף) מהאי קרא דכתיב ואמר אל האשה דר"ל מה שהאשה שומעת משא"כ באומר הכהן לאשה דמדחזר והזכיר שם כהן אחר שאמר והשביע הכהן הו"א דר"ל בלשון הכהן דמסתמא היא לשה"ק אבל ואמר סתם משמע בכל לשון שהוא אומר וכדכתב הר"ב ואזלא לה קושית תי"ט:

ב תי"ט ד"ה מקרא ביכורים וכו' נ"ל דהקדים מקרא ביכורים דליכא ביה פלוגתא כמו שיש בחליצה:

ה כיון שעברו לא תני אחר שעברו (או) ליתני כיצד באו ישראל אל הר גריזים דמ"ל להזכיר ירדן וי"ל כמשפירש"י פ' מסעי שיעברו הירדן ע"מ לקיים התורה ואית דמפרש שברגע שעברו הלכו ס' מיל ובאו להר גריזים והיינו כיון:

תי"ט ד"ה שנאמר כו' היטב וכו' לא דק הכתוב שכתוב היטב היה קודם לט' ולפ"ז הרבוע עולה ע' בכיון ואין צורך להוסיף צירוף המלה ומדעת עצמו כתבו התי"ט ואינו כך בג"א כי המדפיס טעה שם בהעתקה:

ו תי"ט ד"ה ברכת כו' ללמוד מוברכת כו' ול"נ דברכות הר גריזים וברכות כהנים שוות דשתיהן לברך את ישראל:

ד"ה שנאמר כו' דאי הכי כו' ומאי קושית אימא ה"נ דק"ו היא אם כ"ג מגביה מעל הציץ כ"ש בגבולין דליכא ציץ:

ז תי"ט ד"ה ברכות כו' דכיון כו' אין ספק שתירוץ זה הוא דחוק מצד דאין תנן (אלא) ברכות כ"ג ועוד דאם הכוונה על הקריאה פשיטא שתהיה בלה"ק כיון שהוא קורא בס"ת אבל נ"ל דלעולם אימא לך דבברכות עסקינן וליכא ראיה עליהן שהרי אינן מן התורה אלא הסברא רווחא לומר שהן בלה"ק דומיא של הקריאה דכיון דקורא בס"ת בלשון הקדש איך תיסק אדעתין שישנה שינוי גדול לומר הברכות בלעז והיינו נמי טעמא דפרשת המלך:

ח תי"ט ד"ה בשמיני כו' ומ"מ צ"ע וכו' נ"ל שרומז משפירש"י בפי' בחומש שאעפ"י שהיתה שנה שמינית היוצאת למ"ש וז"ש השמינית שנקרא שמטה מפני שהיא במוצאי שביעית:

פ"ח מ"א ויקומו קשה דאין משם ראייה דשאני התם דעשו כך על פי צווי הנביא עודד ומנ"ל דמדעת נפשם הם ירחמו וי"ל דאז היו ישראל בלתי עושים רצונו של מקום ואלמלא שטבעם לרחם לא היו שומעים וכ"ש שהפליאו להטיב חסד גדול על מה שנצטוו שהנביא לא הוכיחם אלא על שלא יכבשום לעבדים והם הוסיפו הטבות גדולות ככתוב בפסוק וזה מוכיח על שרחמנים כל ישראל:

פלשתים אע"ג שקודם לאלו היו נצחונות אחרים סיחון ועוג וסיסרא וזולתם נראה שלא היו מזכירים אלא את אלו לכבודו של דוד מלכנו שהוא הרגם:

תי"ט ד"ה בשעה כו' דלעיל כו' ל"נ דלא שייך למתני כאן כיצד דאי ר"ל מניין כמ"ש במקרא בכורים הלא אינו מפרש כאן הילפותא ואי ר"ל כיצד היה עושה כגון בב"ה וברכות כ"ג כו' לא שייך לומר כיצד כי מיד תני שנאמר וכן לקמן בפ' עגלה:

ד"ה לא יהודה כו' בבא קמא דיהודה על שמעון יש לפרש כמ"ש רש"י בפי' לד"ה א' ה' פסוק אלה עריהם עד מלוך שכתב בני יהודה עשו תרעומת עם בני שמעון ורצו לגרשם מארצם בימי שאול כו' ע"ש והרי מצינו מלחמה בין יהודה ושמעון בפרטות:

ב ודברו הא דמייתי כוליה קרא פרושא לרמוז מ"ש בברייתא שמשונים אלו דברי השוטרים מן האחרונים שנאמר בהם ויספו השוטרים דהיינו שהוא תוספת משל עצמן על דברי הכהן וכדכתב הר"ב מ"ה אבל בכאן לא היה כן אלא העיקר היה הכהן שהוא מדבר והשוטר משמיע והשתא א"ש דלא עריב קרא כולי מילי דשוטרים:

תי"ט ד"ה כל כו' כהן כו' לפ"ד כהן זה הוא סמוך ור"ל כהן של מערכי מלחמה:

ד אשר שזה מיותר דודאי אשתו לקוחה לו מל' אשר הוא בחסרון א' וכאילו אמר אשר לקח ודוגמא דרשינן פ"ט דבב"מ מי"ג ע"ש מ"ש שם:

הרע"ב ד"ה ואלו כו' עד הגבול כו' שכן נאמר והיה כקרבכם למלחמה ונגש הכהן ודבר וזהו סמוך לספר וכפירש"י בחומש:

ע"ש יהיה לריבויא כו' דהו"מ לומר ינקה לביתו (ול"נ דהול"ל נקי יהיה בביתו):

ה ורך דייק דאי כפשוטו ק' חדא שהוא כפול ועוד דהול"ל רך הלבב והירא שהרי היראה נמשכת מרוך הלב אלא ר"ל שירא מן העבירות ומזה בא לו רוך הלבב:

פ"ט מ"א תי"ט ד"ה שנאמר וכו' ז"ל הרמב"ם ומ"ש שנאמר אמנם רצה להביא ראיה ממה שנאמר וענו אלא התחיל בתחילת מעשה וביאר איך תהיה ע"כ ור"ל דהוי כאילו הביא מלת וגו' עד סוף ואמרו וענו דפשוט הוא לדרוש הג"ש מן הלוים וכדכתב הר"ב:

ב בתי"ט ד"ה נמצא וכו' דליכא לאקשויי וכו' לפ"ד לא דמי דהתם הוי כעין גזרת הכתוב בין ההיא דונמצא בידו ובין ההיא דמקשה כי ימצא איש שיש שם ריבוי לדרוש ע"ש אבל הכא סברא רבה הוא כיון דאיהו פשע בנפשו וכאילו המציא עצמו למיתה וכדכתב הר"ב והשתא ניחא דלא עריב בחדא טמון בגל וחביריו עם המצוי וגם לא דרש כלום בכי ימצא:

ע"ש מונמצא בידו וכו' ק' דזה אמרו בתחילה אבל במסקנא לא קאי הכי ע"ש וגם עיין במ"ש בההיא דתוס' דהנחנקים:

ו הרע"ב ד"ה כיפרה ספיקה שעת עריפה שהרי עדיין ספק היה רש"י פ"ז דכריתות:

תי"ט ד"ה לא היה וכו' שאין לפרש שהכהנים מתפללים שיתכפר להם הדם שכבר קדמו לומר כפר לעמך:

ט תי"ט ד"ה ותחינה וכו' שהרי תחלה וכו' קשה מנ"ל הא דלמא דבתחילה ר"ל קודם לשם אלעזר והכי משמע מירושלמי דגריס הכי משבא אלעזר בן דינאי ותחינה בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחן דודאי ר"ל דהיה נקרא תחינה קודם לכל וגם לפי גרסא זו לא צרכינן להגהת מהר"ר זנוויל ודוק:

יב משחרב (ב"המ הוא) בית שני וכ"כ הר"ן בפ"ק דקדושין גבי מעשה דדמא בן נתינה שרצו לקנות ממנו אבנים לאפוד (שצריכות לשמיר) ואח"כ הוצרכו לקנות ממנו פרה אדומה וזה לא היה כ"א בבית שני כי בב"ר לא היתה כ"א פרה שעשה משה:

תי"ט ד"ה בטל וכו' פתחו וכו' אבל לאבני המזבח לא היה מועיל השמיר משום דבבקיעתו היתה נשארת פגימה באבנים וכ"כ הר"ן שם:

יג תי"ט ד"ה המעשרות וכו' ושמא משום וכו' ול"נ מפני שמצינו לשון שומן בלחם כמש"ה מאשר שמנה לחמו:

יד הרע"ב מאבן מלח וכו' בס' הערוך כתב בערך עטרת משום ר' גרשום שהיתה מזהב ורוחצים אותה במלח גפרית שתהיה יפה:

תי"ט ד"ה בפולמוס וכו' פולמוסין וכו' והוא לשון יוני כ"כ מוסף הערוך:

טו ר"ג הזקן שהיה בזמן המקדש דוקיא טהרה ופרישות טהרה ופרישה שניהם בטלו אבל עוד נשארה טהרה לבדה ואח"כ בטלה גם הטהרה משחרב המקדש כדתנן לעיל מי"ג:

על מי לנו ק' דהאי פשיטא דמאי אית לן למעבד ושמא קמל"ן דבכה"ג מותר למסור דינו לשמים דאמרינן בשלהי החובל דדוקא היכא דאיכא דיינא בארעא הוא דאסור למסור דין לשמים ומייתי ליה מדשרה דקאמרה חמסי עליך וכתבו התוס' דהוה ב"ד של שם קיים הא לאו הכי משמע דמותר וכדאשכחן גבי דוד דאמר לשאול והיה ה' לדיין משום דשאול היה מלך וב"ד היה ירא ממנו א"נ י"ל דהא קמ"ל שלא יתגרה האדם באותם עזי פנים אלא דוקא ישען על אביו שבשמים. הרע"ב ד"ה בטלו מושלי כו' כתב בעל חידושי אגדות דמשום דר' סתם כל המשניות אליבא דר"מ מש"ה אקדמיה ר' לכל התנאים שהוזכרו כאן אע"ג דאינון קדמוהי:

תי"ט ד"ה זיו כו' רש"י זה כו' ובח"א כתב דיש לפרשו גם בחכמות דעלמא כדמצינו בהניזקים כשבא אצל כו':

ד''ה זיו כו' כהן כו' ל"נ שכיון דתני בטל זיו הכהונה פשיטא שהיה כהן דאצ"ל וחכם הוא זיו הכהונה שהתורה נמצאת בכהנים ככתוב בתורה יורו משפטיך ליעקב ולפ"ז היו לו ג' כתריס דתורה וכהונה ושלחן של מלכים:

והגבלן בפ' חלק פירש"י שהוא שם מקום וכן כתוב גבל עמון ועמלק ואנשי הגבול פירש"י בפ"ח שהוא כל גבול א"י ל"א אלו סנהדרין כפני הכלב שם פירש"י משם רבו שיהיו ממש דומים לכלב:

תי"ט סד"ה והיין כו' ובפ"ח פי' שאף על פי שהגפן תתן פריה יהיה היין ביוקר שלא תהיה ברכה בפרי עצמו. ד"ה זריזות כו' כתב בח"א שמביא כאן קצת הברייתא אלו העשר מעלות שהיו בחכמים הראשונים שבטלו משמתו ומשחרב בית ההקדש ע"כ ול"נ שהכונה להחזיק לב ישראל שלא יחשבוהו שכיון שבטלו שוב א"א לקנותם שאינו כן שאפשר ואפשר בהשתדלות שהרי ודאי שהזריזות וגם נקיות לא מצינו שפסקו והנה כך היא שזריזות מביא לנקיות ונקיות לטהרה כו' וא"כ המתחזק לקנות ב' הקודמות ולא יתרפה כלל מהן הן תעלנו לשלישית וכן יגדל לקנות כולן ודו"ק:

ד"ה ופרישות כו' ל"נ שקדושה הוא עצם רוחני על הפרוש וכמו שהוא כל קדושה שבעולם כגון קדושת ס"ת ותפילין וכיוצא שאין ענין בהן לפרישות וכן נאמר